עזרא נ' עיריית י-ם ואח'

פסק דין

בפניי תביעה כספית.

1. התביעה מבוססת על טענות לנזקים בשל עיקול שהוטל, לטענת התובע, שלא כדין. התובע הוא מר יוסף עזרא (להלן – התובע). הנתבעת 1 היא עיריית ירושלים (להלן – העירייה). הנתבע 2 הוא משה לוי, מנהל אגף ארנונה בעירייה (להלן – מר לוי). הנתבע 3 הוא עו"ד צבי שילה (להלן – נתבע 3 או עו"ד שילה). הנתבע 4 הוא עו"ד ניצן רוטשילד (להלן – נתבע 4 או עו"ד רוטשילד). להלן ייקראו השניים יחד – נתבעים 3 – 4 או עורכי הדין.

2. ברקע ההליך מצויות העובדות הבאות. העירייה נקטה בהליכים משפטיים שונים לגביית מסי עירייה מן התובע (ראו נספחים א' – ד' לכתב התביעה). מדובר, בין היתר, בתביעה אזרחית, בה ניתן פסק דין באין בקשת רשות להתגונן, ובהליכי הוצאה לפועל. בהמשך לכך, חתם התובע על התחייבות (נספח ה' לכתב התביעה, 8.1.07, להלן - ההתחייבות), לפיה יתרת חוב הארנונה החלה על הנכס עומדת, במועד הרלוונטי, לאחר הפחתה לפי התקנות, על סך של 129,038.48 ₪ בנסיבות אלה, טענות התובע אודות החוב, והתגלגלות העניינים עד לחתימה על ההתחייבות, אינן יכולות להועיל לו. אין בפניי טענה של ממש כנגד תוקפה של ההתחייבות, ומה גם שהתובע, אשר פעל על פיה, וזכה על פיה להנחה, מושתק מהעלות טענות כאמור. מובן גם, כי התובע אינו יכול להעלות כל טענה ביחס לפסק הדין שניתן בעניינו, ואשר הפך חלוט זה מכבר. . יצויין, כי על פי ההתחייבות, יתרת חוב הארנונה בלא הפחתה עמדה על סך של 175,686.60 ₪. מן החומר עולה, כי התובע סילק את חוב הארנונה לעירייה עד ליום 10.12.07, בו שולם התשלום האחרון בסך של 10,755.48 ₪ (נספח ו'2 לכתב התביעה).

בנסיבות אלה, טענות התובע אודות החוב, והתגלגלות העניינים עד לחתימה על ההתחייבות, אינן יכולות להועיל לו. אין בפניי טענה של ממש כנגד תוקפה של ההתחייבות, ומה גם שהתובע, אשר פעל על פיה, וזכה על פיה להנחה, מושתק מהעלות טענות כאמור. מובן גם, כי התובע אינו יכול להעלות כל טענה ביחס לפסק הדין שניתן בעניינו, ואשר הפך חלוט זה מכבר.

3. העירייה היתה מיוצגת בהליכים האמורים על ידי משרדו של עו"ד שילה (ראו תצהירו, פיסקאות 2, 5). ביום 21.8.08 הוגשה מטעם העירייה ללשכת ההוצאה לפועל בקשה להטלת עיקול על סך של 93,893 ₪. המחזיקים על פי הבקשה היו בנקים וחברות אשראי (נספח ח' לתצהיר עו"ד שילה). בהמשך לכך, הוטל עיקול ברישום על סך של 14,000 ₪ בחשבון עו"ש של התובע בבנק הפועלים (נספח ט' לתצהיר עו"ד שילה). סכום צו העיקול שנרשם עמד על 93,893 ₪.

4. התובע טוען, כי הטלת העיקול האמורה היתה שלא כדין. הוא טוען לנזקים שונים כתוצאה ממנה. לטענתו, האחריות להטלת העיקול רובצת על העירייה, על מר לוי, ועל עורכי הדין. לאחר שנתתי דעתי לטענות שהועלו ולמכלול החומר שהוצג, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה. לא הונחה תשתית המצביעה על אחריות כלשהי של הנתבעים או מי מהם כלפי התובע. גם לא הונחה תשתית מספקת המלמדת על נזק כנטען. אבהיר את שיקולי.

5. חוקיות העיקול. השאלה הראשונה אותה יש לבחון היא, האם בנקודת הזמן בה הוטל העיקול, היה חוב של התובע לעיריית ירושלים. בנקודת הזמן האמורה, לא היה עוד חוב ארנונה לעיריית ירושלים. מן החומר שבפניי עולה כי התובע פרע, עד ליום 10.12.07, את החוב המפורט בהתחייבותו. התשלומים מפורטים בתדפיס של העירייה, נספח ו'2 לכתב התביעה (ראו בהקשר זה גם תצהיר מר לוי, בפיסקה 13).

6. בכך לא מסתיים הדיון. הנתבעים טוענים, כי בנקודת הזמן האמורה לא נפרע חובו של התובע בגין שכר טירחת עורך דין והוצאות משפט בהליכים השונים. בטענה זו יש ממש. התחייבותו של התובע נספח ה' לתביעתו מתייחסת לפירעון של חוב הארנונה של התובע. היא אינה מתייחסת, ולו ברמז, לנושא ההוצאות ושכר הטירחה לעורכי הדין. גם ממוצג ת/1, הודעות של העירייה לבנקים על הסרת עיקול בהמשך להתחייבות עליה חתם התובע, מדובר על התחייבות לסילוק יתרת המסים המגיעים מן התובע. לא מדובר כלל על שכר טירחה והוצאות משפט והליכי הוצאה לפועל.

7. לא למותר לציין, כי ההתחייבות ניתנה בהתאם להוראת תקנה 26(ו) לתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה) תשנ"ג – 1993. עניינן של תקנות אלה, בסעיף הרלוונטי, הוא בהפחתה של "סכום החוב הקודם". המדובר, על פי ההגדרה שבתקנה, ב"סך כל סכומי הארנונה הכללית שהטילה המועצה ....". היינו, גם על פי החיקוק, מכוחו ובמסגרתו נחתמה ההתחייבות, מוגבלת ההתחייבות לסכומי המס, להבדיל מהוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין.

8. ואמנם, כאשר חתם התובע על ההתחייבות, קיבל שוברי תשלום לצורך ביצוע. בשוברי התשלום (ראו, לדוגמא, נספח ו' לתצהיר עו"ד שילה, מוצג נ/1), כתוב מפורשות וברורות, ברחל בתך הקטנה, כי התשלום הינו עבור חובות עירייה בלבד ואינו כולל הוצאות משפט. נכתב גם כי על התובע לפנות למשרד עורכי הדין המייצג את העירייה על מנת להסדיר את ההוצאות. כאמור, התובע קיבל שוברים אלה (עמוד 3 לעדותו). הכיתוב הוא באותיות בולטות, המצויות במרכז המסמך. לא ניתן לקבל במצב זה את טענת התובע, כי לא היה מודע לדברים. אין כל טענה או ראייה כי התובע מיחה על כך, בזמן אמת. יוצא, כי חוב כאמור אכן היה, וכי התובע היה מודע לחוב זה. אציין, בהקשר זה, כי נתוניו של מקרה זה שונים מאלה שבע"א (י-ם) 2624/08 עיריית ירושלים נ' אנטון (2009), אליו מפנה התובע, ואין תוצאתו של פסק הדין האמור, המבוסס על ניתוח של דיני ההצעה והקיבול, כדי לסייע לתובע.

9. (א) מן האמור עולה גם, שהוטל על התובע לפנות למשרד עורכי הדין על מנת לטפל בעניין. התובע לא עשה כן (ראו בפיסקה 14 לתצהיר עו"ד שילה). יש להוסיף, כי מר לוי הצהיר, והדברים לא נסתרו, כי הנוהל בעיריית ירושלים הוא כי כל החייבים שנפתחו נגדם תביעות משפטיות או תיקי הוצאה לפועל מופנים למשרדי עורכי הדין אשר טיפלו בהליכים עבור העירייה לשם תשלום שכר הטרחה וההוצאות, וזאת כאשר הנישומים מגיעים להסדר תשלום בעיריית ירושלים (בפיסקה 17 לתצהירו). הדברים תומכים באמור בשוברים, אשר נמסרו לתובע.

(ב) ראייה נוספת להפניית התובע למשרד עורכי הדין לעניין זה עולה מנספח ו' לתצהיר מר לוי. מדובר בתיעוד ממוחשב מזמן אמת, הנושא תאריך 9.12.07, שם נכתב כי התובע הופנה לעו"ד שפירא (אשר עבד במועדים הרלוונטיים עם עו"ד שילה). מועד הדיווח (היום בו סיים התובע את התשלומים לעירייה בגין הארנונה), ותוכן השוברים שהופקו לתובע לעניין זה, תומכים בטענת הנתבעים הקושרת בין דיווח זה ובין הפניית התובע לעורך הדין בנושא שכר הטירחה. בנקודת הזמן האמורה, זה היה הנושא היחיד שנותר לפעול לגביו. אוסיף, כי במסמך מצויין גם כי סטטוס התיק הוא "סיום[.] לא שילם שכ["]ט ואגר[ות]". מדובר ברישום שנעשה במהלך העניינים הרגיל, ואין סיבה שלא לתת לו את מלוא המשקל, כרשומה מוסדית מזמן אמת. גם רישום זה תומך בטענת הנתבעים בדבר סיבת ההפנייה של התובע למשרדו של עו"ד שילה יצויין, כי מעדות התובע עלתה אפשרות כי חבר מועצת עיר, בשם מאיר תורג'מן, היה מעורב בהסדר מיום 8.1.07. בנסיבות אלה, איפשרתי לתובע להגיש תצהיר עדות ראשית של מר תורג'מן בשאלה האמורה (15.6.2010), לאחר שמר תורג'מן הגיש תצהיר כוללני, אשר אינו כולל התייחסות עובדתית פרטנית לעניין זה, והצד שכנגד ויתר על חקירתו. תצהיר כאמור לא הוגש, וממילא אין בעניין זה כדי לסייע לתובע. .

יצויין, כי מעדות התובע עלתה אפשרות כי חבר מועצת עיר, בשם מאיר תורג'מן, היה מעורב בהסדר מיום 8.1.07. בנסיבות אלה, איפשרתי לתובע להגיש תצהיר עדות ראשית של מר תורג'מן בשאלה האמורה (15.6.2010), לאחר שמר תורג'מן הגיש תצהיר כוללני, אשר אינו כולל התייחסות עובדתית פרטנית לעניין זה, והצד שכנגד ויתר על חקירתו. תצהיר כאמור לא הוגש, וממילא אין בעניין זה כדי לסייע לתובע.

10. שאלה אחרת נוגעת לגובה החוב. גובה שכר הטירחה, אותו חב התובע בנקודת הזמן הרלוונטית, עמד על סך של 22,475 ₪. עם זאת, ביום 3.9.08 הודיע נתבע 4 לבא כוחו דאז של התובע (נספח יב' לתצהיר עו"ד שילה), על הסכמה להפחתת החוב בשיעור היחסי המשתקף מן ההתחייבות נספח ה', באופן ששכר הטירחה הועמד על סך של 17,535 ₪ (ראו גם דף החשבון בהוצאה לפועל, שם עודכן החוב לסך של 17,898 ₪ ביום 11.9.08, נספח י' לתצהיר עו"ד שילה). הודעה לבנק הפועלים על הפחתת החוב נשלחה ביום 26.10.08 (נספח יח' לתצהיר עו"ד שילה).

11. מן התיאור לעיל עולה, כי הסכום של צו העיקול (93,893 ₪) היה גבוה במידה משמעותית מגובה החוב בנקודת הזמן בה הוטל העיקול. הנתבעים טוענים, כי האשם בכך רובץ על התובע. טענה זו יש לדחות. הנתבעים סומכים לעניין זה על הצהרתו של מר לוי כי התובע הופנה למשרד עורכי הדין על ידי פקידי העירייה על מנת לדווח על ביצוע התשלומים של חוב הארנונה, כדי שתדווח הקטנת החוב בתיק ההוצאה לפועל (סעיף 16 לתצהירו). לא ניתן לייחס לדברים משקל רב. לא ננקב שמם של הפקידים. לא נמסר מקור הידיעה של מר לוי על עניין זה. המדובר, על פני הדברים, בעדות מפי השמועה. לדברים גם אין עיגון, ולו מרומז, בתדפיס הממוחשב, נספח ו' לתצהיר מר לוי. זאת ועוד, עורכי הדין ייצגו את העירייה בכל הנוגע לגביית החוב. היה זה תפקידה של העירייה, ולא תפקידו של התובע, ליידע את עורכי הדין בהקטנת החוב בהמשך להתחייבות עליה חתם התובע.

12. עם זאת, הלכה למעשה נרשם העיקול (ביום 26.8.08) על סכום נמוך מסכום החוב. מתצהירו של עו"ד שילה עולה, כי מרבית הבנקים אליהם הגיע צו העיקול השיבו לצו כי אין יתרות זכות או אין חשבון (ראו לפירוט בנספח ח' לתצהיר האמור). רק בבנק הפועלים נרשם עיקול בסך של 14,000 ₪, המשקף את יתרת הזכות שהיתה בתוקף במועד הרלוונטי (פיסקה 18 לתצהיר עו"ד שילה; נספחים ח' וט' לתצהיר האמור התובע טען כי בהמשך עוקל סכום נוסף של 4,000 ₪ (עדותו, עמוד 3). לא הוצג מסמך המבסס טענה זו. משכך, אני דוחה אותה. ). סכום זה נמוך מסכום החוב לעורכי הדין, גם בהינתן ההפחתה עליה עמדתי לעיל (ראו בהקשר זה גם סעיפים 27 – 29 לתצהיר עו"ד שילה; ראו לעניין זה גם בנספחים י', טו' – טז' לתצהיר עו"ד שילה). יוצא, כי אף שסכום צו העיקול חרג מגובה החוב, בפועל ההגבלה שהוטלה מכוח הצו על כספים וזכויות של התובע, לא חרגה מגובה החוב. יוצא, כי אי החוקיות הפוטנציאלית של הצו שהוצא, בשל סכום החוב החריג, לא תורגמה, בשום שלב, להגבלה מעשית על התובע, החורגת מגובה החוב בפועל.

התובע טען כי בהמשך עוקל סכום נוסף של 4,000 ₪ (עדותו, עמוד 3). לא הוצג מסמך המבסס טענה זו. משכך, אני דוחה אותה.

13. על רקע כל האמור, העיקול שנרשם על כספיו של התובע, כמתואר, היה חוקי. אכן, ניתן צו עיקול על ידי לשכת ההוצאה לפועל. אין כל טענה או ראייה כי בוטל, בין על ידי לשכת ההוצאה לפועל, בין בהליך ערעורי כדין. הצו ניתן בגין חוב שכר טירחה, אשר לא שולם על ידי התובע בשום שלב.

14. התובע מלין על כך שהנתבעים פעלו, כטענתו, "במחתרת", ללא מתן הודעה. אין ממש בטענה זו. כאמור, התובע קיבל הודעה על כך שעליו לפנות למשרד עורכי הדין על מנת להסדיר את עניין שכר הטירחה וההוצאות. הוא לא עשה כן. משכך, אין לבוא בטרוניה אל מי מן הנתבעים על כך שהוטל עיקול על כספי התובע, בחלוף יותר משנה וחצי לאחר שהחל בביצוע התשלומים על פי השוברים בהם הופנה לעורכי הדין.