עואמי נ' פריצקר

פסק דין

לפניי תביעה שטרית, שלבה בשאלת מקוריות חתימתו של הנתבע על השטרות מושא ההליך.

1.התובע הגיש להוצל"פ לביצוע שני שיקים בסכום כולל של כ-23 אלף ש"ח שנמשכו לפקודתו בשנת 2011, ושמושכתם היא חברת פרילייף ייצור ושיווק בע"מ (להלן: החברה). על גב כל אחד מן השטרות מצויה חתימה שלפי הנטען היא של הנתבע, עד כמה שניתן להבין – כערב לפרעון השטרות. לטענת הנתבע בהתנגדותו לתביעה לביצוע שטר, כלל אין זו חתימתו, ואף אין לו קשר לשיקים זולת כך שהיה עובד שכיר בחברה, ושימש שליח בהבאתם לידי התובע.

2.בדיון שהתקיים ביום 8.4.13 לפני כב' השופט אבי שליו, טען כל אחד מבעלי הדין לעניין החתימה. התובע טען כי הנתבע לא רק שמסר בידיו את השיקים, אלא אף חתם עליהם, בפני התובע. הנתבע מצדו טען בנחישות דומה כי שימש אך כשליח להבאת השיקים ולא חתם על השיקים שמשכה החברה, אשר הוא אינו בעליה. סוף ההתנצחות בהסכמה של הצדדים למינויו של מומחה כתב יד מכריע, אגב מתן הרשות להתגונן.

3.לאחר עיכובים, שניתן לייחסם לנתבע, מסר המומחה, הגרפולוג עו"ד יונתן נפתלי ממכון נפתלי לזיהוי כתבי יד, את חוות דעתו, ביום 16.10.13. הלה ערך חוות דעת מפורטת, ובה סקר את שיטות העבודה שלו ואת הנתונים ששימשו לבדיקה, לרבות שבעה דפי הכתבה ותשע דוגמאות חתימת אקראי. החתימה מושא המחלוקת, נקבע, מהווה כתיבה יותר מאשר שרבוט חתימה כנוהגו של הנתבע ועל כן עיקר ההשוואה בוצעה לדוגמאות כתב, דבר שהגביל במידת מה את ודאות הבדיקה. מסקנת חוות הדעת היא כי בהנחה שאחת מדוגמאות הכתב הבלתי מתוארכות שנבחנו והושוו לחתימות היא ישנה (קרי לא הוכנה לקראת הבדיקה), הרי שקיימת "אפשרות סבירה שחתימות המחלוקת מזויפות", מסקנה שהיא במדרג המקצועי הנמוך של וודאות ביחס לתוצאה. המומחה הוסיף כי מומלץ לבצע בדיקה נוספת על יסוד דוגמאות כתב שניתן לתקף את מועדן – דבר שאיש מן הצדדים אינו סבור כנראה כי ניתן לעשותו בפועל.

4.הצדדים נתבקשו להגיב לחוות הדעת ולהמשך הצורך בבירור ההליך. התובע ציין את אי-הוודאות שבחוות דעת המומחה, והציע כי בית המשפט יתרשם מן הצדדים ועל יסוד התרשמותו ייתן פסק דין על דרך הפשרה, כהוראת סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. הנתבע מצדו גרס כי נוכח האמור יש להורות על דחיית התביעה.

5.דין התביעה אכן להידחות. עסקינן במומחה מכריע, שמונה בהסכמת הצדדים. לבעלי הדין אין הרי ראיות חיצוניות כלשהן שילמדו על קיום זיוף או היעדרו, זולת דבריהם בעניין. הצדדים החליטו אפוא "לקנות" את הסיכון הכרוך באי-אמון אפשרי של בית המשפט בדבריהם, ונוכח בטחונם (לפחות כלפי חוץ) בצדקתם – הסכימו לפנות לגרפולוג, שחוות דעתו תהיה מכריעה. הסכמה זו מעקרת את הצורך בהתרשמות של בית המשפט מן הצדדים, אגב נסיון להעריך מי מן השניים דובר אמת. ודוק: מובן מאליו שהיות המומחה מכריע, אין משמעה שניטל שיקול דעתו של בית המשפט, שהוא המכריע בתיק. אילו היה התובע מבקש להשיג על תוקף חוות הדעת, היה בוחן בית המשפט את השגותיו בלב פתוח ובנפש חפצה, גם אם תדיר נוטה בית המשפט לאמץ את עמדת המומחה המוסכם, בהיעדר סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת (ע"א 293/88 ניימן נ' רבי). אולם התובע כלל אינו מבקש לתקוף את חוות הדעת המלומדת ואת מקצועיות עורכה, שהוא בעל ניסיון של כשלושים שנה בתחום הגרפולוגיה המשפטית. הוא אף אינו מתיימר לטעון לצורך (או לאפשרות מעשית) של עריכת בדיקות נוספות. כאשר הוא ניצב בפני מסקנה שאינה נוחה לו, מבקש התובע להפנות את ההליך לנתיב חדש, שיכול להניב לו תוצאה נוחה יותר מאשר דחיית התביעה, והוא של פסק דין בדרך הפשרה. זאת לא ניתן לקבל, ודאי בלא הסכמה של הצד שכנגד.

חוות דעת המומחה, שאיש לא חלק עליה, תאומץ אפוא. אף שרמת הוודאות של חוות הדעת היא במדרג הנמוך באופן יחסי, וחרף ההבהרות לגבי האפשרות העיונית (שאינה מעשית כנראה) לבצע בדיקות נוספות, הרי שתוצאתה של חוות הדעת היא עדיין ברורה. עלינו לשאול עצמנו האם התובע, שעליו נטל השכנוע בעניין היעדר הזיוף, יכול למצוא עיגון לטענתו בחוות דעתו של המומחה המוסכם והמכריע. התשובה הברורה לכך היא בשלילה. מכאן, שאין מנוס מאימוץ חוות הדעת, ומדחיית התביעה.

6.נוכח האמור, התביעה נדחית. מובן שאין בכך כדי למנוע מן התובע, במגבלות הדין, להגיש תביעה נגד הנתבע בעילה חוזית או אחרת, ככל שיש לו תביעה טובה שכזו, חלף התביעה השטרית (ומובן שאיני מחווה כל דעה לגוף תביעה עתידית שכזו). בנסיבות העניין, ומשנתעכבה חוות הדעת בעטיו של הנתבע, הרי שאין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ט חשון תשע"ד, 02 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.