עדה ליס בע"מ נ' המשביר ואח'

פסק דין

הסוגיה השנויה בין המחלוקת בין הצדדים שבפני הינה סוגיה משפטית פשוטה, וזאת אף באשר העובדות הרלוונטיות הינן ברורות, ואינן שנויות במחלוקת אמיתית בין הצדדים.

אין חולק, כי בעלי השליטה במשביר הישן בע"מ חוייבו באורח אישי, וזאת בגין תקופת הפעלה עליה החליטו במצב בו נמצא כי החברה היתה חדלת פרעון והם ידעו על כך. אי לכך, נקבע כי הם חבים אישית כלפי הנושים בגין גידול בחוב נשוא תקופה זו. אי לכך, ניתן להעיר כבר כעת, כי צודקים המשיבים בטענתם כי הנתון המכריע שיש לבדוק לגבי חיוב פלוני, הינה האם עצם יצירתו (או ליתר דיוק, הגידול בו) היה תוך כדי התקופה שנקבעה בפסק-הדין, אם לאו. כך למשל, במידה וספק סיפק סחורות לחברה באותה תקופה קובעת, הרי שהחוב כלפיו אכן גדל באותה תקופה, ואי לכך, הוא זכאי להשתתף באותו חיוב מיוחד שהושת על בעלי השליטה. מאידך גיסא, אם סיפק את הסחורה קודם לראשית התקופה הקובעת, הרי שאין הוא זכאי לתבוע את הגידול בחוב מבעלי השליטה, ואין נפקא מינא אם הקבלות או מסמכים אחרים הנוגעים לעניין נערכו מאוחר יותר, בתחום "התקופה הקובעת".

אלא שבכך, אין די בכדי להכריע את המחלוקת שבפני, אשר עיקרה נסב למעשה בכל הנוגע למיהותו של הפעולה שנערכה בין הצדדים, ועליה מסתמכת המערערת בנסיבות המקרה. זאת, כאשר במקרה שבפני, הפעולה הרלוונטית הינה זיכוי שהוציאה המערערת לחברה חדלת הפרעון, בגין השתתפות במבצעי מכירות.

המכשול העומד בפני המערערת, כפי שטוען בצדק כונס הנכסים הרשמי, טמון בעצם מהותו של ה"זיכוי", אשר – להבדיל למשל מאספקת סחורה, אינו מהווה הגדלת חוב החברה הקורסת כלפי המערערת. נהפוך הוא, עסקינן למעשה בהקטנת שיעור חובה, בגין פעולה כזו או אחרת שעשתה עבור המערערת.

המערערת מנסה להתגבר על מכשול זה בטענה, שלא ניתן לומר כי היא מופרכת על-פניה, כי עסקינן למעשה ב"זיכוי שלא כדין" – קרי, הקטנה בלתי מוצדקת בשיעור החוב, שלא היתה באה לעולם לו היתה החברה נקלעת להליך חדלות פרעון במועד הראוי, ולא מנהלת עסקיה כפי שניהלה באותה "תקופה קובעת".

מכאן, שאפשר לכאורה לטעון כי מה נפקא מינא, אם עסקינן ב"הגדלה" ממש בשיעור החוב, או בשכנוע המערערת להקטנתו שלא כדין, שהרי כך או כך, הפסידה המערערת כספים.

אלא מאי? עיון מדוקדק בעניין זה, על רקע פסק-הדין נשוא הטלת החיוב האישי, מלמד כי טיעון זה אינו נקי מבעייתיות. זאת, ראשית כל, באשר פסק-הדין נשוא החיוב האישי, לא נועד להפוך את בעלי העניין ל"מבטחי משנה" בגין כל התממשות סיכון או נזק שנגרמו עקב הקריסה, אלא אך ורק בעבור סוג ספציפי של נזקים: גידול במצבת חובותיה, שהתרחש אגב הפעלת החברה שלא כדין, בתקופה ספציפית ומוגדרת בה ידעו בעלי השליטה כי היא חדלת פירעון הלכה למעשה.

על רקע זה, עולה תהייה, האם אכן ניתן להרחיב את אותה מסגרת במידה כזו, שתוכל להוות אכסניה גם לנזק אודותיו קובלת המערערת – כי, צמצום החבות על-ידי זיכוי, שנטען לגביו כי לא היה ניתן לו הייתה החברה נקלעת לחדלות פירעון קודם לכן. בעניין זה, ספק גדול בעיני האם דקה המערערת פורתא, וזאת בעיקר מן הסיבה הבאה.

להבדיל ממצב של קשר ישיר בין ההפעלה המיותרת לבין גידול בחסרון הכיס של הספק, הרי שכאן פני הדברים מורכבים יותר. כאן, ניתן זיכוי על-ידי הספק בגין פעילות שהחברה בקשיים אכן השתתפה בה הלכה-למעשה (מבצעי פרסום). אלא מאי? בשל קריסתה של החברה סמוך לאחר מעשה, הפכו אותם מבצעים לבלתי כדאיים בעליל עבור הספק. נקל לראות, כי קשר זה בין תקופת הפעילות הנוספת לבין ה"גידול" בחסרון הכיס, הינו עקיף בהרבה, ושונה עד מאד מאותם מקרים טיפוסיים להם התכוון בית המשפט של חדלות פירעון, כאשר קבע את החיוב האישי. לא בצבירת חוב עסקינן, אלא באפשרות יצירתה של מעין עסקה לא כדאית בעליל; די אם אעיר, כי אף נוכח חומרתו של הסעד בו עסקינן – הרמת מסך וחיוב אישי של בעלי שליטה, הרי שיש גבול למידת הפרשנות המרחיבה בה ניתן לנקוט. כפי שהוער קודם לכן, מהשתת חיוב מוגבל, ועד הפיכת אותם בעלי שליטה ל"מבטחי משנה" של כל הנזקים תלויי-הקריסה, רב הדרך.

אי לכך, אין מנוס מדחיית הערעור.

בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.

ניתן היום, י"ז טבת תש"ע, 03 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: