סרור נ' בן דור

החלטה

1.לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום (כב' השופטת פרוסט-פרנקל) מיום 9.12.12, שהומצא לב"כ המבקש, בהתאם לדוח המצאות שבמחשב, ביום 12.12.12.

הבקשה להארכת מועד הוגשה רק ביום 14.2.13.

2.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בבקשה, בתגובה ובתשובה, ראיתי לדחות את הבקשה.

3.בהתאם לתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נדרש 'טעם מיוחד' להארכת מועד להגשת הערעור שכן המועד להגשת ערעור ובקשות רשות ערעור קבוע 'בחיקוק' וכלשון התקנה "נקבע המועד הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו". (הדגשה אינה במוקר- א.נ.ח).

4.בקשה להארכת מועד הקבוע בחיקוק נבחנת בשני היבטים, תחילה יבחן קיומו של "טעם מיוחד" שיכול להצדיק קבלת הבקשה, אך בכך לא די ויבחנו הנסיבות לארכה המבוקשת גם אם קיים 'טעם מיוחד'.

5.הטעם המיוחד שמציג המבקש הוא מצבה הרפואי של רעייתו. המבקש מצרף אישורים רפואיים על מחלה שפרצה עוד בשנת 2009 והתפתחה עם חלוף הזמן לרבות הרעה נוספת מהעת האחרונה.

עם כל האמפתיה למצבה של אשת המבקש לא ראיתי באלה טעם מיוחד המצדיק איחור בהגשת ערעור.

כפי שציינו המשיבים – הגיש המבקש את התביעה לאחר שמחלתה הקשה של רעייתו כבר אובחנה והוא חי לצד רעייתו החולה מזה זמן רב ואף ניהל את כל התובענה בעת מחלתה של אשתו; גם אם חלה הרעה במצב רעייתו, כנטען, וגם אם אובחנו מחלות נוספות כטענת המבקש אין אלה מהווים 'טעם מיוחד' לאי הגשת ערעור במועד, בעיקר כשהתיעוד שצורף אינו מעיד דווקא על הרעה ספציפית במצב רעייתו במועד בו היה עליו להגיש הערעור.

מקובלת עלי עמדת המשיבים בענין זה, קרי, כי לא נמצא טעם מיוחד המצדיק ארכה.

הביטוי 'טעם מיוחד' איננו ביטוי סתמי אלא מבטא את כוונת המחוקק ואת העדיפות שנתן המחוקק לעקרון סופיות הדיון ומשכך דרישת הדין היא להטעים טעמים של ממש לאיחור במועד שנקבע בחיקוק ובנסיבות המקרה דנא, לא שוכנעתי, כאמור, כי היתה מניעה להגיש את הערעור במועד, וממילא לא שוכנעתי בקיומו של 'טעם מיוחד' המצדיק הארכת המועד להגשת הערעור דנא. לציין עוד כי גם המועד בו נשלחה ההודעה על כוונת המבקש להגיש ערעור (11.2.13), כטענת המבקש נספח ג' לבקשה, נעשתה אף היא לאחר מניין הימים להגשת הערעור (שהומצא כאמור ב-12.12.12, על פי מחשב בית המשפט).

6.בחינת סיכויי הערעור גם היא אינה מובילה למסקנה כי יש להעתר לבקשה.

עיינתי בפסק הדין המפורט והמנומק של בית המשפט השלום, ובלי לקבוע מסמרות מצאתי כי קביעותיו מעוגנות בדין, כי למסקנותיו הברורות הגיע לאחר שבחן היטב את גרסאות הצדדים והגיע למסקנה כי המבקש כאן (שלפי קביעתו העובדתית הוא 'מלווה' כמשמעו בחוק הרלוונטי) לא הרים את נטל הראייה - כי לא נערך הסכם בכתב לעניין ההלוואה, בניגוד להוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג-1993 לפיהן דרישת ההסכם בכתב היא קוגנטית, כי משהוכחש החוב לא הרים המבקש את הנטל להוכיח את החוב והיקפו, כי המבקש העיד שהוא בעצמו מילא את סכום השיק על פי חישובים שהוא ערך, כי לא הוכיח לאיזו הלוואה ניתן השיק, מה סכום ההלוואות, המועדים שניתנו מה שיעור הריבית וכו', ומשכך קבע בית המשפט בדין כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו.

מאידך, עיקר טענות המבקש הן נגד גרסת המשיבים וטענות שונות להרחבת חזית אלא שבית המשפט קבע בלשון ברורה כי לא עלה בידי המבקש להוכיח את התביעה ומשכך לא הרים את הנטל המוטל עליו הכל כמוסבר בפירוט רב ונתמך במובאות משפטיות רבות ובממצאים עובדתיים בהם אין ערכאת הערעור מתערבת.

כאמור, אינני קובעת ממצאים ואין זה מתפקידי לעשות כך – ואולם עלי להעריך את סיכויי הערעור ולאחר שעיינתי בפסק הדין ובטענות המבקש הגעתי בהתאם למסקנה - כי אין הסיכויים רבים, בלשון המעטה.

7.במצב דברים זה, בהעדר טעם מיוחד ובהעדר סיכוי ממשי לערעור – ראיתי לדחות את הבקשה.

ניתנה היום, כ' ניסן תשע"ג, 31 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.

אסתר נחליאלי-חיאט, שופטת, רשמת בית המשפט המחוזי