עב"ל 55853-07-14 המוסד לביטוח לאומי נ' ב' ה'

השופטת לאה גליקסמן:

1. ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב -יפו (השופטת רוית צדיק ונציג ציבור מר יצחק בן דוד; ב"ל 2334/10) מיום 6.7.2014, אשר קיבל את תביעת המשיבה וקבע כי החמרת מחלת הסוכרת בה לקתה הינה תוצאה מאירוע בעבודה, ולכן יש להכיר בה כפגיעה בעבודה.

    

   הרקע לערעור:

2. המשיבה הגישה למוסד לביטוח לאומי תביעה כנגד החלטת פקיד התביעות לדחות את תביעתה להכרה במחלת הסוכרת ובפגיעה נפשית כפגיעה בעבודה /מחלת מקצוע. בכתב התביעה נטען כי במהלך שנת 2002 נחשפה המשיבה להתנהגות בלתי הולמת ולהטרדה כנגדה מצד עובדים אחרים; תלונתה כנגד העובדים האחרים לא טופלה כראוי על ידי הממונה; סגירת התלונה ותחושתה כי המערכת פועלת נגדה גרמה לה טראומה קשה, התפרצה אצלה מחלת הנוירופטיה הסכרתית, והיא נזקקה לטיפול באינסולין.

3. בפסק דין מיום 8.8.2011 (להלן – פסק הדין הראשון) דחה בית הדין האזורי את תביעתה של המשיבה, בקובעו כי לא הוכחה תשתית עובדתית למינוי מומחה רפואי. המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין (עב"ל 3374-10-11). במסגרת דיון קדם ערעור הוסכם בין הצדדים כי עניינה של המשיבה יוחזר לבית הדין האזורי, על יסוד העובדה המוסכמת כי אירע לה אירוע מיוחד במחצית שנת 2002 כאשר נחשפה להרמת קול במהלך העבודה ולטענתה גם לקללות ולגידופים (להלן – האירועים בעבודה), כפי שיוסבר בהמשך.

4. בהתאם לפסק דינו של בית הדין הארצי, מינה בית הדין האזורי את פרופ' שאול משה וינטראוב, כמומחה רפואי מטעמו. על פי התשתית העובדתית שהועברה למומחה הרפואי החל משנת 2001 הורעו תנאי עבודתה של המשיבה, לרבות פגיעה בשכרה; למשיבה אירע אירוע מיוחד במחצית שנת 2002 כאשר נחשפה להרמת קול במהלך העבודה ולטענתה גם לקללות וגידופים.

5. בחוות דעתו קבע המומחה הרפואי כי אין קשר סיבתי בין הופעת הסוכרת של המשיבה לבין האירוע שהיה במחצית שנת 2002. בקשר לכך קבע המומחה, בין היתר, כי למשיבה היו גורמי סיכון ברורים למחלת הסוכרת ונטייה מולדת, וכמו כן על פי תוצאות הבדיקות כבר בשנת 2001 הייתה קיימת סוכרת, ולכן היא לא נגרמה עקב האירוע בעבודה בשנת 2002. עוד קבע המומחה הרפואי כי "האירוע המיוחד שהיה במחצית שנת 2002 לא השפיע על הופעת הסוכרת אשר היתה בתחילת שנת 2001". למומחה הרפואי הופנו שאלות הבהרה, ובתשובה להן השיב, בין היתר, כי ".. אם הרעת תנאי העבודה גרמה לשינוי באורח חייה: לאכילת יתר ולפעילות גופנית מופחתת, אזי תרם הדבר לעליה ברמות הגלוקוז ואם לא היה קורה הדבר יתכן כי העלייה ברמות הגלוקוז היתה נדחית במעט". כן קבע כי "לסוכרת יש מרכיב גנטי חזק וכאשר מתווספים לו גורמים סביבתיים כמו השמנה, חוסר ניידות והרגלי תזונה לקויים, מופיעה הסוכרת. לגברת הרשקו סיפור משפחתי של סוכרת אצל האמא ועודף משקל ובאיזה שהוא שלב של חייה הייתה הסוכרת צפויה להופיע". המומחה הוסיף וקבע כי "כבר בתאריכים 13.2.2001 וב- 20.11.2001 היו לה רמות גלוקוז של 165 ו 134 בהתאמה, רמות העונות לקריטריונים של הגדרת סוכרת. ערכים אלו גם מופיעים בדפי המעקב של הרופאים המטפלים". לבסוף סיכם המומחה כי "הסוכרת היתה קימת כבר בשנת 2001 ולא 'נגרמה' ע"י הארוע במקום עבודתה". בתשובה לשאלת הבהרה נוספת השיב המומחה הרפואי כי איזון הסוכרת, קרי החמרתה או שיפורה בשנים שלאחר האבחנה הוא פועל יוצא של מידת ההקפדה של החולה על אורח חיים נכון: כמות האכילה וכמות הפעילות הגופנית ומידת שיתוף הפעולה של החולה בנטילת התרופה לסוכרת; לרוב חולי הסוכרת יש תקופות שיתוף פעולה ואיזון "טובות" ותקופות "רעות" יותר. הסיבות לשינויים במידת שיתוף הפעולה של החולה הינן רבות ושונות, וביניהן גם קיומן של מחלות אחרות גופניות ו/או נפשיות אשר משפיעות על דרגת שיתוף הפעולה של החולה עם הצוות הרפואי; "לא ניתן לשלול כי הדוגמאות המובאות .. של מצב חסר איזון בסוכרת נגרמו בעיקר עקב מצבה הנפשי של החולה אשר השפיע על מידת שיתוף הפעולה שלה עם שמירה על אורח חיים נכון ונטילת התרופות לסוכרת".

6. בפסק הדין מושא הערעור (להלן - פסק הדין השני) התקבלה תביעתה של המשיבה. בית הדין האזורי קבע כי מחוות דעתו של המומחה הרפואי עולה כי למשיבה היו גורמי סיכון ברורים למחלת סוכרת ונטייה מולדת, וכי אכן המומחה הרפואי קבע שהאירוע המיוחד במחצית שנת 2002 לא השפיע על הופעת הסוכרת אשר היתה בתחילת שנת 2001. עם זאת, ציין בית הדין האזורי כי המומחה שב וקבע מספר פעמים כי "... כל שינוי באורח החיים עם מעבר לאורח חיים 'עצל' של מאזן קלורי יומי חיובי יותר, אשר משמעותו אכילת יתר מחד וירידה בפעילות גופנית מאידך, גורם לתנודות ברמות הגלוקוז. עוד קבע המומחה כי ככל שהרעת תנאי העבודה (בשנת 2001) גרמה לשינוי באורח חיי התובעת, תרם הדבר לעליה ברמות הגלוקוז ואילולא זה, יתכן כי העליה ברמות הגלוקוז הייתה נדחית". עוד הפנה בית הדין האזורי לקביעת המומחה הרפואי לפיה לא ניתן לשלול כי המשבר הנפשי הקשה (אשר אינו שנוי במחלוקת ועולה מהמסמכים שצורפו לשאלות ההבהרה), המצב המורלי הקשה מאד, כמו גם הטיפול בכדורים החמירו את חוסר האיזון. בנוסף, קבע בית הדין האזורי כי המומחה ציין ש "לא ניתן לשלול כי המצב נגרם בעיקר עקב מצבה הנפשי של התובעת אשר השפיע על שיתוף הפעולה מצידה הבא לידי ביטוי בשמירה על אורח חיים נכון, אכילת יתר מחד, חוסר פעילות גופנית מאידך ואי נטילת תרופות לטיפול בסוכרת".

   בית הדין האזורי דחה את טענת המוסד כי בשאלות ההבהרה הוסיפה המשיבה עובדות בקשר לאורח חייה, וקבע כי הדברים עולים מחוות הדעת המשלימה והם פועל יוצא של המסמכים הרפואיים אשר צורפו לעיון המומחה הרפואי.

   בית הדין האזורי סיכם כי מכלול הדברים "מוביל למסקנה אחת והיא קיום קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודת התובעת באמצע שנת 2002 לבין החמרת מחלת הסוכרת".

   פסק הדין השני הוא מושא ערעור זה.