סע"ש 57094-06-14

לפני בקשת הנתבעת לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות ההליך.

1.בהליך זה עתר התובע, שעבד לטענתו בשירות הנתבעת בתקופה 9/06 עד 12/13, לחיוב הנתבעת בגין פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית, דמי חגים ודמי הבראה. התובע טען בכתב התביעה כי נמסר לו מכתב פיטורים וכי הנתבעת אף הודתה במסגרת גמר חשבון שביקשה לערוך עמו ביתרת חוב בסך כ- 42,000 ₪ אלא שלא פרעה את התחייבותה זו במלואה.

הנתבעת אישרה כי אכן פיטרה את התובע וביקשה לערוך גמר חשבון, ואף שילמה סכומים על חשבון התחייבות זו, אלא שהתובע נותר ביתרת חובה בגין הלוואה ובגין הפרת התחייבותו לביצוע חפיפה עם עובד חדש.

הנתבעת אף הגישה כתב תביעה שכנגד בו עתרה לחייב את התובע בסך 24,000 ₪, מהם 10,000 ₪ כפיצוי בגין נטישת מקום העבודה באופן שהסב לנתבעת נזקים, ובגין יתרת הלוואה שנטל התובע בסך 14,000 ₪.

2.לטענת הנתבעת, יש מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה "בסכום משמעותי "כתנאי להמשך ניהול ההליך, שכן התביעה חסרת בסיס והתובע הוא חסר אמצעים ואף מופיע ברשימת החייבים המוגבלים באמצעים. בהתחשב בכך, טוענת הנתבעת כי הסיכוי שיתקשה לשלם את הוצאות ההליך אם תידחה תביעתו הוא גבוה ביותר.

מנגד, טוען התובע כי יש לדחות את הבקשה מהטעמים הבאים: הבקשה לא נתמכה בתצהיר, התביעה מבוססת, ומטרת הבקשה לסרבל את ההליך ולעכבו, ולכן אין הצדקה לפגוע בזכות הגישה לערכאות.

3.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי יש לדחות את הבקשה.

תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעת כי:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

תקנה זו אומצה ע"י בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969.

הלכה היא כי מטרתה העיקרית של התקנה היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח הוצאותיו של הנתבע, כאשר בית הדין מעריך כי סיכויי התביעה קלושים, כל זאת מבלי להכביד יתר על המידה על זכות הגישה לערכאות של חסרי האמצעים (ע"ע 57/99 יצחק לוי ואח' - ד"ר יונתן נמירובסקי, עבודה ארצי, כרך לב (4), 86).

עוד נקבע כי השיקול העיקרי הוא השיקול הנוגע לשאלת סיכויי התביעה, בעוד שאלת אפשרות גביית ההוצאות למקרה שהתביעה תידחה היא משנית, שכן מולה עומד השיקול הנוגע לזכות הגישה לערכאות (בע"ע 1424/02 אבו נאסר – Saint Peter In Gallicantu (6.7.03).