עופר סחף בע"מ נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפני תובענה לפינוי מושכר שזכויות החכירה בו מוקנות לתובעת ואשר מצוי בבניין ברחוב הצורף 5 בחולון הידוע כגוש 6784 חלקה 18 (להלן:" הנכס") בהתאם לפרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 (להלן: " התקנות ").

פסק הדין ניתן לאחר עיון בכל חומר הראיות המצוי בתיק, שמיעת הצדדים שניהם, חקירת המצהיר מטעם התובעת ושני מצהירים מטעם הנתבעת וסיכומי ב"כ הצדדים בעל פה ביום 12.6.13 .

עובדות המקרה בקצרה:

הנתבעת שכרה מהתובעת את הנכס המשמש להפעלת משרדים ממשלתיים וזאת מכח חוזה שכירות חופשית שנחתם ביום 28.10.2002 ( להלן: " הסכם השכירות ").

במהלך השנים נחתמו בין הצדדים מספר תוספות להסכם השכירות מכוחם, בין היתר, שכרה השוכרת חלקים נוספים בבניין וכן הוארכה תקופת השכירות בקשר עם המושכר המאוחד עד ליום 31.12.12 .

סה"כ חתמו הצדדים על שלוש תוספות להסכם השכירות; מיום  3.4.2003 , 15.8.2004 ו- 15.8.2007.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעת שילמה ומשלמת את דמי השכירות כסדרם.

הנכס לא פונה עד למתן פסק הדין באשר הנתבעת מבקשת שהות בת שנה לערך לצורך התאמת הנכס החדש אליו היא מתעתדת לעבור לצרכיה המיוחדים, דבר שהיה על התובעת לקחת אותו בחשבון וממילא לאפשר לה את אותו פרק זמן סביר, בנסיבות העניין, בבחינת קיום חוזה בתום לב.

טענות התובעת בקצרה:

בין הצדדים נכרת הסכם שכירות בלתי מוגנת מכוחו שכרה הנתבעת את הנכס לתקופה של 10 שנים, לאחר שנחתמו בין הצדדים תוספות להסכם המקורי ביחס להארכת תקופות השכירות כך שזו באה לסיומה בסופו של דבר ביום 31.12.12 .

הנתבעת בחרה להפר ברגל גסה את תנאיו של ההסכם תוך שהיא מסרבת לפנות את הנכס ובכך אילצה את התובעת לפנות בהגשת תביעת הפינוי לביהמ"ש.

התובעת ביקשה להסיר כל ספק באשר למועד הפינוי ולפיכך, מסרה לנתבעת הודעה בכתב מראש של 6 חודשים אודות סיום תקופת השכירות במסגרתה נתבקשה הנתבעת לפנות את הנכס במועד שנקבע בהסכם השכירות ומשכך, על ביהמ"ש להורות על פינויה של הנתבעת לאלתר.

לטענת התובעת, שעה שלא היה ספק, כי הסכם השכירות לא יוארך עוד מעבר לפרק הזמן של 31.12.12 , פנתה מספר פעמים לנציגי הנתבעת על מנת לתאם מועד פינוי , הן בעל פה והן בכתב בעוד הנתבעת ראתה להשיב בכתב לתובעת רק כשבוע בלבד לפני המועד שנקבע לפינוי, על מנת להסדיר את ההתקשרות עד למציאת דיור חלופי ליחידה המנוהלת במושכר ( רשות האוכלוסין).

התובעת, דחתה מכל וכל את טענות הנתבעת אשר ברור היה שאין בכוונתה לפנות הנכס במועד והשיבה לה בכתב ביום שלמחרת, כי עליה לדאוג לפנות את הנכס תוך שהתובעת מבהירה שהיא עומדת על מועד סיום תקופת השכירות בהתאם להסכמות שבין הצדדים, קרי 31.12.12 .

התובעת הבהירה לנתבעת, כי ישנה התחייבות כלפי צד ג' לאכלס את המושכר בשוכר חלופי בתום תקופת השכירות עם הנתבעת וכי כל סטייה בהתחייבות זו עלולה לגרום לתובעת נזקים חמורים אל מול צד ג'.

חרף פגישות שנעשו בין בכירים מטעם הצדדים שניהם, לא עלה בידי הצדדים להביא את העניין לסיום ברוח טובה בשים לב לטענות הנתבעת, כי אין ביכולתה לפנות את הנכס בתקופה הקרובה שעה שלא מצאה נכס חלופי המתאים לצרכיה המיוחדים.

לטענת התובעת, חלה על הנתבעת כרשות ציבורית חובה מוגברת של תום לב בהתנהלותה אל מול התובעת כבעלת זכות קניין בנכס, תוך שהיא רומסת את זכויותיה ולמעלה מכך גורמת לה לנזקים והפרת התחייבות כלפי צד ג'.

טענות הנתבעת בקצרה :

מדינת ישראל שוכרת את הנכס בהתאם להסכם השכירות מיום 28.2.2002 כאשר שטח המושכר של המשרדים בקומת הקרקע ומקומות החניה הלא מקורים השתנה וגדל עם הזמן במסגרת התוספות שנחתמו בין הצדדים.