עווד נ' עירית ירושלים

החלטה

לפניי בקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף בשל מעשה בית דין.

התביעה היא "להשבת כספים ששולמו שלא כדין על ידי התובע לנתבעת" כתשלומי ארנונה עבור נכס הנמצא בבעלות התובע.

לטענת המבקשת, התובע הגיש תביעה דומה, כמעט זהה בניסוחה לזו שבכותרת ובדיוק באותו עניין, בשנת 2007 (ת"א (שלום י-ם) 9559/07), וזו נדחתה על הסף בהחלטה מיום 22.3.09. הנתבעת מציינת כי בתביעה הקודמת התקיימו מספר דיונים לפני שנדחתה על הסף.

עוד לטענת המבקשת, ההלכה היא כי כאשר תביעה נדונה והוכרעה, הרי שבפסק הדין יש משום השתק עילה והוא מהווה מעשה בית דין בין הצדדים, כך שלא ניתן לשוב ו"לפתוח" את העניין מחדש. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי גם בתביעה בה ניתן פסק דין בהעדר הגנה, היינו עניין שלא נדון לגופו של עניין, מהווה הדבר מעשה בית דין ואין אפשרות לפתוח התדיינות נוספת באותו עניין, על אחת כמה וכמה כאשר העניין הוכרע בפסק דין מפורט ולאחר הגשת כתבי בי-דין במסגרתם טענו הצדדים טענותיהם ועריכת דיונים בעניין נשוא התביעה, כפי שנעשה בענייננו. לתובע היה יומו בבית המשפט במסגרת התביעה הקודמת שהגיש כנגד העירייה, ומשניתן פסק דין והוא בחר שלא לערער עליו, הרי שפסק הדין חלוט ומהווה מעשה בית דין.

המבקשת טוענת כי אין בתביעה שבכותרת כל עובדה חדשה או כזו שלא הייתה ידועה לתובע לפני הגשת התביעה הקודמת, היכולה לתת פתח לקיים דיון מחודש באותן סוגיות אשר נדונו כבר והוכרע הדין בעניינן.

עוד טוענת המבקשת, בבחינת למעלה מן הצורך, כי מנספחי התביעה עולה שהתובע ערך מול המחזיק בנכס בתקופה הרלוונטית הסכם בו נאמר מפורש כי הוא יהא זה אשר ישלם את תשלום חוב הארנונה בגין הנכס, וכי לאור זאת יש לדחות את התביעה על הסף גם מנימוק של מניעות.

לטענת המשיב, פסק הדין בתביעה הראשונה לא יצר מעשה בית דין. לא נוצר השתק עילה משום שהתביעה לא נדונה לגופה ונמחקה בשל העדר עילה, ולא ניתן ליצור מעשה בית דין מכלום. התביעה הנוכחית אף אינה מבוססת על אותה עילה, שכן היא מבוססת על הטעייה. נטען כי גם השתק פלוגתא אינו מתקיים, שכן במקרה שלפנינו שום שאלה עובדתית לא נדונה ולא הוכרעה.

בתשובת המבקשת נטען כי התביעה הקודמת אותה הגיש התובע נדחתה על הסף ולא נמחקה, וגם אם הייתה "רק" נמחקת הרי שהגשתה מחדש בנסיבות אותן מפרט התובע בתגובתו אינה אמורה להתקבל. הטענה כאילו בתביעה הנוכחית הועלתה טענה חדשה אינה נכונה, ומפסק הדין שניתן בתביעה הקודמת ניתן ללמוד כי טענת ההטעיה הועלתה כבר באותה תביעה.

עוד טוענת המבקשת כי גם לו היה מדובר בעילה חדשה שלא נכללה בתביעה הקודמת, הרי שהגשת תביעה בשנית בשל עניין עובדתי זהה בו כבר הוגשה בעבר תביעה, תתאפשר אך ורק באם התגלו לאחר המחיקה או הדחייה נסיבות חדשות אשר יכול וישנו את התמונה מבחינת המצב המשפטי שנדון כבר, ואילו במקרה שלפנינו אין בטענת ההטעיה שום חידוש נסיבות.

דיון

בתביעה שהגיש התובע בשנת 2007 נטען כי התובע הוא בעלים של מבנה בכפר עקב ובו חנויות מסחר. בשנת 1995 השכיר התובע את החנויות לאדם בשם אברהים אלעמואסי. משנת 1997 נרשם הנכס אצל הנתבעת כנכס החייב בארנונה. הנכס נרשם בארנונה על שם השוכר אלעמואסי, אולם זה לא שילם את הארנונה ועל כן הצטבר חוב ענק. התובע ביקש מאלעמואסי להתפנות מהמקום על מנת להשכירו לאחר, אולם זה סירב בטענה שהוטל עליו חיוב בארנונה שעה שהוא שכר את הנכס כשהוא כביכול אינו חב בארנונה. הנתבעת מעולם לא נקטה בשום הליך כנגד אלעמואסי. התובע פנה אל הנתבעת לשם העברת רישום הנכס על שמו, אולם נענה כי כל עוד לא משולם החוב לא ניתן לעשות זאת.

בתחילת שנת 2007 הודיעה הנתבעת על מבצע לגביית חובות ישנים. התובע אשר רצה לסלק את אלעמואסי מהחנות הסכים לשלם את כל חוב הארנונה, וכך עשה.

בכתב התביעה המקורי נטענו טענות שונות כנגד הנתבעת, אולם מפסק הדין שניתן עולה כי לבסוף הועמדה התביעה על הטענה כי האחריות לגביית החוב מאת אלעמואסי הייתה על הנתבעת והיא התרשלה בכך שלא פעלה לגבייתו.

בפסק דין מיום 22.3.09 נדחתה התביעה על הסף בהעדר עילה, וזאת לאחר שנקבע כי היחסים בין התובע ובין אלעמואסי, המבוססים על הסכם פינוי שנערך בין השניים, אינם מצמיחים יריבות בין התובע ובין הנתבעת. עוד צוין בפסק הדין כי לא נמצאה תשתית לקיומה של עוולת הרשלנות, שכן משעה שהתובע הוא שיזם את התשלום לא קמה חובת זהירות מצד הנתבעת כלפיו, וכי אין לומר שהנתבעת הטעתה את התובע.

בפסק דינו קבע בית המשפט כי "אני מורה על דחיית התביעה על הסף בשל העדר עילת תביעה כאמור בתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984".

תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה: (1) אין הכתב מראה עילת תביעה...". נראה, אפוא, כי בית המשפט התכוון למחיקת התובענה ולא לדחייתה.

בתביעה הנוכחית נוספה הטענה כי הסכמתו של התובע לשלם את חוב הארנונה במקום אלעמואסי נבעה מטעות והטעיה שהטעתה אותו הנתבעת, אשר מסרה לו שלא ניתן להחזיר את הנכס על שמו אלא לאחר תשלום מלוא החוב, וכי מדובר בהתעשרות הנתבעת שלא כדין. טענת הטעיה זו לא נטענה בכתב התביעה שהוגש בתביעה הראשונה. מדובר בטענה המושתתת על נסיבות עובדתיות שונות, שכן התביעה המקורית הושתתה על הטענה שהנתבעת התרשלה בכך שלא דאגה לגבות את תשלום הארנונה מן השוכר, בעוד עתה נטען כי הנתבעת הטעתה את התובע בכך שמסרה לו מידע מוטעה.

בפסק הדין התייחס בית המשפט לטענה של הטעיה שעלתה במהלך הדיון. לפי פסק הדין, משנשאל ב"כ התובע בביהמ"ש מהן עילות תביעתו, השיב: "יש כמה עילות, הטעייה, טענת עשיית עושר ולא במשפט שהיא בעיקרה שלא הייתי חייב לשלם ושילמתי".

מדובר בטענה שלא נטענה בכתב התביעה ולא ברור לאיזו מערכת עובדתית התייחסה. כל שנאמר לעניין זה בפסק הדין הוא כי שהתובעת "כלל לא ביקשה מהתובע לשלם סכום כלשהוא ולא יצרה אף לדבריו הוא כל מצג כלפיו".