אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> עוזי מרדכי גלימידי נ' קרל וייס בע"מ

עוזי מרדכי גלימידי נ' קרל וייס בע"מ

תאריך פרסום : 22/10/2017 | גרסת הדפסה
סע"ש
בית דין אזורי לעבודה תל אביב - יפו
58924-12-13
02/10/2017
בפני השופט:
אורן שגב

- נגד -
התובע והנתבע שכנגד:
עוזי מרדכי גלימידי
עו"ד רייפנברג ואח'
הנתבעת והתובעת שכנגד:
קרל וייס בע"מ ח.פ. 510625668
עו"ד זאב וייס ואח'
פסק דין
 

 

לפניי תביעותיהם ההדדיות של הצדדים זה כלפי זה, במסגרתן עלי להכריע בשאלה האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים, לתשלום עמלות ולזכויות נוספות, הנובעות מתקופת עבודתו אצל הנתבעת, ובשאלה האם התובע גרם לנתבעת נזקים כספיים בשל מחיקה לכאורה של מידע עסקי יקר ערך השייך לה, בגין גזל תכתובות דוא"ל סודיות ובגין סכומים שנאלצה, לדבריה, לשלם עבורו למוסד לביטוח לאומי.

מטעמי נוחות, לאורך כל פסק הדין ייקרא התובע והנתבע שכנגד "התובע", והנתבעת והתובעת שכנגד – "הנתבעת".

 

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

  1. הנתבעת היא חברה פרטית העוסקת ביבוא ושיווק מוצרים, לרבות אולרים, סכיני מטבח ומוצרים נוספים והתובע עבד בשירותה מכוח הסכם עבודה אישי, 14 שנים מחודש יולי 1999 ועד ליום 31.07.13 בתפקיד סוכן מכירות ובהמשך כאחראי שיווק ומכירות.

  2. לטענתו, בתחילת שנת 2013, יחסם של מנהלי הנתבעת כלפיו השתנה לרעה והדבר התבטא, בין היתר, בפגיעה בתנאי העסקתו, באי תשלום עמלות להן הוא זכאי, בהבעת זלזול ויצירת אווירה כללית עכורה. כמו כן, מנהלי הנתבעת גרעו מסמכויותיו והפסיקו לשתף אותו בהחלטות ובנעשה בחברה ואף לא חידשו את חוזה הליסינג של רכבו.

  3. על רקע זה, פנה התובע ביום 17.06.13 למנהלי החברה, ה"ה איתי ורות פלג, במטרה ליישר את ההדורים, וככל שהדבר לא יסתייע, במטרה לסיים בהסכמה את העסקתו בחברה. לטענתו, סבר כי לאור תקופת עבודתו הארוכה, ישולמו לו כל זכויותיו על פי דין.

  4. בחלוף כחודש ימים, במהלכו המשיך לעבוד כרגיל, מבלי שסוכם עמו דבר, פנה מר פלג אל התובע ביום 14.07.13 וביקש ממנו כי יגיש לנתבעת מכתב התפטרות. התובע השיב כי אין בכוונתו להתפטר וסירב להגיש מכתב התפטרות. בתגובה, חייב אותו מר פלג לצאת לחופשה של 5 ימים מיום 21.07.13 ועד ליום 25.07.13.

  5. לטענת התובע, ביום 16.07.13 שלחה הגב' פלג במפתיע מכתב בדוא"ל ל- 2 עובדות בנתבעת והודיעה להן כי התובע עתיד לעזוב את החברה ביום 31.07.13. למחרת היום, נשלחה בדוא"ל הזמנה לכלל עובדי החברה למסיבת פרידה מהתובע, כל זאת, לדבריו, מבלי שסוכם עמו כי הוא מסיים את עבודתו ולאחר שהבהיר למר פלג כי אין בכוונתו להתפטר.

  6. לפיכך, ביום 18.07.2013 פנה התובע בדוא"ל למנהלי הנתבעת והביע את תדהמתו על הודעתם לעובדי החברה והדבר הוליד התכתבות הדדית בין הצדדים ובאי כוחם (נספחים 3א – 3 יא לכתב התביעה).

  7. לטענת התובע, מההתכתבות הנ"ל עולה כי, הלכה למעשה, הנתבעת פיטרה אותו, ללא שימוע וללא הודעה מוקדמת ויחסי העבודה בין הצדדים הגיעו אפוא לקיצם ביום 31.07.13.

  8. בנוסף, הנתבעת נמנעה מלשלם לו סכומי כסף שונים המגיעים לו כדין, ומשפניית בא כוחו (נספח 3י' לכתב התביעה) לא נענתה באופן ענייני, נאלץ להגיש תביעה זו, בה תבע לקבל פיצויי פיטורים, תשלום עמלות, דמי הודעה מוקדמת, הפרשות לגמל, תשלום בגין עבודה בשעות נוספות, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על שינוי בתנאי העסקתו, השבת סכום שקוזז משכרו, ללא הסכמתו ופיצוי בגין הפסד דמי אבטלה כתוצאה מהעובדה שלא ניתן לו מכתב פיטורים.

  9. הנתבעת הקדימה וטענה כי מדובר בתביעה קנטרנית מצדו של התובע, שהחליט להתפטר מעבודתו אצלה ולאחר מכן "פתח במהלכים שמטרתם עשיית הון על חשבון הנתבעת" (סעיף 4 לכתב ההגנה).

  10. ביחס לנסיבות סיום יחסי העבודה, טענה הנתבעת כי ביום 17.06.13 התובע פנה למר פלג והודיע לו כי החליט לעזוב את עבודתו בנתבעת, מבלי שציין סיבות מסוימות (סעיף 13 לכתב ההגנה). לדברי הנתבעת, מר פלג הודיע לו כי מדובר בעיתוי בעייתי לנתבעת שיפגע בה קשות, לאור העובדה ששבועות בודדים קודם לכן עובד אחר, שעבד במחלקת המכירות, הודיע על עזיבת החברה.

  11. התובע חזר על רצונו לעזוב את החברה גם למחרת היום באוזניה של הגב' פלג ולפיכך, נקבעה פגישה נוספת על מנת לדון בסידורי עזיבתו וזו התקיימה ביום 23.06.13 בהשתתפות ה"ה פלג איתי ורות וסוכם עם התובע כי הוא יבצע הליכי חפיפה ומועד סיום עבודתו נקבע לסוף חודש יולי 2013. לטענת הנתבעת, התובע אף ביקש להודיע על עזיבתו ליתר עובדי החברה והיא מצדה, הודיעה לעובדים ואף נערכה לקיום מסיבת פרידה לכבודו.

  12. ביום 15.07.13, או בסמוך לכך, טענה הנתבעת, התובע חזר בו מהודעת ההתפטרות וציין כי הוא מתייעץ עם עו"ד. 3 ימים לאחר מכן, ביום 18.07.13, שלח התובע מכתב בדוא"ל לה"ה פלג, ובניגוד לדברים שסוכמו בין הצדדים, הודיע כי "מעולם לא נמסר לו כי הוא מסיים את עבודתו", כי לא התפטר וכי עם שובו מהחופשה בה שהה, בכוונתו לחזור לעבודה מסודרת (סעיף 20 לכתב ההגנה).

  13. לטענת הנתבעת, הודעה זו מטעם התובע מהווה ניסיון מצדו לחזור בו מהדברים שאמר וסיכם עם הנתבעת ואף מעידה על חוסר אמינותו והיעדר תום לב קיצוני מצדו לאור התכחשותו לסיכום הדברים עמו בנוגע לסיום יחסי העבודה.

  14. לטענת הנתבעת, "התובע המשיך באותו מתווה של הכשרת הקרקע לסחיטת פיצויי פיטורין מהנתבעת..." (סעיף 23 לכתב ההגנה) ומכאן, נולדה ההתכתבות העניפה שצורפה לכתב התביעה. עוד הוסיפה, כי התובע לא הסתפק בכך, אלא גם מחק לחלוטין את תוכן הטלפון הנייד שהיא העמידה לרשותו, בטרם החזיר לה אותו, לרבות מידע שכלל פרטי קשר עם לקוחות.

  15. ביחס לסעדים שנתבעו על ידו, טענה הנתבעת, כי התובע אינו זכאי לבונוס נוסף, מעבר למה שקיבל במהלך עבודתו, כפי שהדבר מוצא את ביטויו בתלושי השכר שצורפו לכתב התביעה. עוד הוסיפה בהקשר זה, כי שכרו הורכב משכר בסיס ומעמלות מכירה בגין מכירות שביצע בעצמו ומכירות שביצעו אנשי מכירות תחת ניהולו. עוד הוסיפה בהקשר זה, כי שיעור העמלות עמד על 2% או 4%, בהתאם לסיכום והנוהג בין הצדדים ביחס לכל אחד מהלקוחות שהיו בטיפולו של התובע, וכי למעשה, שיעור העמלות שנקבע בהסכם ההעסקה, שנחתם עמו בתחילת עבודתו בשנת 1999, אינו רלוונטי ולא קוים בפועל ע"י הצדדים כלשונו. כך, לדבריה, התובע קיבל בונוס בסך 80,000 ₪ כהוקרה על פעילותו בחברה במשך למעלה מ- 10 שנים. עמלה זו שולמה לו כמחווה של רצון טוב ומבלי שהנתבעת היתה מחויבת לשלמה.

  16. ביחס לדמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים, טענה הנתבעת כי לאור העובדה שהתובע התפטר מעבודתו, הוא אינו זכאי להם, ולמען הזהירות אף כפרה באופן החישוב שהציג התובע בנוגע לזכאותו לכאורה לדמי הודעה מוקדמת, באופן שנכללו בסכום הנתבע עמלות מכירה מלקוח בשם DTIL, שלתובע אין כל זכאות לקבל נתח מהן. כך גם לגבי אופן החישוב של פיצויי הפיטורים שתבע. הנתבעת הכחישה בהקשר זה כי תנאי עבודתו של התובע הורעו בצורה מוחשית, באופן שהקנה לו את הזכות להתפטר בדין מפוטר. ממילא, הוסיפה, התובע לא מילא את חובתו ליתן לה התראה על הרעה לכאורה בתנאי העסקתו על מנת שתוכל לבדוק את העניין, וזאת בניגוד להוראות סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963.

  17. הנתבעת הכחישה את זכותו של התובע לקבל הפרשות נוספות לגמל וטענה כי ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה אליהם הפנה, אינם חלים עליה וכי סוכם עמו כי הנתבעת תפריש מידי חודש סכום של 1,000 ₪ לגמל וסכום זהה יופרש משכרו. עוד הכחישה את אופן החישוב של התובע ברכיב זה, הכולל את הבונוס והתבססות על שכרו בשנה האחרונה בלבד, שהיה גבוה משכרו ב- 7 השנים שקדמו לסיום יחסי העבודה.

  18. ביחס לגמול עבודה בשעות נוספות, טענה, כי התובע בילה חלק ניכר מזמנו בנסיעות בכל רחבי הארץ לצורך מפגש עם לקוחות ולא ניתן היה לפקח על שעות עבודתו. בנוסף, התובע, התגורר בקיבוץ יקום, בו היו ממוקמים משרדיה עד לשנת 2013 ונהג תכופות לצאת לביתו לסידורים שונים במהלך שעות העבודה, תוך שהנתבעת נותנת בו אמון ולא מפקחת על שעות עבודתו. לפיכך, בהסכם העבודה עמו, נקבע מפורשות כי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951, לא יחול עליו. הנתבעת הטעימה כי במהלך שנות עבודתו, התובע מעולם לא בא בדרישה לקבלת גמול בגין עבודה בשעות נוספות והדבר עולה בקנה אחד עם היותו מנהל בכיר בתפקיד שדרש מידה מיוחדת של אמון אישי, שתנאי עבודתו לא אפשרו פיקוח עליו. הנתבעת גם כפרה באופן החישוב שביצע התובע ברכיב זה.

  19. ביחס לתביעתו לקבלת פיצוי בגין אי קבלת הודעה על שינוי בתנאי העסקתו, טענה הנתבעת כי התובע החל את עבודתו בשנת 1999 בטרם נחקק חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב-2002 וממילא נחתם עמו הסכם עבודה שהסדיר את תנאי עבודתו ואת זכויותיו. כך או כך, טענה, תנאי עבודתו לא השתנו, גם לאחר כניסתו של החוק לתוקף וכניסתו לתוקף של תיקון 4 לחוק הנ"ל מדצמבר 2011.

  20. באשר לתביעתו להשבת סכום שקוזז ממנו, טענה הנתבעת כי מדובר בחוב פתוח שנותר לאחר סיום יחסי העבודה בגין מוצרים שונים שהתובע רכש ממנה, כמקובל בקרב עובדי החברה וצרפה את כרטסת הנהלת החשבונות כנספח א' לכתב ההגנה מטעמה. בהקשר זה, טענה, כי סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, מאפשר לה לבצע קיזוז של יתרת החוב שנותרה לתובע כלפיה עם סיום עבודתו.

  21. לבסוף, ביחס לתביעתו לקבל פיצוי בגין הפסד דמי אבטלה, טענה הנתבעת כי הואיל והוא זה שהתפטר, הרי שלא חלה עליה כל חובה ליתן בידיו מכתב פיטורים וביום 07.08.13 מסרה לידיו, כמתחייב, מכתב בדבר ביום העסקתו. עוד הוסיפה, כי למיטב ידיעתה, התובע החל לעבוד בסמוך לאחר סיום עבודתו אצלה.

  22. כשבעה חודשים לאחר הגשת כתב ההגנה מטעמה, הגישה התובעת תביעה שכנגד וכאמור בפתח פסק הדין, דרשה השבת כספים ששילמה עבור התובע למוסד לביטוח לאומי בגין שווי השימוש ברכב שהועמד על ידה לרשותו בתקופת עבודתו ובגין נזקים כספיים, שלטענתה הסב לה בשל העובדה שמחק והשמיד, כהגדרתה, מידע רב ערך שהיה אצור בטלפון הנייד שלו בנוגע ללקוחותיה בפועל ולקוחותיה בפוטנציה, כל זאת, חרף העובדה שנדרש במכתבה אליו מיום 25.07.13 שלא למחוק ולא לעשות כל שינוי במידע שבטלפון הסלולרי שברשותו.

  23. הנתבעת העריכה את הנזק שנגרם לה בגין מעשיו ומחדליו לכאורה של התובע, כמתואר לעיל, בסך של 1,620,000 ₪ וטענה לחילופין, כי נגרם לה נזק בסך 589,000 ₪ בגין "עלות העבודה והזמן הנדרשים על מנת לאסוף רשימה של לקוחות פוטנציאליים בהיקף של זו שהושמדה" (סעיף 44 לכתב התביעה שכנגד).

  24. בנוסף, תבעה פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 100,000 ₪ מכוח סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999, הפרת חובות ההגינות ותום הלב והפרת הוראות סעיף 2 לחוק המחשבים, תשנ"ה-1995, שעניינו מחיקת מידע, וזאת משום שלטענתה, התובע העביר תכתובות דוא"ל סודיות השייכות לה והנוגעות לעבודתו מתיבת הדוא"ל שלו לתיבת דוא"ל פרטית ולתיבות של צדדים שלישיים.

  25. בכתב ההגנה לתביעה שכנגד, הקדים התובע וטען כי מדובר בתביעה שמטרתה להלך עליו אימים, תוך שימוש ציני בהליכי משפט ותוך ניסיון ליצור עילות תביעה יש מאין, תוך ניפוח סכומי התביעה.

  26. ביחס לרכיב התביעה המתייחס להשבת סכומים שהנתבעת שילמה ביתר לכאורה למוסד לביטוח בגינו, טען, כי מהמסכים שצורפו לכתב התביעה עולה כי לא רק שאין התאמה בין הסכום הנתבע לבין הסכום המופיע במסמכים אלה, אלא שגם שמו כלל לא מוזכר במסמכים הנ"ל, באופן שניתן לייחס אותם אליו. עוד הוסיף, כי הנתבעת מקבלת שירותי ראיית חשבון מקצועיים, וכי בזמנים הרלוונטיים להעסקתו, העסיקה מספר עובדים, תושבי קיבוץ יקום, בו שכנו משרדיה ולפיכך, סברה כי אינה חבה בתשלום שווי שימוש בגין העמדת רכבי החברה לרשותם. הנתבעת התנדבה, כדבריו, לשלם את סכום החוב למוסד לביטוח לאומי, כפי שנדרשה לעשות ולא אפשרה לו לנהל עמם מו"מ במטרה להביא לביטול החוב הנטען, ולמצער, להפחתתו.

    לפיכך, הטעים, כי ככל שהנתבעת חבה סכומי כסף לצדדים שלישיים, אין לה להלין אלא על עצמה.

  27. ביחס לטענה על אודות גזל מסחרי, התובע הדגיש כי לא ביצע כל פעולה של גזל כאמור וכי המידע שהיה אצור במכשיר הטלפון הנייד שלו, גובה במחשבי החברה. התובע הדגיש כי מחק אך ורק מידע אישי שלו מתוך מכשיר הטלפון. בהקשר זה טען, כי אם, כדברי הנתבעת, היה מידע כה רב ערך אצור במכשיר הטלפון שלו, והיא לא נקטה באמצעים סבירים על מנת לגבות אותו, אין לה להלין אלא על עצמה. לעצם גובה סכום הפיצוי בגין רכיב זה, טען כי מדובר בסכום מנופח שלא הובאה כל ראשית ראיה לתמיכה בו.

  28. ביחס לטענה לפיה העביר לכאורה תכתובות דוא"ל מתיבת הדוא"ל ששימשה אותו אצל הנתבעת לצדדים שלישיים, טען כי מדובר בתיבת דוא"ל מעורבת, שכללה, בנוסף לתכתובות הקשורות לעבודתו, גם תכתובות פרטיות, וכי עם סיום יחסי העבודה, כל שהעביר לתיבת הדוא"ל הפרטית שלו ולתיבת הדוא"ל של בא כוחו, הוא 2 תכתובות הנוגעות לדרישתו הכספית לקבלת עמלה מעסקאות שבוצעו עם הלקוח DTIL. התובע טען, כי אין המדובר בגזל סוד מסחרי או בגילויו לצדדים שלישיים, שכן הדבר נעשה בנסיבות של מחלוקת עם הנתבעת.

    דיון והכרעה 

    לשאלת סיום יחסי העבודה

  29. הלכה פסוקה היא, כי בעת ניתוק יחסי עובד ומעביד הן בדרך של התפטרות והן בדרך של פיטורים, יש להראות כוונה ברורה וחד משמעית לסיום חוזה העבודה:

    "השאלה אינה מה גרם לביטול החוזה, מי הפר את החוזה, אלא מי 'ביטל' את החוזה. עת מדובר בחוזה עבודה ועת בביטול חוזה מדובר, יכול והביטול יהיה על ידי המעביד ואז בפיטורים ידובר, ויכול ויהיה על ידי העובד, ואזי בהתפטרות מדובר. לענייננו המשותף לשניים -פיטורים והתפטרות- הוא בכוונה ברורה וחד משמעית להביא את היחסים החוזיים יחסי עובד מעביד לידי סיום. השוני בין השנים הוא בצד ליחסים החוזיים הפועל כך וזאת כוונתו, המעביד או העובד"

     

    דב"ע שם/ 3-116 שלום סלמה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] פד"ע יב' 375; ע"ע (ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא ו- 16 אח' נ' יוסי שוורץ (2011) [פורסם בנבו] (13.2.11); ס"ק (ארצי) 722-09-11 מדינת ישראל ואח' נ' הר"י ואח' [פורסם בנבו] (4.9.01).

     

    האם במקרה דנן, הוכח בפניי כי התובע גמר אומר בדעתו להתפטר מעבודתו בנתבעת? התשובה לכך שלילית, ולהן נימוקיי.

     

  30. כפי שיפורט להלן, מתוך עדויות הצדדים, התמונה שהצטיירה היא כי הצדדים הגיעו להכרה משותפת והדדית, לפיה מערכת יחסי העבודה ביניהם מיצתה את עצמה. התובע מצדו, חש מודר ממעגל מקבלי ההחלטות בחברה (99 לפרוטוקול מול שורה 5) והרגיש כי היחס אליו השתנה לרעה. לפיכך, שאף להביא את יחסי העבודה לסיום בהסכמה. כך קיבלו הדברים ביטוי בחקירתו הנגדית לב"כ הנתבעת:

    "נכון שלא היית מרוצה בחברה בשנת 2013 לפחות?

    העד מר גלמידי:נכון.

    עו"ד בר אבן: נכון שגם סיפרת לעובדים אחרים שאתה לא מרוצה?

    העד מר גלמידי:נכון.

    עו"ד בר אבן: למשל סיפרת לעופר זיני?

    העד מר גלמידי:נכון.

    (עמ' 89 מול שורה 11 ואילך)

  31. מעדותו של התובע עולה בבירור כי ראה לסיים את מערכת יחסי העבודה רק בכפוף לכך שיקבל את מלוא פיצויי הפיטורים המגיעים לו, ובשום אופן לא היה מוכן לוותר עליהם, בשים לב לשנות עבודתו הרבות. כשנתבקש ע"י מר פלג להגיש מכתב התפטרות, הבין כי אם ימשיך במהלך של סיום יחסי העבודה שלא בהסכמה, הוא עלול לאבד את פיצויי הפיטורים המגיעים לו ולכן נסוג מכוונתו להתפטר. כך הדבר השתקף בחקירתו הנגדית:

    "עו"ד בר אבן: "אז רגע שנייה נכון רגע אז אני שואל אותך, אני שואל אותך דבר כזה. נכון שאתה בעצם לא הסכמת לכתוב מכתב התפטרות כי אתה ידעת שאם אתה תכתוב שאתה מתפטר אתה לא תקבל פיצויים, זאת הסיבה שלא...

    העד מר גלמידי:לא, כתבתי לו במפורש שאני לא מתפרט [כך במקור – א.ש.], ושאני לא רוצה בזה.

    עו"ד בר אבן: לא, אני שואל אותך למה.

    העד מר גלמידי:לא אני אומר לך במפורש, גם כתבתי לא אמרתי.

    עו"ד בר אבן: לא אבל, אומר לך איתי אני מבקש שתכתוב מכתב התפטרות ואתה אומר לו לא, ואני אומר לך שמן הסתם אתה לא הסכמת לכתוב מכתב התפטרות כי אתה ידעת שזה יסכן את האפשרות שלך לקבל פיצויים, זה פשוט וברור אז אתה יכול לאשר את זה אין בזה שום דבר רע.

    העד מר גלמידי:מה שאמרתי זה מה שכתוב פה, אני אמרתי לו במפורש שאני לא מתפטר"

    (עמ' 83 מול שורה 1 ואילך)

    ובהמשך עדותו:

    "לא. הבנתי שהוא מנסה להוציא ממני מכתב התפטרות שיהיה לו case, ואמרתי לו במפורש אני לא מתפטר זה לא הרצון שלי אני לא רוצה להתפטר אני בטח לא כותב מכתב אני לא אמרתי לכם אף פעם שאני מתפטר, כתוב במפורש, זה מה שאמרתי לו. וזאת הייתה האמת, זה מה שאמרתי."

    (עמ' 83 מול שורה 28 ואילך).

  32. כנשאל, מדוע בשיחתו עם הגב' פלג בעניין זה, לא טען שהנתבעת כופה עליו להתפטר, השיב:

    "... לא בשיחות פה, השיחה שאתה מדבר איתה זה עוד היה כשאני חשבתי שהכל נעשה בהסכמה ואנחנו מדברים על היפרדות בהסכמה, זו הייתה השיחה הזאת, גם אין, מה זאת אומרת לכעוס זה משהו שהם רצו הם הובילו את זה לשם והם לא הסתירו את זה, זאת אומרת זו הייתה השיחה אבל הכל התנהל בצורה שמבחינתי חשבתי שזה בהסכמה."

    (עמ' 84 מול שורה 14 ואילך).

  33. כשב"כ הנתבעת הקשה עליו ושאל אותו, האם לשיטתו ה"ה פלג סיימו את העסקתו באופן חד צדדי, מבלי שדיברו איתו, השיב:

    "העד מר גלמידי: את התאריך על סיום עבודתי הם החליטו חד צדדי, כן, אנחנו בשיחות קודם הראית דובר על יוני אוגוסט.

    עו"ד בר אבן: רק על התאריך הם החליטו חד צדדי?

    העד מר גלמידי:כן לא היה שום יום מוסכם וברור שאנחנו דיברנו, בשיחות שהיו על החפיפה, זה היה בשיחות שעשינו..."

    (עמ' 75 מול שורה 7 ואילך).

  34. כשנשאל ע"י ב"כ הנתבעת באיזו שיחה, לטענתו, הוא פוטר, השיב:

    "אני אומר שהם שלחו את המייל הזה, שזה המייל של התאריך הזה שהם קבעו חד צדדית מבחינתי, והם פיטרו אותי, הייתה לי גם שיחה מקדימה עם איתי שאמרתי לו במפורש שאני לא מתפטר ולא התכוונתי להתפטר, הבהרתי לו את זה בשיחה שבמקרה היא לא הוקלטה" (עמ' 77 מול שורה 14 ואילך).

  35. כמו כן, הבהיר:

    "לא קיבלתי רגליים קרות, הבנתי שהם מפטרים אותי פשוט, שהם מודיעים לי על יום, על סיום העסקתי, וזהו. בלי שסוכם שום דבר כן. עד עכשיו הכל היה מבחינתי בנוהל של חפיפה של הסכמה. ככה אני הרגשתי לפחות." (עמ' 76 מול שורה 4 ואילך).

  36. בהמשך עדותו, הבהיר התובע את הלך רוחו שעה שהודיע לראשונה כי הוא מתפטר:

    "עו"ד בר אבן:זה נכון שאתה ציפית שאם אתה תבוא ותדבר איתם על עזיבה אז הם ישלמו לך פיצויים, זה נכון? אתה ציפית למה שנקרא לפרידה יפה, זאת הייתה הנחת העבודה שלך.

    העד מר גלמידי:כן, קודם כל ציפיתי שאולי לא תהיה פרידה אני לא רציתי לעזוב, אחרי שדיברתי איתם הבנתי שהם רוצים שאני אעזוב, וציפיתי לבטח לפרידה יפה ובהסכמה, בפירוש. אחרי 13 שנה בחברה ציפיתי שזה יסתיים אחרת. לא ציפיתי (מדברים ביחד).

    (עמ' 78 מול שורה 1 ואילך)

  37. וכשנשאל מפורשות אם היה מתנהג אחרת לו ידע שלא ישלמו לו פיצויי פיטורים, השיב בחיוב (עמ' 77 מול שורה 26 ואילך). התובע תיאר באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי לא היה מוותר מיוזמתו ומרצונו החופשי על זכותו לקבלת פיצויי הפיטורים שצבר במשך זנות עבודתו הרבות בנתבעת, במילים הבאות:

    "לא יודע אני אומר לך בפירוש, אני לא בן אדם, לא משוגע ולא פסיכופת בשביל לעזוב חברה ולוותר על 13 שנה של פיצויים, בטח לא חברה כזאת ש 13 שנה עבדתי שם כמו בן בית והכל היה בסדר, עובדה שאין טענות על כל ה13 שנה, עבדתי שם היחסים היו טובים הכל היה בסדר, פתאום לקום ולעזוב ולוותר על 13 שנה פיצויים, לא זה לא הגיוני."

    (עמ' 79 מול שורה 3 ואילך).

  38. לשאלת ב"כ הנתבעת האם תכנן להעלות את נושא הפיצויים בהמשך, השיב: "קודם כל ציפיתי לזה שהם ידברו איתי על זה על המהלך הזה כי זה היה ברצונם, זאת אומרת הם הובילו אותי הם אמרו כן, בשיחה הראשונה עם איתי איתי בפירוש אמר לי כן, באמת הגיע העת שתעזוב את החברה או, זה המשפט הראשון שיצא לו מהפה"

    (עמ' 81 מול שורה 23 ואילך).

  39. מעדותו של מר פלג, ביחס לנסיבות סיום יחסי העבודה, עלה כי הוא לא רצה שהתובע יתפטר וכי מועד עזיבתו הצפוי של התובע היה בעיתוי גרוע מבחינת הנתבעת (עמ' 230 מול שורה 12). כשנשאל ע"י בית הדין, אם עיתוי עזיבתו הצפויה של התובע היה כה גרוע מבחינת הנתבעת, מדוע לא ניאותו מנהליה לקבל את העובדה שחזר בו מכוונתו להתפטר, השיב מר פלג: "אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, אחרי שהוא הודיע לעובדים שהוא עוזב." ובהמשך השיב: "אנחנו חשבנו שזה כבר בלתי אפשרי."

    (עמ' 236 מול שורה 18 ואילך).

  40. לשאלת בית הדין, מדוע עובדים אחרים, שלטענת מר פלג עצמו, קיבלו פיצויי פיטורים למרות שעזבו מרצונם, ואילו התובע סורב, השיב: "הוא הגיש תביעה", וכדבריו: "ברגע שאתה מגיש תביעה, זה משחק חדש... כל אחד מתבצר בעמדתו".

    (עמ' 237 מול שורה 19 ואילך) ובהמשך, לשאלת ב"כ הנתבעת: "...זה לא יכול לחזור לאותו מקום. מה שאתה מציג זה לא undo זה לא מחשב."

    (עמ' 241 מול שורה 5 ואילך).

  41. כשנשאל ע"י בית הדין האם זה היה משחק כוחות בין הנתבעת לבין התובע, השיב בחיוב, וכך הדברים קיבלו ביטוי בפרוטוקול הדיון:

    "כב' הש' שגב: יש פה איזה שהוא משחק מי ימצמץ ראשון לגבי הזכאות לפיצויי הפיטורים? כי אם כן אני לא מבין איך זה מתיישב עם מה שאמרת קודם, שהאחרים קיבלו לפי סעיף 14 ולא, בכלל לא נכנסתם לעניין הזה, והנה מתנהל תיק עצום במימדיו,

    העד מר פלג: נכון.

    כב' הש' שגב: שאין לי ספק שנוספו לו דברים שלא היו מתווספים.

    העד מר פלג: נכון."

    (עמ' 238 מול שורה 23 ואילך וראו גם עדותו בעניין זה בהמשך בעמ' 235 מול שורה 7 ואילך וגם בעמ' 236 מול שורה 6 ואילך).

  42. בעדותה בפניי, הסבירה הגב' פלג, כי חזרתו של התובע מכוונתו להתפטר, נתפסה בעיניה כמעילה באמון (עמ' 282 מול שורה 13). כשנשאלה מדוע לא היתה מבחינתה דרך חזרה השיבה: "כי הוא עשה את זה בדרך מאוד לא ישרה. הוא לא בא ודיבר, הוא שלח, וישב בשחצנות ככה במשרד חיכה לראות מה אני עושה." (עמ' 282 מול שורה 22).

  43. כשנשאלה מדוע לא ביקשה ממנו להישאר, לאור הטענה שעילוי עזיבתו הקשה מאוד על הנתבעת, השיבה: "כי אנחנו פונים שוב לקטע של הרגש, קודם כל הרגשתי מאוד פגועה מאוד נעלבת, כשאנחנו מדברים שיחה קודם והוא משתמש בביטוי, את אופטימית לגבי החברה, והוא מעלה את כל הבעיות של החברה, והוא מעלה את כל היחסים שקורים בין האנשים בחברה, בתקופה שהכי צריך אותו הוא נכנס לאיתי ואומר החלטתי לעזוב, אז קודם כל זה עלבון מאוד מאוד גדול, אפשר לתת דוגמאות בכל מיני יחסים של אנשים, זה הקטע שאתה אומר מה שנקרא הלך עלי, זה דבר ראשון, דבר שני, בן אדם החליט שהוא רוצה לעזוב, אני אתחנן שהוא ישאר? זה נראה לך נורמלי?"

    (עמ' 295 מול שורה 13 ואילך).

    אשר להכרעתי -

  44. כאמור לעיל, אין חולק, כי התובע רצה לסיים את עבודתו בנתבעת ואף הודיע על כך לה"ה פלג. הסיבות שהניעו את התובע לכך קשורות לתחושותיו כי מיצה עצמו בתפקיד, כי צעדיו הוצרו, כי הוא מודר ממעגל מקבלי ההחלטות ועדות לכך אף מצא בסירובה של הנתבעת להחליף את הרכב בו נהג. בשיחותיו עם ה"ה פלג, עניין עזיבתו אף נדון, אלא משהתחוור לו, כי בניגוד לציפיותיו ולנוהג בנתבעת לשלם פיצויי פיטורים גם למי שעזב (כפי שהעיד על כך מר פלג בעצמו), הוא לא יקבל פיצויי פיטורים בגין כל שנות עבודתו, חזר בו ואף הודיע על כך למנהלי הנתבעת 'ברחל בתך הקטנה'.

  45. החלטתם של ה"ה פלג שלא לקבל את רצונו להישאר בתפקידו, התקבלה בחוסר תום לב ולא מצאתי לקבל את הסבריהם לכך. ובמה דברים אמורים?

  46. ראשית, התביעה דנן הוגשה ע"י התובע ביום 30.12.2013 (התקבלה לתיק ביה"ד ביום 02.01.14) ולכן במועד הרלוונטי, ובניגוד לטענתו של מר פלג, היא עדיין לא באה לעולם שעה שהתובע הודיע על כך שנמלך בדעתו.

    מעבר לכך, הוכח מדברי מר פלג, כי היה קיים בחברה נוהג לשלם פיצויי פיטורים גם למי שהתפטר. שלילת זכות זו מהתובע רק מהטעם שעמד על זכויותיו, היא מעשה פסול מעיקרו;

  47. שנית, לא מצאתי להלום את טענת ה"ה פלג, כי חרף העובדה שעיתוי עזיבתו עלול לגרום נזק לנתבעת, ומשלא נשמעו טענות ביחס לתפקודו ולתרומתו לחברה במשך כל שנות עבודתו בשירותה, התקיימה מבחינתם מניעה לקבל את הודעתו על כך שהחליט לחזור בו מהתפטרותו. מר פלג אישר כי נוהל עם התובע 'משחק של הורדות ידיים'. הדבר אינו ראוי ובוודאי שאינו מעיד על תום לבם של מנהלי הנתבעת בדרך קבלת ההחלטה העיקשת והבלתי מתפשרת שלא לאפשר לתובע להישאר בתפקידו, חרף שנות עבודתו הרבות ושביעות רצונם ממנו, שבזכותה, לטענתם, אף העניקו לו בונוסים נדיבים;

  48. שלישית, לא השתכנעתי, כי עם הודעתו של התובע כי הוא חוזר בו מהודעת ההתפטרות, נוצר משבר אמון כה עמוק ביחסים, עד כי לא ניתן היה עוד לצפות מהגב' פלג, שהעידה שטיפחה את התובע מאז הגיעו לחברה בהיותו בן 22, שתקבל את התחרטותו, במיוחד לאור אי ההבנה שנוצרה ביחס לזכאותו לקבלת פיצויי פיטורים. בהקשר זה אציין כי התקשיתי לקבל את השימוש שעשתה הגב' פלג במונחים: "בגידה" ו"מעילה באמון", בתארה את תחושותיה למקרא הדוא"ל מיום 18.07.13 שהתובע שלח אליה ואל מר פלג, בו כתב: "נדהמתי לקבל את המייל מאתמול על מסיבת הפרידה ממני..." (נספח ת/9א לתצהירו);

  49. רביעית, הנתבעת מצדה, לא שינתה את מצבה לרעה מאז הודעתו של התובע על רצונו לעזוב ואין חולק כי לא התקשרה בהסכם עם צד שלישי כלשהו בסמוך לאחר מכן; העובדה שיצאה מטעמה הודעה לעובדי החברה כי התובע עוזב וכי תיערך לכבודו מסיבת פרישה, אינה מהווה מניעה להמשיך ולהעסיקו, בוודאי לא לאחר שעבד אצל הנתבעת במשך שנים כה רבות, לשביעות רצונה.

  50. מן הראוי היה שמנהליו של התובע יזמנו אותו לשיחת הבהרה בעקבות אותו מייל, ולו כדי להבין מה מקור אי ההבנה שנוצרה. לחילופין, ככל שאכן סברו, כפי שהעידו בפניי, כי מדובר במעשה לא ישר מצדו, ובוודאי במעשה "בגידה" או ב"מעילה באמון", מן הראוי היה, למצער, לזמנו לשיחת שימוע לפני קבלת החלטה על פיטוריו. הנתבעת, וסיבותיה עמה, בחרה להשיב לתובע במכתב משלה, וכך החלה התנצחות מילולית מיותרת, שאחריתה – תובענה זו.

  51. לטענת התובע, התנהלות הנתבעת נבעה ממצבה הכלכלי ומהעובדה שעלויות העסקתו האמירו והכבידו עליה. מנהלי הנתבעת, כאמור לעיל, הציעו פרשנות משלהם לעניין, ובלשונה של הגב' פלג: "... אנחנו פונים שוב לקטע של הרגש, קודם כל הרגשתי מאוד פגועה מאוד נעלבת..." (עמ' 295 לפרוטוקול מול שורה 13).

  52. תהא הסיבה אשר תהא, בנסיבות העניין, מרגע שהתחוור לתובע כי אין בדעת הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים והוא הודיע כי אינו מעוניין להתפטר, ומשהנתבעת או צד שלישי כלשהו לא הספיקו לשנות את מצבם לרעה, הנתבעת נהגה בתובע בחוסר תום לב, מנעה ממנו להמשיך ולעבוד אצלה, ובכך, הביאה במו ידיה להפסקת עבודתו בפועל.

  53. לאור קביעתי דלעיל, לא מצאתי לדון בטענתו החלופית של התובע, לפיה התפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי העסקתו.

  54. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי בנסיבות שנוצרו, הנתבעת היא זו שהביאה את מערכת יחסי העבודה לסיומם בפועל, ועל כן, עליה לשלם לו דמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים, כפי שיפורט להלן.

    לשאלת הסעדים ביגן סיום יחסי העבודה

  55. שכרו הקובע של התובע שנוי במחלוקת בין הצדדים. מבדיקת תלושי השכר לשנת 2013, עולה כי שכרו הממוצע של התובע עמד על סך של 35,506 ₪. על הנתבעת לשלם לו אפוא בגין הודעה מוקדמת סך של 35,506 ₪.

  56. בנוגע לפיצויי פיטורים, התובע עבד בנתבעת תקופה של 14.03 שנים. לפיכך, הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 498,149 ₪, בניכוי הסכומים שנצברו לטובתו בגין פיצויי פיטורים בחברת הפניקס ובחברת הכשרת היישוב, כאמור בסעיף 19 לכתב התביעה המתוקן, אשר ביחס אליהם, על הנתבעת ליתן בידי התובע מכתבי שחרור.

  57. בנסיבות העניין ולמרות שדחיתי את גרסת הנתבעת בנוגע לאירועים שהובילו לסיום יחסי העבודה בין הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי לשיטת הנתבעת היה מדובר בטעות כנה בנוגע לעצם זכאותו של התובע ולכן החלטתי להימנע מהשתת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ולהסתפק בפסיקת הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה.

    עמלת DTIL

  58. לטענת התובע, הוא היה זכאי לקבלת עמלות מהלקוח DTIL בזכות העובדה שהיה אחראי עליו ואף ניהל מולו מו"מ (עמ' 118 לפרוטוקול מול שורה 12 ואילך ובעמ' 122 מול שורה 5 ואילך).

  59. לגבי עמלות לשנת 2013, התובע העיד כי העבודה מול הלקוח הנ"ל היתה עדיין במסגרת אחריותו, וכי לא נאמר לו אחרת, למרות שמר פלג התחיל לעבוד ישירות מולם. זו גם השנה שבה החלו, לדבריו, להצר את צעדיו (עמ' 127 מול שורה 1 ואילך).

  60. כשנחקר על כך ע"י ב"כ הנתבעת, העיד:

    "עו"ד בר אבן:אז לא עבדת מול DTIL בשנה הזאת.

    העד מר גלמידי:לא, אני אומר שעקפו אותי ועבדו מולו ישירות כי כנראה לא רצו לשלם לי את העמלות או לא רצו שאני אעבוד נורא.

    עו"ד בר אבן:אז אתה אומר, אבל בשורה, אבל בשורה התחתונה אתה אומר "בשנה הזאת לא עבדתי.

    העד מר גלמידי:זה חלק מהרעת התנאים שאני מתלונן עליה"

    (עמ' 128 מול שורה 1 ואילך).

  61. פלג בעדותו הודה בכך שהורה שהחל מאוקטובר-נובמבר 2012, כל התקשורת תהיה מולו בלבד, בניגוד למה שהיה קודם. (עמ' 246 מול שורה 14-15) בחקירתו אישר כי חלק הארי (מעל 80%) של תעבורת הדוא"ל מול הלקוח היתה בין מר צנג לבין התובע (עמ' 247 מול שורה 13 ואילך). בחקירה חוזרת אישר כי התובע עבד על הלקוח הנ"ל, אבל בהיקף קטן, שאותו העריך ב- 5% (עמ' 271 מול שורה 1 ואילך).

  62. גם הגב' פלג הודתה כי התובע עבד מול הלקוח הנ"ל, אלא שניסתה להמעיט בתרומתו, אותה הגדירה "פקידותית":

    " כב' הש' שגב: הוא היה זר לחלוטין לממשק שלכם עם צנג?

    העדה גב' פלג: לא בוודאי שלא,

    כב' הש' שגב: אז?

    העדה גב' פלג: זה לא שהוא היה זר לחלוטין, הוא העביר את כל המיילים שאיתי שלח לו, הוא העביר לאיתי בחזרה את כל המיילים ששלמה שלח לו, הוא היה,

    עו"ד רייפנברג: הוא ערך פגישות עם צנג?

    העדה גב' פלג: (מדברים ביחד)

    עו"ד רייפנברג: את לא יודעת על פגישה?

    כב' הש' שגב: להעביר מיילים יכולה גם פקידה בכל הכבוד או פקיד.

    העדה גב' פלג: נכון, נכון.

    כב' הש' שגב: אז אני שואל, כשאת אומרת גבירתי הוא לא זכאי לעמלות מצנג, אני רוצה להבין מדוע,

    העדה גב' פלג: זה עבודה פקידותית.

    כב' הש' שגב: וזה לגיטימי לחשוב שאדם לא זכאי זה אין בזה כשלעצמו פסול, אלא אם כן לא יודע.

    העדה גב' פלג: לא, לא.

    כב' הש' שגב: את אומרת פעם אחת לא סוכם ופעם שניה הוא גם לא היה זכאי לזה במובן מהותי?

    העדה גב' פלג: כן, כן, כן. בגלל שהעבודה שלו היתה פקידותית..."

    (עמ' 304 מול שורה 25 ואילך).

    אשר להכרעתי –

  63. התובע טען כי הוא זכאי לעמלה בשיעור 1.8% מהכנסות DTIL וכי הסכום של 46,393 ₪, ששולם לו בהתאם להתחשבנות שנערכה מול הגב' פלג ואשר סומן על ידה במהלך הדיון (ת/14 לתצהיר התובע), משקף תשלום עמלה מהכנסות הלקוח הנ"ל לשנת 2010.

  64. אזכיר, כי הנתבעת סירבה לחשוף את דוחותיה הכספיים לשנים 2009 ו- 2010, אשר לטענת התובע מדגימים כי סך הכנסות DTIL לתקופה זו במכפלת 1.8%, אכן מסתכמות לסך של 46,393 ₪, כאמור לעיל. בהתאם להלכה הנוהגת, הימנעותה מלהציג את הדוחות, פועלת לרעתה, שכן, ראיות אלה יכלו בקלות רבה להפריך את טענת התובע ולבסס את טענותיה שלה. טענתה כי מדובר בבונוס ששולם לתובע כהוקרה על עבודתו רבת השנים אצלה, לא הוכחה, שכן לא הוצגה כל ראיה אובייקטיבית לחיזוק טענה זו. לטענת התובע, כאשר הסתבר כי הוא זכאי לעמלה גבוהה בשנת 2010 בגין הלקוח DTIL, הנתבעת פיצלה את התשלום, באופן שחלק הופרש לקרן השתלמות, חלק אחר נזקף להעלאת שכר וחלק נוסף שולם כבונוס (ת/13 לתצהיר התובע).

  65. בחקירתה הנגדית, הגב' פלג נדרשה לעניין זה, אך כפי שמשתקף בפרוטוקול, התחמקה ממתן תשובה ברורה (עמ' 310 לפרוטוקול מול שורה 32 ואילך). הסבריה כי התובע הוא זה שביקש את הפיצול המלאכותי כדי לחמוק מלחלוק אותו עם הקיבוץ, נסתרו ע"י התובע בעדותו מניה וביה, כששב וטען כי בזמנים הרלוונטיים הקיבוץ כבר היה מופרט ולכן כלל לא נדרש לחלוק עמו את הכנסתו. בנוסף, טענת הנתבעת אינה מתיישבת עם האופן בו יתר העמלות קיבלו ביטוי בתלושי השכר ולא מצאתי הסבר מניח את הדעת מטעם הנתבעת מדוע דווקא ביחס לסכום קטן יחסית לשאר הסכומים (6,393 ₪) ביקש התובע הסדר פתלתל.

  66. לאור האמור לעיל, אני מבכר את גרסת התובע, שלא נסתרה, לפיה התשלום בסך 46,393 ₪ מהווה עמלה לשנת 2010 בשיעור 1.8% ממכירות ללקוח DTIL.

  67. אציין, כי לא מצאתי לקבל את טענתה של הגב' פלג גם ביחס לבונוס בסך 80,000 ₪ ששולם לתובע לקראת סיום עבודתו. בחקירתה הודתה, לאחר מספר ניסיונות להתחמק ממתן תשובה ישירה, כי מדובר גם על עמלה הקשורה ללקוח DTIL (עמ' 319 לפרוטוקול מול שורה 18 ואילך). חיזוק נוסף לכך, ניתן למצוא בשיחה שהתקיימה בין התובע לבין הגב' פלג, והוקלטה על ידה ללא ידיעת התובע (עמ' 32 לתמלול השיחה ת/5 לתצהיר התובע). למקרא הדברים, מתבקשת מסקנה המתיישבת עם טענתו של התובע, לפיה מדובר על עמלה מהלקוח צאנג (DTIL).

  68. לא נעלמה מעיניי עדותו של מר צאנג עצמו, אשר ניסה להמעיט בהיקף פעילותו של התובע וטען כי התובע טיפל בעיקר בענייני לוגיסטיקה וכי העניינים החשובים טופלו ע"י מר פלג, אלא שלאחר שנחשפה תעבורת הדוא"ל בינו לבין התובע, הסתבר כי מדובר בנפח גדול מאוד של תעבורת מכתבים, התופס למעלה מ- 80% מכלל תעבורת הדוא"ל בין מר צאנג לבין הנתבעת.

    לא מצאתי לכך הסבר מניח את הדעת בעדותו של מר צאנג ולא בעדויותיהם של ה"ה פלג וקיבלתי את הרושם כי לעובדה שיש לו קשרי מסחר ענפים עם הנתבעת, יש השפעה לתוכן עדותו, וניתן לכך ביטוי בפרוטוקול הדיון (עמ' עמ' 35 לפרוטוקול מול שורה 11 ואילך). כך, למשל, בתצהירו התכחש לכך שהתובע הוא זה שגייס אותו, בעוד שבעדותו, נאלץ להודות כי התובע נפגש עמו "בהתחלה, בשביל לראות איך אפשר להתחיל לעבוד" (עמ' 18 לפרוטוקול מול שורה 24 ואילך). בדומה לכך, גם בנוגע להסבריו הבלתי מספקים בנוגע לנפח תעבורת הדוא"ל בינו לבין התובע עד לחודש נובמבר 2012. בנוסף, לא מצאתי בעדותו בפניי הסבר מניח את הדעת לשוני בין פיזור העסקאות במהלך השנים שקדמו לשנת 2013.

    חיזוק למסקנתי זו מצאתי גם בעדותו של מר פלג עצמו, שהודה בכך שהתובע היה מעורב באופן פעיל בפעילות מול מר צאנג (עמ' 258 ואילך לפרוטוקול). מר פלג אף הודה כי מסוף שנת 2012 דחק את רגליו של התובע מממשק העבודה מול לקוח זה (עמ' 246 לפרוטוקול מול שורה 17).

  69. לאור כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי יש לבכר את גרסתו של התובע במלואה ולהשית על הנתבעת את תשלום העמלות מהלקוח DTIL.

  70. ביחס לאופן חישוב העמלות, התובע הציג תחשיב, לפיו הנתבעת חבה לו עמלות בסך 40,000 ₪ בגין שנת 2011, בסך 206,441 ₪ בגין שנת 2012 ובסך של 120,421 ₪ בגין שנת 2013. ביחס לשנה זו, התובע ערך חישוב, שלא נסתר, שהתבסס על ממוצע 12 החודשים של שנת 2012 בסך 17,203 ₪. הנתבעת הכחישה באופן מוחלט את זכאותו של התובע לקבלת עמלות ולפיכך גם לא הציגה כל תחשיב נגדי. כאמור לעיל, הנתבעת גם נמנעה מלהציג את הדוחות הכספיים לשנים אלה, דבר שהיה עשוי להפריך את טענות התובע. משבחרה להימנע מהצגת הדוחות הנ"ל, לא נותר לי אלא לקבל את חישוביו של התובע, כחישובים שלא נסתרו.

     

    הפרשות לגמל

  71. התובע הקדים וטען בהקשר זה כי על מערכת היחסים בין הצדדים חלים ההסכמים הקיבוציים בענפי הייבוא, היצוא, המסחר בסיטונות ושירותים בענפים, וזאת לנוכח העובדה שהיא עוסקת בייבוא ושיווק בארץ של מוצרים המפורטים בנספח להסכמים הקיבוציים. הנתבעת טענה כי לאור מיקומם של משרדיה בקיבוץ יקום, הסכמים אלה לא חלים עליה.

  72. כידוע הצו שפורסם בי"פ 2412 התשל"ח, עמ' 1161, חל על כל העובדים והמעסיקים בענפי הייבוא, היצוא והמסחר בסיטונות במחוז תל אביב והורחב בהמשך לתחום עיריות רמת גן וגבעתיים, חולון והוד השרון. בהמשך הורחב למחוזות תל אביב והמרכז. בהתאם לחלוקת שטח המדינה למחוזות ולנפות, קיבוץ יקום האו חלק מאזור המרכז. בנוסף, התובע טען, וטענתו לא נסתרה, כי עסק כמנהל מכירות, בין היתר, גם בבתי עסק בתל אביב ומכאן שצו ההרחבה חל עליו.

  73. אין חולק כי לתובע הופרש מידי חודש סכום בסך 1,000 ₪ (חלק מעסיק). סכום זה מהווה 5% מהכנסה בסך 20,000 ₪. שכרו של התובע, כולל עמלות המכירה, עומד על 41,475 ₪ ולפיכך, היה על הנתבעת להפריש לו סכום חודשי בסך 2,073 ₪. התובע דרש ברכיב זה לקבל את ההפרש במכפלת 7 שנות עבודתו האחרונות, וזאת לאור מגבלת ההתיישנות, וסה"כ תבע סכום של 85,900 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

  74. הנתבעת טענה כי התובע מעולם לא הלין על כך שהופרש לו סכום של 1,000 ₪ בלבד וכי גם בשיחתו מיום 16.05.13, במהלכה שטח את טענותיו בנוגע למגוון נושאים, לא העלה טענה זו.

    עוד טענה, כי חישובו של התובע שגוי, שכן יש לחשב את ההפרשות ביחס להכנסותיו בפועל מידי חודש בחודשו ומאחר ולא הציג תחשיב מפורט, יש לדחות רכיב זה בתביעתו (סעיף 180 לסיכומי הנתבעת). עוד הוסיפה כי הבונוסים ששולמו לתובע אינם מהווים רכיב שיש להפריש בגינו תשלומים לפנסיה, שכן מדובר בתשלומים חריגים שהשתלמו לו עקב נכונותו לבצע משימות שמעבר לעבודתו השוטפת במכירות והוקרה על תקופת עבודתו הארוכה בחברה (סעיף 181 לסיכומי הנתבעת).

     

    אשר להכרעתי

  75. כאמור לעיל, בסיכומיה הנתבעת זנחה את הטענה כי צו ההרחבה אינו חל עליה והתמקדה בטענה לפיה אין התשלומים הנוספים מהווים רכיב שכר לצורך הפרשות לפנסיה וכי אופן חישובו של התובע, שגוי.

  76. באשר למהות התשלומים, משמצאתי לדחות את טענת הנתבעת ביחס לאי זכאותו של התובע לקבלת עמלות מהלקוח DTIL, ממילא נדחית טענתה כי מדובר בבונוסים ששולמו בגין עבודה מאומצת ולאור תקופת עבודתו הארוכה בחברה. אציין בהקשר זה, כי הנתבעת לא הביאה כל ראיה בתמיכה לטענתה זו.

  77. הנתבעת צודקת כי חישוב ההפרשות לפנסיה צריך להתבצע משכרו החודשי של התובע בפועל. אציין, בהקשר זה, כי לתצהירו צרף התובע תלושי שכר לשנים 2011 עד 2013 בלבד ועיון מחודש בכל כתבי הטענות שהוגשו מטעם הצדדים, לא העלה כי צורפו תלושים נוספים.

  78. מעיון בתלושים שצורפו, מתקבלים אפוא הנתונים הבאים:

    • בשנת 2013 היה התובע זכאי להפרשות בסך כולל של 12,426 ₪ ובניכוי 7,000 ₪ שהופרשו לטובתו באותה שנה, הוא זכאי להפרש בסך 5,426 ₪ בלבד;

    • בשנת 2012 היה התובע זכאי , לפי אותו עיקרון דלעיל, בסך כולל של 14,956 ₪. בניכוי 12,000 ₪ שהופרשו לטובתו באותה שנה, הוא זכאי להפרש בסך 2,956 ₪ בלבד;

    • בשנת 2011 היה זכאי התובע להפרשות בשיעור 5% מהכנסתו בפועל (שכר עבודה בסיסי בתוספת עמלות) בסך כולל של 16,571 ₪. בניכוי 12,000 ₪ שהופרשו לטובתו באותה שנה, הוא זכאי להפרש בסך 4,571 ₪ בלבד;

    • בשנת 2010, שביחס אליו צורף תלוש אחד בלבד המתייחס לחודש דצמבר של אותה שנה, היה התובע זכאי להפרשה לפנסיה בסך 1,473 ₪ ובהפחתה של 1,000 ₪, הוא זכאי לסך של 473 ₪ בלבד.

       

  79. כאמור לעיל, ביחס ליתרת התקופה הנמצאת בתוך תקופת ההתיישנות, לא מצאתי כל נתון שאוכל להסיק ממנו מהו שיעור ההפרשה לפנסיה שהתובע היה זכאי לו בפועל, וממילא לא היה בידי לקבוע מהו ההפרש הקיים, אם בכלל, בין הסכום שהופרש לבין הסכום שהיה צריך להיות מופרש, בהתאם לעקרון דלעיל.

  80. לא נעלם מעיניי תחשיבו של התובע שצורף כנספח 6 לתצהירו, בו ערך חישוב של שכרו הממוצע לתקופה שבין 01.07.12 ועד ליום 01.06.13 בסך 35,203.50 ₪, ואולם, מעבר לתלושי השכר, כפי שפרטתי לעיל, לא מצאתי אסמכתא שתתמוך בחישוב זה, וממילא לא ראיתי לנכון להחיל נתון זה על כל שנות עבודתו של התובע במסגרת תקופת ההתיישנות, ולו בשל העובדה שמתלושי השכר שצורפו עולה תמונה שונה. כך, למשל, בשנת 2013 עמד שכרו הממוצע של התובע לצורך חישוב הפרשות לפנסיה ע"ס 35,506 ₪; בשנת 2012 – ע"ס 24,927 ₪ ובשנת 2011 – ע"ס 27,618 ₪.

  81. בהיעדר נתונים ביחס ליתר השנים, כאמור לעיל, ולאור העובדה שקיימים פערים של ממש בזכאותו של התובע בשנים שלגביהן הומצאו תלושי שכר, ומשלא מצאתי כל הסבר לעובדה שלא צורפו תלושי שכר לשנים הקודמות, לא מצאתי לפסוק לתובע סכומים נוספים בגין השנים שלגביהן לא הוצגו תלושי שכר.

     

    תשלום שעות נוספות

  82. התובע טען, כי מעולם לא שולם לו גמול בגין עבודה בשעות נוספות, על אף העובדה שמעיון בדוחות הנוכחות החלקיים שצרף (ת/27 לתצהירו), עולה כי הוא עבד בממוצע 20 שעות נוספות בחודש.

  83. הנתבעת טענה כי התובע הועסק בתפקיד שדרש מידה מיוחדת של אמון אישי, ולכן יש להחיל עליו את החריג הקבוע בסעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951. עוד טענה בהקשר זה, כי במשך שנות עבודתו, נהנה התובע מרמת שכר גבוהה והיה הראשון בפירמידת השכר בחברה, אחרי הגב' פלג. התובע, קיבל עמלות ממכירותיהם של אנשי המכירות הכפופים לו והוא עצמו תיאר את עצמו כחלק מהמשולש הניהולי בחברה (סעיף 159 לסיכומי הנתבעת).

  84. האמון הרב שניתן בו, המשיכה הנתבעת וטענה, התבטא, בין היתר בכך שהיה לו שיקול דעת נרחב לנמהל מו"מ ולסגור עסקאות. בנוסף, הוא היה חופשי לצאת מהעבודה במהלך היום לצרכיו השונים, בלי לקבל אישור לכך ואכן, העובדה שמשרדי הנתבעת שכנו בקיבוץ יקום, שם התגורר עם משפחתו, אפשרה לו חופש פעולה ותמרון לבצע במהלך יום העבודה פעילויות פרטיות מבלי שנדרש לתת על כך דין וחשבון, ומבלי שנגרע דבר משכרו.

  85. הנתבעת הוסיפה כי אין חולק שזמן ניכר מעבודתו של התובע בוצע בנסיעות ברחבי הארץ, באמצעות הרכב הצמוד שניתן לו ופעמים רבות הוא לא שב למשרד לאחר תום יום הפעילות. לאור כ זאת, טענתה, לא ניתן היה לפקח על שעות עבודתו, והדבר אף קיבל ביטוי בסעיף 5 להסכם ההעסקה שנחתם עמו.

     

    אשר להכרעתי –

  86. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ולראיות שהוצגו בפניי, לרבות עדותו של התובע, באתי לכלל מסקנה כי דין רכיב זה להידחות, ולהלן נימוקיי.

  87. התובע אישר בעדותו כי היה בעל תפקיד בכיר בנתבעת (עמ' 99 מול שורה 11 ואילך), אישר כי הנתבעת העמידה לרשותו רכב ואישר שתפקידו כלל פגישות עבודה בכל רחבי הארץ. עוד העיד כי אומנם ידעו בהנהלה מתי הוא בפגישות מחוץ למשרד, אך לא בדקו את שעות הנוכחות שלו (עמ' 130 מול שורה 29 ואילך).

  88. התובע אף הודה כי שעות עבודתו היו גמישות ומידי פעם היה יוצא ולוקח את ילדיו לחוגים וחוזר לעבודה עמ' 134 מול שורה 1 ואילך) ובהמשך, הודה שבנה בית בקיבוץ וניגש מידי פעם לאתר כדי לראות איך הבנייה מתקדמת ולדבר עם הקבלן והפועלים עמ' 134 מול שורה 20 ואילך).

  89. באשר לדוחות הנוכחות החלקיים שהתובע צרף, שעות הכניסה והיציאה שצוינו בהם מצביעים ברמת סבירות גבוהה כי הם נערכו על פי הערכת התובע, שכן אין בהם ביטוי לכל אותן פעילויות פרטיות, שהוא הודה בביצוען במהלך יום עבודתו. מעבר לכך, הנתבעת עצמה לא חתומה על הדוחות ולא אישרה אותם, דבר המחזק את טענת הנתבעת כי הם מולאו לצרכים פורמליים בלבד.

  90. בנוסף, אין מחלוקת כי התובע אכן הרבה לנסוע ברחבי הארץ מתוקף תפקידו ולא נטען כי התבקש אי פעם ע"י מעסיקיו לתת דין וחשבון מפורט לגבי שעות עבודתו.

  91. בשולי הדברים אציין, כי התובע העיד כי אינו יודע כמה שעות עבד לפני שנת 2012 ולכן במסגרת חישוביו ביצע הערכה המתבססת על ממוצע שערך (עמ' 132 מול שורה 1 ואילך).

  92. כל אלה הובילוני למסקנה, כי הנתבעת לא פיקחה על שעות עבודתו, וזאת מכוח מהות תפקידו ובכירותו בחברה. הדבר אף קיבל ביטוי בהסכם ההעסקה עמו, ולא הוכח כי אי פעם התובע סבר בזמן אמת או הלין על כך שאין לכאורה הלימה כלשהי בין השעות שהוא נדרש לבצע בפועל לבין התגמול אותו הוא מקבל.

  93. לאור כל האמור לעיל, מצאתי לדחות את רכיב התביעה המתייחס לתגמול בגין עבודה בשעות נוספות.

     

    אי מתן הודעה בדבר שינוי בתנאי העסקה

  94. התובע טען כי הוא זכאי לפיצוי מכוח חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – "חוק הודעה לעובד") מהטעם שהנתבעת לא הודיעה לו על שינויים בתנאי העסקתו במהלך התקופה בה הועסק אצלה, לרבות שינויים בשכרו, הנובעים משינויים בחישובי העמלות להן הוא זכאי.

  95. הנתבעת הקדימה וטענה כי תיקון 4 לחוק הודעה לעובד נכנס לתוקפו בחודש דצמבר 2011, כשנה וחצי לפני סיום יחסי העבודה, שהחלו 12 שנה קודם לכן, והתובע לא טען כי ממועד זה ועד לתום העסקתו בנתבעת, השתנו תנאי העסקתו באופן שהטיל עליה חובה ליתן לו הודעה נפרדת על כך.

  96. ביחס לסיכומים שנעשו עם התובע בנוגע לעמלות להן הוא זכאי, טענה הנתבעת כי בפריצה שארעה במשרדי החברה בשנת 2012, נגנבו, בין היתר, קלסרים ובהם ניירת בנושא העמלות שסוכמו עמו מאז שמונה למנהל מכירות.

  97. בנוסף, טענה, התובע עצמו הציג שני סיכומים בכתב שנערכו עמו: האחד משנת 2000 והשני משנת 2011, שם תועדו העמלות להן הוא זכאי ומידי חודש נמסרו לו תלושי שכר ששיקפו את תנאי עבודתו ואת שכרו. לאור מכלול הנסיבות כאמור לעיל, טענה הנתבעת כי התובע אינו זכאי לפיצוי בגין רכיב זה.

     

    אשר להכרעתי –

  98. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין רכיב זה להידחות, ולהלן נימוקיי.

  99. אין חולק, כי עם תחילת עבודתו של התובע אצל הנתבעת, נחתם עמו הסכם העסקה, אשר פירט כנדרש את תנאי העסקתו ואת תנאי שכרו של התובע. מקובלת עלי טענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח כי היה שינוי מהותי בתנאי העסקתו, שהצריך בנסיבות העניין ליתן לו, החל מחודש דצמבר 2011, הודעה על שינוי, ובמה דברים אמורים? ממועד כנסית התיקון לחוק הודעה לעובד לתוקף ועד למועד סיום העסקתו בחברה, התובע שימש כמנהל המכירות שלה וכל שהשתנה מעת לעת הוא סכום העמלות להן היה זכאי, כפועל יוצא של היקף המכירות באותו חודש.

  100. כידוע, מטרתו של חוק הודעה לעובד היא למנוע מחלוקות בנוגע לתנאי העסקה שסוכמו עם העובד בעת קבלתו לעבודה. מטרה נוספת היא כי העובד יהיה מודע לחובותיו וזכויותיו מתוקף חוזה העבודה. במקרה דנן, העובדה שנתגלעו מחלוקות בין הצדדים בנוגע לגובה העמלות להן זכאי התובע, אין פירושה כי התובע היה שרוי בחוסר ודאות בנוגע לזכויותיו, לחובותיו או למצופה ממנו כמנהל מכירות. עוד הוכח כי בעבר נערכו עם התובע סיכומים בכתב, ומכל מקום, כפי שהתובע עצמו טען ביחס לזכאותו לעמלות מהלקוח DTIL, הימנעותה של הנתבעת מלהמשיך ולשלם לו את העמלות להן הוא זכאי, לא נבעה מחוסר בהירות בחוזה העבודה או מהעובדה שלא קיבל עדכון בכתב על שינוי בתנאי העסקתו, אלא מתוך כוונה לדחוק את רגליו מחוץ לחברה.

  101. לאור כל האמור לעיל, ראיתי לדחות את רכיב התביעה המתייחס לרכיב זה.

     

    ניכויים משכר התובע

  102. התובע טען, כי התובע ניכתה משכרו האחרון סך של 7,527 ₪ שלא כדין בגין חוב פתוח, שלכאורה נותר לו אצלה בגין רכישות מוצרים שונים ממוצריה, שביצע במהלך תקופת עבודתו. עוד טען, כי מכרטסת גיול חשבונות פתוחים עולה כי בסיס החוב הוא משנת 2007 ולכן התיישן זה מכבר. עוד הוסיף בהקשר זה, כי לא צורפה כל אסמכתא שיש בה לשפוך אור על טיבו של החוב הנטען והטענה כי נטל סחורות "לא הוכחה ולו לכאורה" (סעיף 80 לסיכומי התובע).

  103. התובע הוסיף, כי ביום עבודתו האחרון שילם את חובו בסך 650 ₪ לגב' טלי קופיט-אלון, ומשזו לא הגיעה להעיד על תצהירה, והנתבעת הודיעה על משיכת תצהירה, הרי שמדובר באי הבאת עדות רלבנטית ויש לפרש זאת לחובתה של הנתבעת.

  104. הנתבעת טענה כי הכרטסת שצרפה לתצהירי מעידה כי במועד סיום העסקתו, עמד לחובת התובע חוב פתוח בסך 7,527 ₪ ועל כן, בהתאם להוראות חוק הגנת השכר, היא היתה רשאית לנכותו משכרו האחרון אצלה.

  105. עוד טענה כי התובע לא הוכיח כי שילם לגב' קופיט-אלון את הסכום הנטען על ידו ולכן, ובהתאם לסעיף 11 להסכם ההעסקה עמו, היא ניכתה כדין את סכום החוב הנ"ל.

     

    אשר להכרעתי –

  106. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין טענת התובע להידחות, ולהלן נימוקיי.

  107. אכן, כדברי הנתבעת, מעסיק רשאי לנכות משכרו האחרון של עובד סכום חוב שאינו שנוי במחלוקת. הנתבעת הציגה נתונים מתוך כרטסת גיול חשבונות פתוחים שהוגשה על ידה כראיה לנכונות האמור בה. התובע מצדו טען כי שילם לגב' קופיט-אלון סך של 650 ₪ בסיום העסקתו.

  108. אומנם הגב' קופיט-אלון לא התייצבה לעדות, אלא שעיון בתצהירה מעלה כי ממילא אין בו כל התייחסות לנושא ההתחשבנות עם התובע, כי אם לנסיבות עזיבתו של החברה. לפיכך, לעובדה שלא הופיעה לישיבת ההוכחות, אין נפקות כלשהי לגבי החוב שהוצג בכרטסת הנהלת החשבונות.

  109. התובע, שהודה ששילם סך של 650 ₪ לנתבעת באמצעות הגב' קופיט-אלון, לא הציג כל ראיה לכך, ולמעשה, מרגע שטען טענת "פרעתי", היה עליו להביא ראיה להוכחת טענתו. למותר לציין, כי רשאי היה הוא לזמן בעצמו את הגב' קופיט-אלון לעדות, משזו לא התייצבה להעיד מטעם הנתבעת, וזאת כדי לשפוך אור על הסכום ששילם לדבריו, ביחס לסכום שנוכה ממנו בפועל.

  110. בנוסף, אף לא אחד מעדי הנתבעת נחקר על האמור בכרטסת הנ"ל, והתובע עצמו, בחקירתו הנגדית, הודה שלפעמים נהג לרכוש מוצרים מהמחסן ולא סתר בחקירתו את האמור בכרטסת הנהלת החשבונות (עמ' 145 מול שורה 3 ואילך).

  111. לאור כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי דין תביעתו ברכיב זה להשבת הסכום שנוכה ממנו, להידחות.

     

    דמי אבטלה

  112. התובע טען, כי העובדה שלא קיבל מכתב פיטורים מהנתבעת, חרף העובדה שפיטרה אותו, גרם לו להפסד של דמי אבטלה, שכן זכאותו לקבלם קמה רק לאחר 90 יום ממועד הפסקת עבודתו.

  113. בסיכומיו טען כי לאור העובדה שהחל לעבוד רק ביום 10.04.14, ומאחר ושכרו עמד על 41,475 ₪ לחודש, הוא זכאי לדמי אבטלה מרביים בסך 353 ₪ ליום במכפלת 3 חודשים.

  114. הנתבעת שבה בסיכומיה והטעימה כי התובע הוא זה שהתפטר מעבודתו ולכן לא קמה לה חובה לתת לו מכתב פיטורים. מעבר לכך, טענה כי התובע לא הראה כי מיצה את האפשרות לקבל דמי אבטלה ומעבר לכך, התובע העיד בחקירתו הנגדית כי התחיל לעבוד אצל תכשיטן בשל אזולאי בסמוך לאחר סיום עבודתו אצלה. הנתבעת אף כפרה באופן חישוב הסכומים שערך התובע וטענה כי יש לדחות את רכיב התביעה.

     

    אשר להכרעתי –

  115. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין רכיב זה להידחות, ולהלן נימוקיי.

  116. ראשית לכל, התובע אכן הודה שהתחיל לעבוד אצל תכשיטן בשם אזולאי זמן קצר לאחר סיום יחסי העבודה (עמ' 144 מול שורה 19 ואילך). לא ברור אפוא מדוע הוא סבר כי הוא רשאי לדרוש דמי אבטלה שעה שהוא עובד ומשתכר בפועל.

  117. שנית, הנתבעת לא נתנה לו מכתב פיטורים כי סברה שבנסיבות העניין התובע הוא זה שהתפטר מעבודתו אצלה. על מנת לחייב את הנתבעת בנזק אפשרי שנסב לתובע כתוצאה מהעובדה שלא קיבל מכתב פיטורים ממנה, אילו התובע הוכיח נזק שכזה, יש להוכיח בראש ובראשונה כי היא סברה בזמן אמת כי התובע אכן זכאי למכתב פיטורים. במקרה זה, חרף העובדה שלאור חומר הראיות, מצאתי לדחות את טענתה כי התובע הוא זה שהתפטר מעבודתו, אין בידי לקבל את ההנחה שבזמן אמת היא סברה אחרת, היינו, שהיא עצמה פיטרה אותו ונמנעה במזיד מלצייד אותו במכתב פיטורים כנדרש.

  118. מעבר לכך, כאמור לעיל, משהתובע העיד כי התחיל לעבוד בסמוך לאחר סיום העסקתו אצל הנתבעת, ברי, כי אין הוא רשאי לתבוע דמי אבטלה. עוד יצוין, כי התובע לא סיפק נתון מדויק מתי בדיוק החל לעבוד אצל התכשיטן אזולאי, ולכן לא הציג ראשית ראיה לתקופת זכאותו לדמי אבטלה.

  119. לאור האמור לעיל, ראיתי לדחות את רכיב התביעה המתייחס לפיצוי בגין אי קבלת דמי אבטלה.

     

    אחרית דבר

  120. לאור כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

    • בגין פיצויי פיטורים – סך של 498,149 ₪ בניכוי הסכומים שנצברו בקופות, ובכפוף למתן מכתבי שחרור ביחס לקופות אלה, שיינתנו לתובע, באמצעות באי כוחו בתוך 14 יום ממועד קבלת פסק דין זה;

    • בגין הודעה מוקדמת – סך של 35,506 ₪;

    • בגין עמלת DTIL – 366,862 ₪;

    • בגין הפרשות לפנסיה (השלמה) – 13,426 ₪.

       

  121. כל הסכומים דלעיל יישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

  122. בנוסף, לאור הסכומים שראיתי לפסוק לטובת התובע, אני מחייב את הנתבעת לשלם לו הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ וכן השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך של 52,000 ₪.

     

    התביעה שכנגד

  123. ביום 29.09.14, כשבעה חודשים לאחר שהגישה כתב הגנה מטעמה בתביעתו של התובע, הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד ע"ס 1,868,055 ₪.

  124. כאמור בפתח פסק הדין, התובע הכחיש מצדו את כל המיוחס לו בכתב התביעה שכנגד וטען כי מדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט.

  125. אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהוצג בפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה שכנגד להידחות על כל ראשה וחלקיה, ולהלן נימוקיי.

     

    החוב למוסד לביטוח לאומי

  126. רו"ח ישראל חיים מטעם הנתבעת העיד, כי מנהלי הנתבעת התייעצו אתו לגבי הסוגיה של זקיפת שווי רכב לעובדים תושבי הקיבוץ (עמ' 150 מול שורה 9 ואילך) וכי הנתבעת, באישורה של גב' פלג, לא זקפה שווי רכב לתובע ועובדים נוספים (עמ' 151 לפרוטוקול מול שורה 5).

  127. בנוסף, בסעיף 5 להסכם העבודה עם התובע, נקבע כי החברה תעמיד לרשותו רכב מטעמה, תשלם את הוצאותיו ותזקוף לזכות שכרו את שווי השימוש ברכב על פי השיעורים הקבועים בחוק וכמקובל בחברה.

  128. זאת ועוד. לטענת התובע, שלא נסתרה, נוהג זה חל לא רק ביחס אליו אלא גם ביחס לעובדים אחרים, ונמשך גם בתקופה שבה משרדי החברה עברו להרצליה.

  129. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי נסיבות המקרה מצדיקות שימוש בהוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, אשר קובע כי בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת. ובמה דברים אמורים?

  130. התנהלותה של הנתבעת במשך כל שנות העסקתו של התובע, ביחס לזקיפת שווי הרכב, מצביעה כי ידעה על קיומה של מחלוקת בעניין עם המוסד לביטוח לאומי. לשם כך התייעצה עם רואה החשבון מטעמה, שהביע דעתו כי היא נוהגת כדין. העובדה שלאור עמידתו של המוסד לביטוח לאומי על תשלום החוב, החליטה בסופו של דבר לשלמו, מבלי להודיע על כך מראש לתובע, על מנת שיוכל לנסות ולהתגונן בפני העניין, העמידה אותו בדיעבד בפני עובדה מוגמרת, וכל זאת שעה שהתחייבה כלפיו בחוזה ההעסקה כי היא זו שתישא בעלות זקיפת הרכב.

  131. הנתבעת אף לא טענה וממילא לא הוכיחה כי דרשה פיצוי או השבה גם מעובדים אחרים שקיבלו ממנה את ההטבה ומתקבל הרושם כי ביחס לתובע, הדבר נעשה במכוון על מנת ליצור תביעה שכנגד במסגרת ניהול ההגנה בפני התביעה שהוא הקדים והגיש כנגדה.

  132. בנוסף, הצדק עם התובע בטענתו כי לא הוכח הסכום המדויק שהנתבעת נאלצה לשלם בגין הרכב שניתן לו.

  133. לאור כל האמור, ראיתי לדחות רכיב זה בכתב התביעה.

     

    מחיקת מידע

  134. חלק הארי של התביעה הנגדית מושת על הטענה לפיה התובע מחק לכאורה מידע רב ערך השייך לנתבעת, הכולל פרטים על אודות לקוחות פוטנציאליים, דבר שהסב לה נזקים כספיים בהיקף אדיר של 1.6 מיליון ₪. כאמור לעיל, הנתבעת תמכה את טענותיה על חוות דעתו של מר בוחנה שלומי.

  135. בחקירתו הנגדית של מר בוחנה, הסתבר חיש קל, כי קיימים בה פגמים היורדים לשורשו של עניין וכי היא הותאמה באופן מאולץ ומלאכותי לסכום התביעה. מר בוחנה העיד כי ערך את חוות הדעת בחודש מאי 2015 ולא ידע להסביר כיצד הנתבעת תבעה סכום דומה מאוד כבר בחודש ספטמבר 2014 במסגרת כתב התביעה שכנגד שהגישה (עמ' 157 מול שורה 3 ואילך).

  136. מר בוחנה הודה שהשווה את ביצועי התובע לאלו של איש מכירות שעבד תחתיו, ולא לאלו של מחליפו בתפקיד, מר יואב, שלא זכר אם שמע עליו (עמ' 158 מול שורה 20-201).

  137. עוד העיד כי הסתמך על מידע שנאמר לו מפי הנהלת החברה ולא על דוחות פעילות (עמ' 158 מול שורה 31 ואילך). וכדבריו: "כל חוות הדעת מבוססת ומושתת על מידע שהחברה אמרה לי" (עמ' 159 מול שורה 17).

  138. למרות שכתב את חוות הדעת בחודש מאי 2015, הודה כי לא הסתמך על נתוני אמת ממועד עזיבתו של התובע ועד למועד עריכת חוות הדעת והסביר כי: "זו חוכמה בדיעבד" (עמ' 166 מול שורה 30). ובלשונו: "אז אני שואל אותך עכשיו שאלה, אם היה לחברה עכשיו עסקת ענק, ב2014-2015 מה היית אומר לי? לנטרל את זה. כי זה השפעה חד פעמית, זה לא היה הולך לטובתך, ולכן אני אומר לך נתונים שהיו ידועים עד למועד שבו הוא התפטר, עד ליולי 2013. זה הולך לפעמים לטובתך וזה הולך לפעמים לרעתך" (עמ' 167 מול שורה 6 ואילך).

  139. עוד הודה כי למעשה התעלם מנתוני המחצית השנייה של 2013 (לאחר עזיבת התובע) ומנתוני 2014 (עמ' 167 מול שורה 13 ואילך). כשנשאל האם יש משמעות לכמות אנשי הקשר שלכאורה נמחקו, השיב כי לא התייחס למספר הלקוחות שלכאורה נמחק והדגיש: "אני לא יודע. הנחת העבודה שנמחקו כל אנשי הקשר. (עמ' 168 מול שורה 8).

  140. טענת התובע, לפיה מחק נתונים הקשורים לדברים אישיים שלו, בעיקר תמונות, וכי מחק נתונים רק מהטלפון אך לא ממחשבי החברה, עליהם טען שגיבה את המידע שנאגר בטלפון שלו מעת לעת, לא נסתרה (עמ' 137 מול שורה 20 ואילך). כך גם טענותיו כי מידי כמה ימים סינכרן את המידע בטלפון הנייד עם המחשב במשרד (עמ' 138 מול שורה 32 ואילך) ושלא עשה RESET עמ' 139 מול שורה 18 ואילך).

  141. יצוין, בהקשר זה, כי גם העד מטעם הנתבעת, מר סטס גרינברג, העיד על פרקטיקה דומה של גיבוי המידע שבטלפון הנייד למחשבי החברה (עמ' 210 מול שורה 3 ואילך).

  142. מר יואב אורי, שהחליף את התובע בתפקידו, העיד כי כרטיס ה- SIM שקיבל, שהיה שייך בעבר לתובע, נמסר לו כשהוא ריק לחלוטין מכל מידע ואנשי קשר, אלא שבחקירתו הודה כי קיבל רק את כרטיס הסים ולא את המכשיר עצמו ששימש את התובע ולכן אינו יודע אילו פרטים נשמרו על המכשיר (עמ' 218 מול שורה 1 ואילך). עוד אישר כי אינו יכול להעיד אם מישהו מחק משהו מהכרטיס, אם בכלל (עמ' 218 מול שורה 19 ואילך).

  143. מר איתי פלג העיד אף הוא בעניין וטען כי קיבל את הטלפון ריק לחלוטין. כנשאל מדוע לא לקח את הטלפון למומחה מחשבים, לאור הנזק העצום שנטען שנגרם לנתבעת, השיב: "לא היה טעם לפנות לא היה טעם לעשות איתו כלום פשוט זה אייפון שעשה פרמוט. אני רואה שאתה לא איש אייפון אבל אם אתה היית איש אייפון היית יודע בדיוק על מה אני מדבר, שזה קורה לך אתה עצוב מאוד אם אין לך גיבויים." (עמ' 262 מול שורה 1 ואילך).

  144. בהמשך עדותו, אישר מר פלג כי לא דרש לסנכרן את המידע בטלפון וכי לא בדק במחשבי החברה אם המידע סונכרן, או לא. בנוסף, הסכים בחקירתו הנגדית להנחה, לפיה המידע בנוגע ללקוחות קיימים של החברה, אצור במחשבי החברה (עמ' 264 מול שורה 10 ואילך). כשנשאל האם זה נכון שבשנת 2013 היתה עליה במספר הלקוחות האיכותיים, השיב שאינו זוכר וכי הוא צריך לבדוק (עמ' 265 מול שורה 5 ואילך).

  145. מכל המקובץ עולה, כי הנתבעת לא הניחה תשתית ראייתית, ולו לכאורה, לטענתה החמורה, לפיה התובע מחק מידע רב ערך השייך לה. ברי, כי אילו היה אכן מדובר במידע רב ערך, חזקה על מנהלי הנתבעת, שהיו מאמצים נהלים ברורים הנוגעים לשמירתו של המידע. דבר זה לא נעשה ונשאלת השאלה, כיצד ניתן להלום את הטענה כי מידע, שלטענת הנתבעת, הוא בעל פוטנציאל להסב לה נזק בהיקף כה גדול, אינו מוגן ואין כל כללים, ולו מינימליים להגנתו.

  146. יש לתמוה מדוע הנתבעת, שלא חסכה מאמצים להביא חוות דעת כלכלית, לא ראתה לנכון להביא חוות דעת בנוגע לטלפון של התובע, בסמוך לאחר שנמסר לידיה, ולמצער, לא טרחה להביא כל ראיה אובייקטיבית, כי לא נשמר כל מידע בטלפון עצמו (בניגוד למכשיר הSIM).

  147. הנתבעת אף לא הביאה כל ראשית ראיה לכך שאכן נגרם לה נזק כלכלי כלשהו. חוות הדעת הכלכלית, על מגרעותיה המובנות, מתייחסת ממילא להערכות והשערות כלכליות בלבד, ולא לנזקים קונקרטיים כאלה או אחרים, שהמסקנה המתבקשת לגביהם, היא כי מעולם לא התרחשו בפועל.

     

     

    העברת מידע לצדדים שלישיים

  148. הנתבעת מתבססת את תביעתה ברכיב זה על 2 תכתובות דוא"ל שעניינן עמלות DTIL שהתובע העביר מתיבת הדוא"ל המשרדית שלו לתיבת הדוא"ל הפרטית שלו ולבא כוחו. ברי, כי לצורך ניהול התביעה, נדרש התובע להציג ראיות כלשהן, והעברתן לבאי כוחו בנסיבות העניין, לצורך בחינתן המשפטית, הנה דבר מתבקש שאין בו שום חידוש. מכאן ועד לטענה, שלא הוכחה, ולו בקירוב, כי התובע הפר את חוק עוולות מסחריות, ארוכה הדרך מאוד, והנתבעת רחוקה מהיעד ת"ק פרסה.

  149. לאור כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה הנגדית להידחות על כל רכיביה, מראשון ועד אחרון.

  150. התמונה שהצטיירה בעיניי מעצם הגשת התביעה הנגדית, על הסכום הנקוב בה, במועד בו הוגשה ובאופן בו הוגשה, מבלי שהובאה ולו ראשית ראיה של ממש לתמיכה ברכיביה השונים, הובילה אותי למסקנה כי אין המדובר ביותר מאשר תביעת הפחדה כנגד התובע, בתגובה לתביעה שהגיש. לפיכך, החלטתי להתייחס לכך במסגרת פסיקת ההוצאות כנגד הנתבעת, כפי שיפורט להלן.

  151. בע"ע 48431-02-11 משה חננאל נ' אינטרפייס פרטנרס אינטרנשיונל למידיטיד ואח' [פורסם בנבו] (15.9.14), דן בית הדין הארצי לעבודה בהרחבה בנושא חיוב בהוצאות והשיקולים באשר לפסיקת הוצאות. בפסק הדין הנ"ל נקבע כי הרציונל העומד ביסוד מדיניות בית הדין לעבודה לפסוק הוצאות בשיעור מתון הוא מניעת חסמים שימנעו או יקשו על מימוש זכויות שנקבעו בחוקי המגן.

  152. באותו עניין הודגש כי רציונל זה אינו מתקיים בכל הליך שבסמכות בית הדין לעבודה, למשל, עת מדובר בהתדיינות על הפרת הוראות חוק עוולות מסחריות. כאשר המדובר בתביעה שמאפיינה הם עסקיים מסחריים, יש מקום לפסוק הוצאות בשיעור גבוה יותר, תוך התייחסות למרכיבים נוספים כגון, סכום התביעה והיחס בינו לבין הסכום שנפסק בסופו של יום, סיכויי התביעה, מורכבות התביעה, התנהלות בעלי הדין וכד'.

  153. כאמור לעיל, נמצאנו למדים כי התביעה שכנגד עומדת על כרעי תרנגולת מבחינה ראייתית ונותר ספק כבד בלבי בנוגע למניעים האמיתיים מאחורי הגשתה.

  154. לאור האמור לעיל, ולאור סכום התביעה שנדחתה, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע השתתפות בשכר טרחת עו"ד בסך 75,000 ₪.

     

    ניתן היום, י"ב תשרי תשע"ח, (02 אוקטובר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

     

    Picture 1

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ