עבדאללה אבו ריא נ' מדינת ישראל

השופטת ע' ברון:

1. ערעור על פסק דינו המתוקן של בית המשפט המחוזי בחיפה ב-ת"א 33222- 04-14 מיום 19.1.2016 (השופטת ע' אטיאס), שבמסגרתו התקבלה בקשת המשיבה לסילוק על הסף של תביעה בדבר שיערוך פיצויי הפקעה, מחמת מעשה בית דין (להלן: פסק הדין השני).

רקע והליכים קודמים

2. המערערים עתרו ביום 15.1.2008 לבית המשפט המחוזי בחיפה לקבלת פיצויי הפקעה מן המשיבה בגין מקרקעין שהופקעו עוד בשנת 1964, ושאותם ירשו (להלן: התביעה הראשונה). ביום 7.9.2008 הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הם הגיעו להסכמה לגבי סכום פיצויים שאינו שנוי במחלוקת, וסכום זה הועבר למערערים עוד במהלך ניהול התביעה (להלן: הפיצוי המוסכם). בהמשך הגיש כל אחד מן הצדדים חוות דעת של מומחה שמאי מקרקעין מטעמו לשם הכרעה בשיעור הפיצויים שנותר במחלוקת, ואף התקיים דיון הוכחות בעניין זה. בסוף הדיון נתבקשו הצדדים להגיש את סיכומיהם בכתב, ואולם המערערים נמנעו מלעשות כן במשך חודשים ארוכים, תוך שהם מבקשים מבית המשפט ליתן להם ארכות חוזרות ונשנות להגשת הסיכומים מטעמם. משביקשו המערערים את הארכת המועד בפעם החמישית, הודיע בית המשפט כי בדעתו למחוק את התביעה מחמת חוסר מעש; ואולם המשיבה הודיעה בתגובה כי אינה מבקשת למחוק את התביעה, אלא ביקשה חלף זאת כי בית המשפט יכריע בשאלה שנותרה במחלוקת – קביעת שיעור הפיצויים שהמערערים זכאים להם בגין ההפקעה, וזאת בהתאם לחוות הדעת השמאית שהוגשה מטעמה. בית המשפט נענה לבקשה, בחן את חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים, ובפסק דין מיום 17.9.2009 קבע את שווי המקרקעין לפי ההערכה שניתנה בחוות דעתו של השמאי מטעם המשיבה; ומשמע ששיעור הפיצוי יעמוד על סכום הפיצוי המוסכם שהועבר עוד קודם לכן (ה"פ 60/08, השופט ע' זרקנין) (להלן: פסק הדין הראשון).

3. בחלוף ארבע וחצי שנים ממתן פסק הדין הראשון הגישו המערערים את תביעתם השנייה, נושא ערעור זה; וייאמר כבר עתה כי המחלוקת שבה עסקינן נעוצה במסלול השיערוך של הפיצויים, להבדיל משיעור קרן הפיצויים. טרם שנמשיך בפירוט הרקע העובדתי תבואר הסוגיה בתמצית: בידי תובע שזכאי לפיצויי הפקעה עומדת האפשרות לבחור בין שלושה מסלולים לשיערוך קרן הפיצויים ביחס לתקופה שבין ההפקעה לבין תשלום הפיצויים. האחד הוא מסלול פיצויי קרן נומינליים לפי סעיף 12 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור),1943 (להלן:הפקודה), בצירוף פיצויי פירות נומינליים בדמות "דמי חכירה אבודים" לפי סעיף 13(1) לפקודה, ממועד תפיסת החזקה ועד לתשלום פיצויי הקרן (להלן: מסלול דמי חכירה אבודים); ויצוין כי סעיף 13 לפקודה אמנם בוטל בשנת 2010, אולם הוא עודנו תקף להפקעות ישנות ובהן ההפקעה נושא ערעור זה. המסלול השני, פרי פיתוח הלכתי, הוא פיצויי קרן נומינליים, בצירוף פיצויי פירות, בדמות ריבית בשיעור של 6% לשנה מפיצויי הקרן, אך הוא אינו רלוונטי לענייננו. המסלול השלישי הוא שיערוך קרן הפיצויים בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד -1964, בצירוף סעיף 12 לפקודה (להלן: החוק המתקן ו-מסלול החוק המתקן, בהתאמה). הלכה פסוקה היא כי הבחירה במסלול השיערוך הרצוי מצויה בידיו של בעל הנכס שהופקע, ואולם המדובר במסלולים חלופיים שמוציאים זה את זה, ומשבחר הנפקע במסלול פיצוי לא ניתן לאחר מעשה לבקש לילך במסלול אחר (ראו: ע"א 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר, פסקה 11 (4.7.2012) (להלן: עניין הייטנר); ע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין, פסקה 26 (9.12.2008) (להלן: עניין פינקלשטיין); ע"א 2405/91 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח הרב פנחס דוד הורוביץ, פסקה 33 (3.11.1997) (להלן: עניין הורוביץ)).

4. יצוין כבר עתה כי בחוות הדעת השמאית שהגישו המערערים בתביעה הראשונה נכתב במפורש כי הם מבקשים לקבוע את שיערוך הסכום בהתאם למסלול החוק המתקן, והדברים קיבלו אף ביטוי בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 5.5.2008 (להלן: פרוטוקול הדיון בתביעה הראשונה). ואולם תביעתם השנייה של המערערים עניינה ברצונם לקבל את פיצויי ההפקעה בהתאם למסלול שיערוך אחר – מסלול דמי חכירה אבודים – תוך שהם טוענים כי המשיבה היא שבחרה בשיערוך הפיצוי לפי מסלול החוק המתקן, וכי פסק הדין הראשון לא הכריע בעניין זה. המשיבה הגישה בתגובה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין; וכן מן הטעם שלטענתה המערערים הם שביקשו בתביעה הראשונה ששיערוך הפיצויים ייעשה בהתאם למסלול החוק המתקן והם אינם יכולים לחזור בהם כעת, משקיים פסק דין חלוט בעניין זה ומשהפיצוי כבר שולם בהתאם למסלול שנבחר.

           בית המשפט קיבל את הבקשה והורה על סילוק התביעה על הסף. במסגרת פסק הדין השני התקבלה עמדת המשיבה שלפיה פסק הדין הראשון הכריע בשאלת השיערוך ומקים מעשה בית דין; וכן נקבע שהמערערים הם שבחרו בשיערוך לפי מסלול החוק המתקן, ואין הם רשאים לשוב ולתבוע שיערוך על פי מסלול אחר. בית המשפט ציין כי אמנם פסק הדין הראשון אינו כולל חיוב אופרטיבי בדבר השערוך, ואולם יש להניח שכך נעשה משום שכבר ניתן צו אופרטיבי לתשלום הפיצוי המוסכם טרם שניתן פסק הדין, ולא היה עוד צורך בחיוב אופרטיבי נוסף. בית המשפט עמד על כך שאילו סברו המערערים שפסק הדין הראשון חסר או מוטעה הייתה פתוחה בפניהם הדרך להגיש בקשה להשלמת פסק דין או ערעור, אך משלא עשו כן הרי שמדובר בפסק דין חלוט ולא ניתן כעת להגיש תביעה נוספת באותו עניין.

5. למען שלמות התמונה יוער כי בקשת המשיבה לסילוק על הסף התקבלה רק בחלקה, זאת משום שהתביעה הראשונה עסקה בשני עזבונות – האחד של המנוח מוחמד והשני של המנוחה תוריא, אך במהלך ניהולה של התביעה הראשונה הוסכם כי היא תצומצם בכך שהיא תתייחס רק לחלקותיו של המנוח מוחמד. על כן נקבע בפסק הדין השני כי ביחס לעיזבון המנוחה תוריא לא התקיים כל הליך ולא נוצר מעשה בית דין, ובקשת המשיבה לסילוק על הסף נדחתה ביחס לחלקות אלה. ואולם חלקות אלה אינן מעניינו של ערעור זה, ומסיכום טיעוני המשיבה בערעור אף עולה כי תביעת המערערים ביחס לזכויות בחלקות המנוחה תוריא נדחתה בהסכמה בהמשך.

טענות הצדדים

6. לטענת המערערים פסק הדין הראשון לא הכריע בשאלת שיערוך הפיצויים, אלא קבע אך את שווי המקרקעין. המערערים מוסיפים וטוענים כי בתביעה הראשונה לא הוגשו סיכומים מטעמם ובית המשפט התרה כי בדעתו למחוק את התביעה משום כך, ואולם לבסוף הכריע בית המשפט לבקשת המשיבה רק בנושא אחד – שווי המקרקעין במועד הקובע. לשיטתם של המערערים משמעות הדבר היא שיש לראות את התביעה ככזו שנמחקה ביחס ליתר החלקים שאינם שווי המקרקעין, כך שעליהם לא חל מעשה בית דין. עוד מפנים המערערים לכך שבהליך אחר שבו נקטו יורשיו האחרים של המנוח מוחמד שילמה המשיבה פיצויי הפקעה בסכום גבוה בעשרות מונים מהסכום ששולם למערערים, והדבר מהווה לגישתם התנהלות שרירותית, מפלה, ולא הוגנת מצד המשיבה (ת"א 15159-04-14 עיזבון המנוח עבדאללה נ' מדינת ישראל).