עדוי נ' ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין

1.לפני ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: "בית הדין הארצי"), מיום 7.2.18 בתיק בד"א 22/17.

ההליכים הקודמים

2.ההליכים החלו בבית הדין המשמעתי המחוזי – מחוז הצפון (להלן: "בית הדין המחוזי") בהכרעת דין מיום 11.2.16 בגדרה הורשע המערער בעבירה של עיכוב כספי לקוח שלא כדין ושליחת יד בכספים, לפי כלל 40 לכללי האתיקה, בביצוע עבירות של אי קיום חובת הנאמנות ללקוח, פגיעה בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת את המקצוע.

3.בעקבות הכרעת הדין ניתן ביום 22.11.17 גזר דין, על פיו הוטל על המערער עונש השעיה בפועל למשך 12 חודשים החל מיום 1.4.17. כמו כן הוטל בגזר הדין עונש השעיה מותנה, תשלום פיצוי למתלונן ותשלום הוצאות ללשכה.

4.המערער הגיש ערעור לבית הדין הארצי וביום 10.7.17 ניתן פסק הדין, בגדרו דחה בית הדין הארצי את הערעור.

5.על פסק דינו של בית הדין הארצי מיום 10.7.17 הגיש המערער ערעור לבית משפט זה (עמל"ע 47918-07-17). ביום 23/10/17 ניתן פסק הדין, במסגרתו הערעור התקבל, במובן זה שהתיק הוחזר לבית הדין הארצי על מנת שיתן דעתו על הסתירה הלכאורית שנפלה בפסק דינו של בית הדין המחוזי, כמפורט בסעיף 20 לפסק הדין. הסתירה הלכאורית נגעה לאמור בסעיף 107 לפסק הדין של בית הדין המחוזי בו צוין, ביחס לשתי הפרשות שנדונו בפסק הדין, כי לא התקיים אצל המערער היסוד הנפשי הנדרש של כוונת גניבה לשם הרשעה בעבירה של שליחת יד ולפיכך ראוי להרשיעו בעבירה הפחותה יותר של עיכוב כספים שלא כדין. לעומת זאת, בסעיף 112 לפסק דינו של בית הדין המחוזי צוין, כי ביחס לאחת הפרשות ("פרשת חמדאן") המערער שלח את ידו בכספי הלקוח שלא כדין. קבעתי בפסק הדין מיום 23.10.17 כי נוכח אי הבהירות העולה מן האמור בשני הסעיפים של פסק דינו של בית הדין המחוזי, היה מקום כי בית הדין הארצי יידרש לדיון מפורט יותר בטענת המערער בנושא זה, שהוא לב ליבו של ההליך. עוד נקבע בפסק דיני כי בית הדין הארצי יוכל לשקול את האפשרות להורות לבית הדין המחוזי להבהיר בעצמו את ההתייחסות הסותרת לכאורה, כמפורט לעיל.

6.בית הדין הארצי הורה ביום 2.11.17 כי התיק יועבר להתייחסות לבית הדין המחוזי בהתאם לפסק הדין של בית משפט זה וכי בינתיים יעוכב ביצוע עונש ההשעיה בפועל.

7.ביום 28.12.17 ניתנה הבהרה להכרעת הדין על ידי בית הדין המחוזי בגדרה נקבע כי כוונת האמור בסעיף 107 להכרעת הדין הייתה כי באחת הפרשות (חמדאן), התקיים היסוד הנפשי של עבירת שליחת יד, ואילו בפרשה השנייה (זוהירה), לא התקיים היסוד הנפשי בעבירה זו, ומכאן שהיסוד הנפשי לא התקיים בשתי הפרשות, אלא באחת בלבד. בית הדין המחוזי הבהיר כי הדברים מתיישבים עם האמור בסעיפים 52 – 62 להכרעת הדין ועם האמור בסעיפים נוספים שפורטו בהבהרה.

8.כתוצאה מהתפתחות זו, ניתן ביום 7.2.18 על ידי בית הדין הארצי "פסק דין: הבהרה". בית הדין הארצי קבע כי על אף אי בהירות מספקת בפסק הדין של בית הדין המחוזי מיום 22.1.17, אי בהירות שפסק דינו של בית הדין הארצי מיום 10.7.17 לא פוגג כדבעי, בית הדין הארצי מצטרף להבהרת ולמסקנת בית הדין המחוזי. בית הדין הארצי הוסיף כי אכן הניסוח המקורי של פסק הדין של בית הדין המחוזי אינו מוצלח וכי "קריאה תמימה של סעיף 107 לבדו", בהחלט עלולה להביא למסקנה כי ההכרעה הנה ביחס לשתי הפרשות בהן, כביכול, לא נמצא היסוד הנפשי להרשעה מלאה. עוד נקבע, כי כוונת בית הדין המחוזי העולה ברורות מכל שאר חלקי פסק הדין, הנה כי בשתי הפרשות לא התקיים אצל הנאשם היסוד הנפשי, אבל בפרשה אחת (חמדאן) – התקיים גם התקיים היסוד הנפשי. בית הדין הארצי הוסיף וקבע כדלקמן:

"אף אנו בפסק דיננו לא הבהרנו כדבעי משפט לא מוצלח זה אך לא מצאנו להתערב בפסק דינו של בית הדין קמא, בעיקר נוכח המשקל הרב שיש ליתן בנסיבות העניין לעדויות ומהימנות העדים, מסכת עדויות שנפרשה על פני חמש ישיבות כפי שפרטנו".

בית הדין הארצי הבהיר, איפא, כי המערער הורשע בעבירת שליחת היד וכי עליו להתחיל את תקופת השעייתו ביום 1.3.18.