עודה נ' מבנה רב דירות (1990) בע"מ ואח'

החלטה

בפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין. ביום 25/10/2011 ניתן פסק דין בתובענה. ביום 4/1/2112 ניתנה פסיקתא ובה נקבע כי המבקש והמשיבות 3 ו-4 בבקשה זו (אלמוג וציון) ישלמו למשיב 1 סך של 882,953 ₪ (כולל הוצאות ושכ"ט עו"ד), בגין נזקי גוף שאירעו למשיב 1 בתאונה מיום 23/7/1996. בהתאם לחישובים אשר ערכו הצדדים ובהתאם לפסיקתא, נפסק כי המבקש, הוא המהנדס ברקוביץ (להלן: המבקש או המהנדס) יפצה את המשיב 1 בסך של 294,318 ₪. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ובקשה לעיכוב ביצועו.

נימוקי הבקשה

1.המשיב 1 נפגע בתאונה מיום 23/7/1996 עת קרסו הפיגומים והטפסות אשר הקים לצורך בניית מרפסת בפרויקט בנייה בו תפקד כאחד מקבלני המשנה.

2.בקשת עיכוב ביצוע זו מוגשת רק בגין חלקו של המבקש בפסק הדין, בעוד 2/3 מפסק הדין ישולמו ע"י המשיבות 3-4 בהתאם לפסק הדין.

3.במקרה דנא, סיכויי הערעור להתקבל גבוהים מאוד, ובבקשה זו חוזר המבקש, בקליפת אגוז בלבד, על מקצת מטענותיו בערעור.

4.בפסק הדין נפסק כי דין התביעה להתקבל כנגד המבקש (בשיעור של 20%) בשל היותו מתכנן השלד וחב בפיקוח עליון. כן נקבע כי מבצע הפיקוח העליון חב חובת זהירות קונקרטית כלפי אלה אשר עלולים להיפגע אם לא מילא כראוי את חובת הפיקוח ובהם העובדים באתר הבנייה שבו הוא מפקח. למבקש אין מחלוקת עם קביעות ביהמ"ש כמפורט לעיל, אך לטענתו הוא מילא את חובותיו כמפקח עליון, והרבה מעבר לכך, ובשום פנים ואופן לא ניתן היה להסיק כי נכשל במילוי חובות הפיקוח העליון. שהרי נקבע כי המבקש בדק את הטפסות ביום האירוע, וכי בדו"ח הביקורת הופיעה רק הנחיה "לחזק תמיכה במגדלים חיצוניים במרפסת".

5.בית המשפט קבע כי אין לקבל את קו ההגנה של המבקש, לפיו אין זה מתפקידו כלל להתייחס למערכת הטפסות, וכי בניית מערכת זו אינה נוגעת אליו ולחובותיו המקצועיות, ובכך טעה. הקביעה בפסק הדין הינה בניגוד לחוות דעת המומחה של המהנדס ד"ר איל-ביקלס, אשר אישר את טענותיו של המבקש, לפיהם בהתאם למקובל בענף הבניה אין זה מתפקידו של מהנדס השלד לתכנן את הטפסות, וכי הטפסות אמורות להיות מתוכננות ע"י הקבלן.

6.נקבע כי התאונה נגרמה בשל התמוטטות הטפסות, כאשר ההתמוטטות הייתה של מערכת התומכות (הפיגומים) שעליהן עמדו הטפסות, ומשהתמוטטו, התמוטטו גם הטפסות מעל הפיגומים. אין חולק כי הפיגומים נבנו באופן לקוי ותכנונם אינו נוגע כהוא זה למבקש.

7.טעה ביהמ"ש קמא בקובעו כי גם אם מדו"ח הביקורת שהוציא המבקש עולה שהתערב בעניין לא לו, הרי שבהתערבותו נטל על עצמו אחריות לביצוע היציקה של מערכת התומכות המאולתרת, שכן אחרים הסתמכו על אישור זה.

8.לטענת המבקש, לא ניתן כלל אישורו ליציקה. לפיכך, טעה ביהמ"ש קמא בקובעו כי ניתן אישור המבקש ליציקה וכי המעורבים, ובראשם המשיב 1, רשאים היו להסתמך על אישורו. הקביעה כי המבקש הינו מוכשר בתכנון הפיגומים ומערכת הטפסות, עומדת בניגוד לדו"ח חקירת התאונה של משרד העבודה ולחוו"ד המומחה ד"ר איל-ביקלס.

9.נקבע כי המבקש התרשל במתן הוראות מבלי לבדוק אם התיקון בוצע, כי התרשל בכך שהסתפק במתן אישור לצקת לאחר ביצוע תיקון, וכי היה עליו לוודא שבוצע תיקון בפועל, אלא שמדובר בתפקידו של הגורם האחראי באתר, הוא מר חשמונאי.

10.נקבע כי היה על המבקש לפסול את מערכת התומכות והטפסות מן היסוד, להנחות לפרקה ולבנות חדשה, והכל כאשר האחריות בהתאם לדיון ולחוו"ד המהנדס ד"ר איל-ביקלס ודו"ח משרד העבודה לתכנון ולביצוע התמיכות והטפסות בעניין זה מוטלת על הגורם המבצע באתר, ולא של מהנדס השלד. בהתאם להלכה הפסוקה עליה הסתמך בית המשפט בכבודו בפסק הדין (עניין טרויהפט), כל תפקידו של המהנדס הוא להתריע, ואם התריע ולא ביצעו הוראותיו בפועל, אינו אחראי.

11.לטענת המבקש, בקביעותיו אלה הרחיב בית המשפט הנכבד את ההלכות והדינים הנוהגים במקרים ממין המקרה הנדון – בהרחבה שיש בה מקום להתערבות של ערכאת הערעור.

12.לטענת המבקש לכל הפחות, סיכויי הערעור להתקבל ולו אף בחלקו הגדול, הינם סבירים מאוד, ואינן משוללי יסוד. המבקש ער, ומודע לכלל היסודי הנוהג על פי כללי הדין, כי מי שזכה בדינו זכאי, לממש את פרי זכייתו, וכי הענות בית המשפט הנכבד לבקשה זו הינה החריג לכלל זה. אולם מקרה זה מצדיק את הפעלת החריג, כפי שנקבע בפסיקה. לטענת המבקש, הנזק שיגרם למבקש מאי הענות לבקשה, גדול לאין שיעור מהנזק הצפוי למשיב אם יעוכב ביצועו של פסק הדין והערעור בסופו של דבר ידחה.

13.לטענת המבקש אם יזכה המבקש בערעור, ולו רק בחלקו, עלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך מחמת חוסר יכולת ממשית להשיב המצב לקדמותו וכי מאזן הנוחות, במקרה זה, פועל לרעתו של המבקש.

נתוניו האישיים של משיב 1, פורטו בהרחבה בתצהירו של המשיב 1, מהוות הודאת בעל דין, ולמעשה אינן שנויות במחלוקת:

א.המשיב 1 הינו אזרח ישראלי המתגורר בג'לג'וליה, יליד 1969, בעל 12 שנות לימוד עובד כפיים מאז ומתמיד (סעיף 2 לתצהיר).

ב.המשיב 1 מצהיר בתצהיר בתצהירו כי "לצערי כל זה נקטע ביום התאונה, מאז לא שבתי לאיתני ולעבודה משמעותית כלשהי" (סעיף 9 לתצהיר). היינו מאז שנת 1996 המשיב 1 איננו עובד, וזאת לכל לפחות לפי הצהרתו.

ג.המשיב 1 מצהיר בתצהירו, בסעיף 44 כי "מאז התאונה אני לא עובד. רוב הזמן אני פשוט יושב בבית ולא עושה כלום. אני מתקיים מקצבת הביטוח הלאומי ומעזרת בני משפחה..." עוד הוא מצהיר בסעיף 44 לתצהירו כי איננו רואה איך יצליח בעתיד להשתלב בעבודות בנייה לאור מצבו הגופני והנפשי.