עזבון המנוח ברו נ' אריה גרידיש

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריית שמונה (כב' השופטת ב' סמסון) מיום 21.9.2009

פסק דין

כב' סגן הנשיא א' אברהם

1.המנוחה טיטה ברום ז"ל (שעזבונה הוא המערער, ולהלן – "המנוחה") היתה, יחד עם בעלה המנוח, בת רשות במשק 38 שבמושב שפר. ביום 8.3.1999 נחתם בינה לבין המשיב הסכם, לפיו מכרה לו המנוחה את זכויותיה במשק. לא חלף כי אם יום אחד, והמנוחה פנתה לעורך הדין שערך את ההסכם בשם שני הצדדים (עוה"ד חליחל) וביקשתהו לבטל את ההסכם. ואמנם, ביום 15.3.1999 יצא מכתבו של עוה"ד חליחל למשיב, בשם המנוחה, ובו הודעה על ביטול הסכם המכר. במכתבו ציין עו"ד חליחל, כי הזכויות במשק הינן של המנוחה ושל בעלה המנוח במשותף, ולכן יש צורך בהוצאת צו ירושה, ומשאין שיתוף פעולה עם היורשים, לא ניתן לממש את ההסכם. עוה"ד חליחל הוסיף עוד, כי על המשק רובצים עיקולים וכן משכנתא, וגם משום כך לא ניתן לממש את ההסכם.

2.המשיב לא השלים עם הודעת הביטול, ומכאן באה תביעתו לבית משפט השלום, ובה הוא עתר לאכיפת ההסכם. נוסף על סעד זה ביקש המשיב סעדים כספיים אחדים, ובהם פיצויים על הפרת החוזה, החזר תשלומים שהוא (המשיב) שילם במקום המנוחה, ועוד.

3.המנוחה לא התגוננה מפני התביעה, ולכן ניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה. בבקשתה לביטול פסק דין שטחה המנוחה שלל טענות, המצדיקות לטעמה את הביטול, כגון שלא הבינה את החוזה, כי היתה עיוורת בשתי עיניה, מצבה הבריאותי והנפשי היה בלתי יציב, ועוד כיו"ב. פסק הדין בוטל (בהתערבות בית המשפט המחוזי), ואחריו בא כתב ההגנה, ובו טענה המנוחה להטעיה, כפיה, עושק ועוד כיו"ב טענות, עילות המצדיקות, לשיטתה, את הביטול.

4.בטרם ניתן פסק דין הלכה המנוחה (ילידת 1928) לבית עולמה.

5.השופטת קמא קיבלה את התביעה, ציוותה על אכיפת ההסכם, וחייבה את המנוחה בתשלום כספים שונים, לפי שביקש המשיב. מכאן הערעור.

6.מחלוקת אחת בה נחלקו בעלי הדין עניינה כשירותה הנפשית/מנטאלית של המנוחה בעת חתימת החוזה. המנוחה ביקשה לשכנע כי לא הבינה, שבחתימתה על המסמכים אצל עורך הדין היא מוכרת את ביתה. את טענתה זו היא תמכה בחוות דעת של פסיכיאטר, שהיה בדיעה כי שיקול דעתה היה לקוי, בעת החתימה על החוזה. המשיב נתמך אף הוא בחוות דעת של מומחה, שביקש לשכנע כי המנוחה היתה כשירה לחתום על החוזה. השופטת קמא ביכרה את עמדת המומחה מטעם המשיב וקבעה, כי המנוחה ידעה את שהיא עושה, בעת חתימתה על החוזה. על מסקנה זו מבקש המערער (עזבונה של המנוחה) להשיג, בערעור שהונח לפנינו. להשגה זו לא אוכל לשעות, באשר עניין לנו בקביעה עובדתית שיצאה מלפני הערכאה הדיונית, ושנסמכה, בין היתר, על מהימנותם של עדים (כגון מהימנות עדותם של עורכי הדין חליחל, שערכו את החוזה והעידו בפני בית המשפט, כי הסבירו למנוחה היטב את משמעות מעשיה, והתרשמו כי היא מבינה את שהיא עושה, וכגון העדרה של מהימנות לעדות בתה של המנוחה, רותי, שהעידה על נסיבות קשות שסבבו את החתימה), כמו גם בראיות ובנסיבות שונות, והוטעמה בנימוקים מתאימים. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים שבעובדה, להוציא חריגים, ואינני סבור כי העניין שלפנינו נמנה עליהם.

7.מכאן אנו באים למחלוקת שניה שבה נחלקו בעלי הדין, ועניינה בטענת המנוחה, כי לא רצתה למכור את ביתה, כי אם הוכרחה לעשות כן בידי בתה רותי ובידי המשיב. היא ביקשה לשכנע בקיומן של נסיבות, המבססות עילות ביטול בגין הטעיה, עושק, או כפיה, אלא שבית המשפט קמא לא השתכנע בהן.

8.ובכן גם בקביעות אלה של בית המשפט קמא לא סברתי כי יש מקום להתערב, על שום שמסקנותיו הושתתו על תשתית עובדתית שנקבעה על ידו, תשתית עובדתית שנסמכה על עדים שהעידו בפניו, ושאר ראיות שהונחו על שולחנו. דברים אלה הנני מציין, אף כי מן הנסיבות הסובבות את החתימה עולה תחושה כבדה של התנהלות שאינה כשרה בכל הנוגע לחתימת החוזה. בקליפת אגוז אזכיר, כי המנוחה לא התגוררה, בעת הרלוונטית, בביתה (נשוא המחלוקת), כי אם בבית בתה רותי. ואף אם נאמר, כי מצבה המנטאלי לא היה כזה, שפגם בכושר השיפוט שלה (כפי שקבעה השופטת קמא, כאמור מעלה), נהיר כי מצבה הגופני, ואולי גם הנפשי, לא היה בכי טוב. היא תלויה היתה בבתה רותי, לכל דבר ועניין. ורותי זו העידה במשפט, כי המשיב דחק בה (ברותי) לעשות כי אמה (המנוחה) תמכור לו את ביתה, תמורת "שוחד" של 50,000 ₪ שיתן לה (לרותי). וכיוון שמצבה הכלכלי של רותי היה בכי רע (אם חד הורית, עם חובות כבדים שהביאוה לידי איחוד תיקים בהוצאה לפועל), היא ראתה בכך משום גלגל הצלה, ולכן דחקה באמה למכור את הבית. בטרם אמשיך אומר, כי עדות זו של רותי לא קיבלה את אמונו של בית המשפט קמא, ובכך אין להתערב. הנני מביא את דבריה, בכל זאת, ככל שהם משתלבים במאורעות שארעו בהמשך, כפי שעולה מעדותו (המהימנה) של עורך הדין חליחל, שערך את ההסכם. ובכן ביום 8.3.1999 אסף המשיב את רותי ואת אמה, והשלושה הגיעו, בלא תיאום מוקדם, למשרדם של עורכי הדין חליחל, על מנת לחתום על חוזה. החוזה לא היה מוכן, מן הסתם, בשל הפתעה זו שהופתעו עורכי הדין. עורכי הדין הציעו לנוכחים לדחות בימים אחדים את חתימת החוזה, על מנת שתיבדקנה זכויותיה של המוכרת-המנוחה, אלא שהנוכחים (ככל הנראה המשיב ורותי) דחקו בעורך הדין לחתום על ההסכם על אתר, וכך אמנם ארע (עדותו של עוה"ד חליחל, ע' 18 לפרוטוקול). והחוזה אכן נחתם, ויחד עמו הוחתמה המנוחה על יפוי כוח לטובת בתה רותי, על מנת שתוכל לעשות במקומה את שעל המנוחה לעשות, בקשר עם החוזה ומימושו. והנה לא חלף כי אם יום אחד והמנוחה ביקשה מעורך דין חליחל לבטל את החוזה, והוא אכן הודיע למשיב על הביטול, במכתב שנזכר מעלה. ונסיבה אחרונה שחשוב כי תיזכר היא העובדה, שכשלושה שבועות לאחר מכן אושפזה המנוחה ונבדקה בידי פסיכיאטר, שציין בסיכום המחלה את מצבה הנפשי הקשה, שבין היתר נבע מטראומה שעברה המנוחה, בשל החשש שתאבד את ביתה. אילו באמת רצתה המנוחה במכירת ביתה, ולא נכפתה לעשות כן משום לחץ כבד שהופעל עליה, מדוע נכנסה למצב נפשי כה קשה מייד לאחר החתימה, בשל החשש כי תאבד את ביתה?

9.כל הנסיבות הללו (ואחרות דוגמתן, כגון עדותו של מזכיר המושב, לפיה שווי הבית עומד על פי שלושה מן התמורה המוסכמת) מעלות, כאמור, חשד בדבר כשרות החתימה על החוזה. ואף על פי כן הגעתי לכלל מסקנה, לא בלי התלבטות, כי אין מקום להתערב במסקנתה של השופטת קמא, לפיה לא נתקיימו יסודותיהן של עילות העושק, הכפיה וכד'. כלל הנסיבות שסבבו את החתימה יכולות היו להוליך גם למסקנה אליה הגיעה השופטת קמא. לשופטת קמא, כשופטת בערכאה הדיונית, נודע בכל זאת יתרון על פני ערכאת הערעור, על שום ששמעה וראתה את העדים והתרשמה מהם התרשמות בלתי אמצעית, ובכלל זה עדויותיהם של המנוחה ושל בתה רותי. על כן, מסקנתי בערבו של יום היא, כי אין מקום להתערבות בהכרעתה של השופטת קמא בסוגיית הפגמים ברצונה של המנוחה בכריתת החוזה.

10.סיכומם של דברים עד כה, הנחת המוצא להמשך הדיון תהא, כי החוזה נכרת בלא שנפגם רצונה של המנוחה. אלא מאי, כאן באה טענתה האחרת של המנוחה, לפיה לא נתקיים תנאי מתלה שבחוזה. הדברים מכוונים לסעיף 1 לחוזה, שלטענת המנוחה לא נתקיים, ומשלא נתקיים – אין ליתן לחוזה את תוקפו.

11.על מנת להבין את הטענה אקדים ואתאר את הטעם שהביא לכתיבתו של סעיף 1 אל תוך החוזה. כזכור, המשיב, רותי והמנוחה הגיעו למשרדו של עוה"ד חליחל, וביקשו לחתום על החוזה בו במקום. על שארע במשרדו מעיד עורך הדין חליחל כך (ע' 18 לפרוטוקול):

"למיטב זכרוני הם לא הביאו מסמכים. לא היה אישור זכויות. הפרטים של הצדדים היו, והיה מספר משק 38. לפי מה שזכור לי, לא נכנסו עם מסמכים, אמרו לי שמדובר במשק 38 במושב שפר. .. החתימה לא נדחתה, למרות שהמלצתי כדי לקבל אישור זכויות, אבל הם אמרו שהם מעוניינים לחתום באותו יום, ולכן התנתי בסעיף 1. אמרתי שכדאי לדחות את החתימה, אבל הם אמרו שהאם מבוגרת וקשה לה לבוא עוד פעם, ולכן ביקשו לחתום באותו יום... מכירה של משק זה משהו אחר, זה לא כמו דירה. זה לא מתבצע בחברה משכנת, כמו עמידר, אלא בסוכנות, במינהל, צריך לקבל אישורים מהועד במושב. יש יותר בעיות מבחינת עיקולים ושעבודים, וזה יותר מסובך. לא צריך אישור מועד המושב לעסקה, צריך לקלוט את הקונה. בדר"כ קולטים את החבר, אבל בסוכנות מבקשים אישורים מהועד. לא קרה לי עד היום שלא קלטו חבר."

12.סעיף 1 לחוזה, אליו כוונו דברי עדותו של עוה"ד חליחל, קבע כך:

"הצהרת המוכרת

1.הינה המחזיקה ובעלת הזכויות הרשומים במינהל מקרקעי ישראל ובסוכנות היהודית של נכס הנמצא במושב שפר מס' 38...

המוכרת מתחייבת להמציא אשור זכויות עדכני, וההסכם יכנס לתוקף לאחר המצאת אשור זכויות עדכני נקי משעבודים ומחובות."

13.המנוחה טענה, כי התנאי הקבוע בסעיף 1 להסכם לא נתקיים, שכן לא הומצא אישור על הזכויות בנכס. השופטת קמא דחתה טענה זו מן הטעם שהמנוחה אינה יכולה להיבנות מכך שהיא עצמה לא קיימה אחר חיובה להמציא אישור זכויות.