סע"ש 61762-10-15, MUNA DEVI CHAUHAN נ' משה דני

לפניי בקשה מטעם הנתבע לחייב את התובעת בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות משפט (להלן: "הבקשה").

מדובר בתביעה בהיקף של כ-229,000 ₪ בגין פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות של התובעת, שאינה אזרחית או תושבת ישראל, הטוענת שהועסקה כמטפלת סיעודית אצל המבקש-הנתבע החל מחודש מרץ 2012 ועד ליום 10.8.15.

לגרסת המבקש בינו לבין התובעת לא התקיימו כלל יחסי עובד-מעביד אלא יחסים אישיים על רקע רומנטי. לגישתו התביעה מופרכת ומקורה בהונאה. לפיכך צפוי להיגרם לו נזק של ממש עקב ניהול התביעה שיקשה עליו להיפרע מהתובעת.

המשיבה-התובעת טענה בתגובה כי עבדה בשירותו של הנתבע כ-4 שנים והתביעה מוצדקת ומבוססת. כן נטען כי המבקש מיוצג ע"י עו"ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי, כך שהוצאות המשפט ככל שייפסקו אינן שלו וההליך כולו ממומן ע"י הסיוע המשפטי.

בתגובה הובהר כי התובעת הגיעה ארצה מנפאל ולא מהפיליפינים – כפי הנטען בבקשה.

5.תקנה 117 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 קובעת:

"(א)שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב)היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג)הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה".

התקנה הותקנה בתשע"ו-2016. קודם להתקנתה לא הייתה הוראה קודמת בתקנות בית הדין לעבודה ועד אז אומצה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

6.בענייננו, לא הוכח שהתובעת היא אזרחית מדינה החתומה על אמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954. בשלב זה של הדיון, בטרם הוגשו תצהירי עדות ראשית ונשמעו ראיות בתיק, לא הובאה ראשית ראיה לגבי זכאות התובעת. זאת כאשר קיימת מחלוקת לגבי מהות היחסים שבין הצדדים.