החלטה
בפניי בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט בה עותרת המבקשת לאכוף על המשיב באמצעות קנס או מאסר לפעול בהתאם להחלטה מיום 14.7.13 ולהפקיד בקופת בית המשפט סך של 75,652 ₪.
המבקשת הגישה תביעה כספית כנגד המשיב, עו"ד במקצועו, בגין כספים שהתקבלו על ידו בעבורה במסגרת תיק נזקי גוף (להלן – התיק הנזיקי). התובעת טוענת כי המשיב הגיע לכדי הסכם פשרה בתיק הנזיקי וקיבל מהנתבעת באותו הליך את סכום הפשרה אולם לא העבירו לידי המבקשת עד היום.
התובעת מתארת כי לאחר שכל פניותיה למשיב לא נשאו פרי נאלצה להגיש התביעה העיקרית בתיק שבפניי ויחד עמה בקשה לצו עשה זמני ( להלן – הסעד הזמני). במסגרת הבקשה לסעד הזמני עתרה המבקשת לחייב המשיב להפקיד בקופת בית המשפט את סכום הפשרה בצירוף שכר הטרחה והוצאות המשפט שנפסקו לה בהליך הנזיקי ובסך הכול 75,652 ₪.
משלא התקיימו התנאים הקבועים בדין ליתן צו במעמד צד אחד, נקבע דיון במעמד שני הצדדים ליום 14.7.13.
בסמוך למועד הדיון הגיש המבקש בקשות לשינוי מועד הדיון ואולם אלה נדחו.
ביום 14.7.13 התקיים דיון בסעד הזמני ובהיעדר התייצבות של המשיב או מי מטעמו ניתן הסעד הזמני המבוקש במעמד צד אחד לפיו חויב המשיב להפקיד בקופת בית המשפט את הסך של 75,652 ₪ וזאת עד ליום 28.7.13 (להלן - ההחלטה בסעד הזמני).
משלא קיים המשיב אחר ההחלטה בסעד הזמני, עתרה המבקשת בבקשה זו ביום 29.7.13 ובו עתרה לכוף על המשיב לפעול בהתאם להחלטה מיום 14.7.13 באמצעות קנס או צו מאסר.
הבקשה הועברה לתגובת המשיב וזה השיב עליה ביום 22.8.13.
מתגובתו עלה כי הוא אינו חולק על כך שעליו להעביר לידי התובעת סך של 60,000 ₪ בתוספת הוצאות המומחה. עוד ציין המשיב כי הוא מוכן להפקיד את הסכום בקופת בית המשפט או להעבירו לידי ב"כ התובעת ואולם בפועל לא עשה כן עד היום.
בשים לב לפגרת הקיץ ולמועד הגשת הבקשה והתגובה הדיון בבקשה נקבע ליום 8.9.13.
בסמוך לאותו מועד הגיש המשיב בקשה דחיית מועד דיון – שנדחתה. בפועל לא התייצב המשיב לדיון.
ב"כ המבקשת התייצב לדיון, טען לגופו של עניין ועתר למתן החלטה במעמד צד אחד. יודגש כי במעמד הדיון ב"כ המבקשת לא עתר להוצאת צו הבאה כנגד המשיב אלא מיקד טענות המבקשת באכיפת ההחלטה מיום 14.7.13 באמצעות צו מאסר.
לאחר עיון בבקשה ובתגובה ושקילת טענות הצדדים בשים לב להוראות החוק וההלכה הפסוקה בעניין ולמכלול נסיבות העניין - אין בידי להיעתר לבקשה בשלב זה.
הגם שמקובל לראות בהליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט כהליך אזרחי הרי הוא נושא עמו סנקציות שהן במהותן סנקציות פליליות חמורות. בהתאם להוראת סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט לא ניתן ליתן צו המטיל קנס או מאסר אלא אם הוזמן הממרה (במקרה זה המשיב) לדיון והתייצב בפועל. ובמקרה ובחר הממרה שלא להתייצב לדיון – זומן באמצעות צו הבאה ובלשון החוק: צו תפיסה (ר' לעניין זה גם מ. קשת, בזיון בית משפט עמ' 169-176).
משכך, ובהיעדר עתירה מצד המבקשת למתן צו הבאה כנגד המשיב במעמד הדיון ומאחר וחלה חובת נוכחות אישית בעת דיון בבקשה לפי פקודת הביזיון, חובה שהינה בעלת אספקט מהותי ולא רק דיוני בשים לה לאופי הסנקציה הכרוכה בכך - לא ניתן ליתן החלטה בעניין זה מבלי שחובה זו קוימה.
הגם שהדעת אינה נוחה מהתנהלות המשיב אשר מודע לדיונים, מגיש בקשות לדחייתם ולאחר מכן עושה דין לעצמו ואינו מתייצב אליהם – הרי שאין בכך כדי לגרוע מהוראות הדין המהותי, והתנהלות המשיב בניהול ההליך אפשר ותבוא לכדי ביטוי בסופו של יום בהוצאות ההליך.
הדברים מתחדדים ביתר שאת בשים לב לכך שהמשיב כלל אינו כופר בזכותה של המבקשת לסכום שצוין בתגובתו ועל כן היה ראוי כי סכום זה יופקד לאלתר בקופת בית המשפט ללא כל צורך בהחלטה שיפוטית.
נתון נוסף שיש להביאו בחשבון הוא כי הבקשה לפי פקודת הביזיון, כשלעצמה, לא נתמכה בתצהיר המבקשת כנדרש, הגם שלכאורה אי קיום הצו – במקרה ספציפי זה - עולה בבירור מתיק בית המשפט בשים לב לאופי הסעד הזמני שניתן.
מבלי לקבוע עמדה לגופה של בקשה אציין כי אפשר ולרשות המבקשת עומדים, בנקודת זמן זו, אמצעים אחרים למימוש זכויותיה, פוגעניים פחות מאשר הליך לפי פקודת הביזיון.