עד"י 1621/15

הרקע

במסגרת הסכמה אליה הגיעו הצדדים, הודה המשיב והורשע בכתב אישום מתוקן, המייחס לו עבירה אחת שעניינה השלכת חפץ מבעיר.

על פי הסדר הטיעון, הוסכם בין הצדדים כי על המשיב יוטלו 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ויופעל מאסר מותנה בן 24 חודשים מתיק קודם (תיק (יהודה) 1455/08), חציו במצטבר וחציו בחופף לעונש שנגזר בתיק הנוכחי. סך הכול יהיה על המשיב לרצות 30 חודשי מאסר בפועל.

הסוגיה שבמחלוקת נוגעת להסכמה נוספת בין הצדדים, ולפיה על המשיב יושת עונש מאסר על תנאי של 24 חודשים למשך 5 שנים, והתנאי הוא שהמשיב לא יעבור עבירות של זריקת חפץ מבעיר, יידוי אבנים וכל עבירה שיש בה כדי סיכון חיי אדם. 

ביהמ"ש קמא ציין בפסק דינו, כי אומנם ניכר שנעשה ניסיון להתאים את חומרת המעשה ואת נסיבותיו של העושה לרכיבי העונש השונים, ובפרט לרכיב המאסר המותנה, אך יש מקום לעשות התאמה מסוימת נוספת. לכן, גזר בית המשפט – בהתאם להסדר הטיעון - 24 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך 5 שנים לא יעבור המבקש עבירה שבה הורשע בתיק זה (קרי זריקת חפץ מבעיר) או עבירה אחרת שיש בה סיכון לחיי אדם;

עם זאת, חרג ביהמ"ש קמא מן ההסדר כאשר במקום 24 חודשי מאסר מותנה, גזר 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך 5 שנים לא יעבור המבקש עבירה שעניינה יידוי חפצים.

טיעוני הצדדים בערעור

סטייתו של ביהמ"ש קמא מן ההסדר – על ידי קיצור תקופת המאסר המותנה ביחס לעבירת יידוי החפצים - עומדת במוקד ערעורה של התביעה הצבאית. לטענת התביעה, הסדר הטיעון יצר איזון בין עונש מקל של מאסר בפועל לבין עונש מכביד של מאסר על תנאי. סטייה מן ההסדר ביחס לרכיב המאסר המותנה פוגעת באופן מהותי באיזון האמור.

ההגנה ביקשה להותיר את החלטת בית המשפט קמא על כנה, בטענה שהאיזון החדש שיצר בין עונשי המאסר בפועל לעונשי המאסר המותנים – נכון ומעשי יותר, שכן הוא מונע את האפשרות שבעתיד יידרש בית משפט להפעיל עונש מאסר של 24 חודשים גם בגין עבירה קלה הנוגעת להשלכת אבנים.

דיון והכרעה

כידוע, על אף ש"מוסד" הסדר הטיעון מושתת ככלל על הסכמת הצדדים, ידיו של בית המשפט אינן כבולות, והוא יכול להתערב ולשנות את ההסדר אם פגע באינטרס חשוב. יפים לעניין זה דברי המשנה לנשיא מ' חשין בדנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ, פ"ד נט(6) 281 (2005)

"ואולם זאת נזכור ונשמור, שבסוף-כל-הסופות בית המשפט הוא המכריע לשבט או לחסד, ובמקום שהדין הוא לשבט – הוא הגוזר עונש. הסמכות והכוח לענישה - ובהם עיקר - הם בידי בית- המשפט; האחריות לענישה על כתפי בית-המשפט מונחת היא, ומילתו של בית-המשפט היא המילה האחרונה  והקובעת".

הפסיקה מבהירה, כי נוכח פערי הכוחות וחוסר האיזון האינהרנטי המאפיינים את  ההליך הפלילי, על בית-המשפט לבדוק את הסדר הטיעון המוצע בטרם יאשרו. במקרים המתאימים, אם כי חריגים, רשאי בית המשפט להתערב בהסדר, להחמיר או להקל בעונש. בית המשפט העליון בישראל הכיר אפילו באפשרות שבית המשפט יתיר לנאשם לחזור בו בשלב הערעור מהסכמות שניתנו במסגרת הסדר הטיעון, ולסטות לקולא מהעונש עליו הסכימו הצדדים.

"כידוע, מהעבר האחד של המתרס עומדת התביעה - המדינה, שהיא בגדר "שחקן חוזר" במשפט הפלילי. למדינה כוחות, משאבים וסמכויות רבות בכל הנוגע לאכיפת הדין הפלילי. למדינה מיומנות, נגישות רבה למידע וניסיון בניהול ההליך. מעברו השני של המתרס מצוי הנאשם שהוא לרב בגדר "שחקן חד-פעמי" בהליך הפלילי. לא אחת אין הנאשם בקיא ברזי ההליך וכלליו, לעיתים הוא אינו מיוצג על ידי עורך דין, ובנסיבות מסוימות הוא יתקשה להגיע באופן עצמאי אל חומר הראיות הנחוץ לו על מנת להתגונן מפני אישומים, שאם ימצא חייב בהם הוא צפוי לשאת בעונש. מתן אפשרות לנאשם לחזור בו מהסכמתו לעניין רכיב העונש  מצמצם אפוא  את חוסר האיזון האינהרנטי המאפיין את ההליך הפלילי, כפי שעושים מנגנונים נוספים הקבועים בדין."  (ע"פ 1421/10 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בתקדין, 18.07.2012))

לבסוף אציין, כי בעוד שהמגבלות על סטייה מהסדר טיעון מחמירות למדיי כשמדובר בהכבדת עונשו של נאשם, הרי כאשר בית המשפט מוצא שהעונש חמור מדיי, המגבלות על סטייה ממנו לשם הקלה בעונשו של נאשם אינן כה נוקשות. ב-ע' 2537/12 איהאב משעל נ' התוב"ץ  (פורסם בנבו, 11.12.13) כתבתי על כך, בהסתמך על פסק הדין בע"פ 1421/10 פלוני נ' מדינת ישראל, (אם כי בסופו של דבר, בדעת רוב, נותר עונשו של אותו מערער על כנו):

"אין איסור גורף מבחינה משפטית על סטייה מהסדר לטובת הנאשם. הכללים שנקבעו בהלכת פלוני ואשר מחייבים את בית-המשפט לשקול את הסדר הטיעון כשיקול מרכזי בעת גזירת העונש – חלים גם על הסדר טיעון מחמיר. בדרך כלל צריך בית המשפט (בערכאה ראשונה ובערעור) לכבד את הסדר הטיעון ולגזור את הדין לפיו, גם אם ההסדר מחמיר מעט עם הנאשם. אולם, גם מהסדר כזה רשאי בית המשפט לסטות, אם אין איזון סביר בין האינטרסים השונים המגולמים בו."

באותו פסק דין כתבתי מספר כללים לסטייה לקולא מהסדר טיעון, הנראה לבית המשפט מחמיר מדי. ראשית, יש לשמוע את הסבריהם של הצדדים לסיבות להסדר הטיעון, בניסיון להבין אם הוא מאוזן בכל זאת; שנית, אין להסתפק ב"תחושת בטן" של חומרה, אלא יש לבחון את רמת הענישה המקובלת בעבירות מאותו סוג, כדי לראות אם העונש אכן מחמיר או שמא הוא תואם את המקובל; שלישית, אין להקל בעונש אלא אם כן יש בו "החמרה של ממש" יחסית לעונש הראוי: אין להתערב במקרה של החמרה פעוטה, אך מצד שני אין להמתין למקרים של עונשים חריגים וקיצוניים; ההערכה אם יש בעונש "החמרה של ממש" צריכה להיעשות לפי השיקולים של תיקון 113 לחוק העונשין, כלומר לפי מידת הפגיעה בנאשם לאור נסיבותיו האישיות, ולמול הפגיעה באינטרס הציבורי, בהרתעה ובמניעה.