אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> סע"ש 34801-01-13 שרשבסקי נ' מוסדות מגן אבות בית שמש ואח'

סע"ש 34801-01-13 שרשבסקי נ' מוסדות מגן אבות בית שמש ואח'

תאריך פרסום : 11/11/2015 | גרסת הדפסה
סע"ש
בית דין אזורי לעבודה ירושלים
34801-01-13
05/11/2015
בפני השופט:
אייל אברהמי - סגן הנשיאה

- נגד -
תובע:
אלחנן שרשבסקי
עו"ד אליהו שרשבסקי
נתבעים:
1. מוסדות מגן אבות בית שמש
2. הרב דניאל סיימון

עו"ד אסף בוטח
פסק דין
 

 

בפנינו תביעת התובע לתשלום שכר, שכר עבור שנת הלימודים שלאחר פיטוריו, פיצויי פיטורים, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין וכן זכויות סוציאליות נוספות הנובעות מתקופת יחסי העבודה בין הצדדים ומסיומה.

 

כללי

 

  1. התובע התחיל לעבוד כמורה לכיתות א' ו-ג' בתלמוד תורה של הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") בבית שמש, בא' אלול תש"ע (10/8/2010). התובע עבד בנתבעת במשך כשנתיים, במהלך שנה"ל תשע"א (אשר החלה בחודש אלול תש"ע –08/2010) וכן במהלך שנה"ל תשע"ב (אשר החלה בחודש אלול תשע"א – 08/2011, והסתיימה באב תשע"ב – 07/2012). הצדדים חלוקים על מועד סיום עבודת התובע בנתבעת.

  2. הרב סיימון, הנתבע 2, הוא יו"ר ומנהל העמותה הנתבעת.

  3. התובע קיבל את שכרו ברובו בתלוש ובהעברה לחשבון והיתרה במזומן במעטפה.

  4. בשלהי חודש מאי 2012 התקיימה שיחה בין התובע לרב סיימון בנושא שנת הלימודים הבאה. אין מחלוקת כי התובע פוטר, אולם הצדדים חולקים על מועד ההודעה על הפיטורים. לטענת הנתבעת הודע לתובע על כי לא ימשיך לעבוד אצלה בשנת הלימודים הבאה כבר ביום 31.5.12. מנגד טוען התובע כי התחוור לו שייתכן שלא ימשיך לעבוד אצל הנתבעת רק ביוני 2012 ועם זאת הבין שהעסקתו ככל הנראה תימשך ופיטוריו נודעו לו בבירור רק בתחילת שנת הלימודים ה'תשע"ג.

  5. התובע תבע החזר נסיעות בסך 8,976 ש"ח, הפרשי פנסיה בסך 17,375.5 ש"ח, הבראה בסך 8,310 ש"ח, ביגוד בסך 5,616 ש"ח, שכר חודש אוגוסט 2012 בסך 8,062.5 ש"ח, פיצויי פיטורים בסך 20,040.5 ש"ח (מתוכם שולמו 2,524 ש"ח), שכר עבור כל שנת הלימודים התשע"ג (2012- 2013) בסך 96,750 ש"ח, הודעה מוקדמת בסך 8,745 ש"ח, פיצויים בגין תלושים שאינם משקפים את התשלום בפועל בסך 12,000 ש"ח, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסך 50,000 ש"ח ופיצוי בגין עגמת נפש בסך 20,000 ש"ח.

     

    גדר המחלוקת

  6. הפלוגתאות שנקבעו בתיק הן אלו:

    א.האם זכאי התובע לתשלומי משכורת חודשית עבור כל חודש בשנה"ל תשע"ג.

    ב.האם קיבל התובע 300 ₪ במזומן עבור דמי נסיעות, כטענת הנתבעת, או לא.

    ג. האם זכאי התובע לדמי הבראה (ולחילופין שכר עבודה) ואם כן באיזה שיעור.

    ד. האם זכאי התובע לתשלומים עבור ביגוד (עובדי הוראה) ואם כן באיזה שיעור).

    ה.האם זכאי התובע לתשלומים בגין פנסיה ואם כן באיזה שיעור.

    ו.האם זכאי התובע לדמי הודעה מוקדמת ואם כן באיזה שיעור.

    ז.האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים ואם כן באיזה שיעור.

    ח.מה היה אופייה של הפגישה בין התובע לרב סיימון בחודש מאי 2012, מה נאמר בה והאם נרשם בה פרוטוקול.

    ט.מה היה אופי האירועים ביום 17/6/12 – בהתייחס לאמור בסעיפים 5.10-5.13.

    י.מה היה אופייה ותוכנה של הפגישה בערב ראש השנה התשע"ג.

    יא.מהו מועד פיטורי התובע.

    יב.האם פיטורי התובע נעשו כדין.

    יג.האם התובע קיבל מכתב פיטורים ואם כן מתי.

     

    ההליך

  7. בפנינו העידו מטעם התובע - התובע עצמו, אשת התובע והמפקח הרב יעקב אלבירט. מטעם הנתבעים העידו גב' חיה וייס מנהלת החשבונות בנתבעת וכן הנתבע 2 הרב סיימון שהינו מנהל הנתבעת.

     

    הכרעה

     

    נסיבות פיטורי התובע

  8. אין מחלוקת כי התובע פוטר, וכי הוא זכאי לפיצויי פיטורים. המחלוקת נסובה על מועד פיטורי התובע – אם היה ביום 31.5.12 או לאחריו. למועד זה נודעת חשיבות רבה בשל זכאות עובדי הוראה לקבלת שכר עבור שנת הלימודים העוקבת אם נמסרה הודעה על הפיטורים לאחר המועד האמור. התובע תבע שכר עבור כל שנת הלימודים התשע"ג (2012- 2013) בסך 96,750 ש"ח, שכן לטענתו לא הודע לו במועד על פיטוריו אלא רק לאחר יום 31.5.12. הנתבעת טענה כי הודיעה לתובע על פיטוריו ביום 31.5.12 באמצעות מכתב בדואר רשום שנשלח אליו באותו יום, מאחר שלא הצליחה להשיגו באופן פיזי כככל הנראה מאחר שהתחמק מהרב סיימון בכוונה.

    הצדדים אינם חולקים על תחולת תקנון שירות עובדי הוראה בעניינם, ובין היתר על חובת הנתבעת למסור לתובע הודעה על פיטוריו קודם ליום 31.5.12. כך עולה מדברי הרב סיימון בעדותו לפיהם הבין שצריך למסור הודעה לפני ה-31.5 (פרוטוקול עמ' 18 ש' 16).

    השאלה היא אפוא עובדתית גרידא – האם יש לראות במכתב שנשלח לתובע בדואר רשום ביום 31.5.12 כממלא אחרי דרישת מתן ההודעה עד אותו מועד? האם התשובה לכך תשתנה לנוכח טענת הנתבעים כי לא הצליחו למצוא את התובע באותו יום? נקדים ונאמר כי לטעמנו התשובה לשתי השאלות שלעיל היא בשלילה, כפי שיבואר להלן.

     

  9. בסמוך לסוף חודש מאי 2012 קיים הרב סיימון שיחה עם התובע. לטענת הרב סיימון השיחה קוימה ביום 18.5.12 והתקיימה כשיחת שימוע. הרב סיימון הצהיר כי בישיבה זו הבהיר לתובע כי הנתבעת רואה בחומרה את התנהלותו בתפקידו כמורה לנוכח היעדרויותיו והוצאת תלמידים מהכיתה, התובע לא התנגד לטענות שהועלו נגדו, והרב סיימון התחייב להודיעו עד ליום 31.5.12 אם יפוטר (סעיפים 9- 11 לתצהיר הרב סיימון). הרב סיימון צירף לתצהירו פרוטוקול של הישיבה (נספח ב' לתצהיר הרב סיימון). כותרת הפרוטוקול היא בפשטות "פרוטוקול". הרב סיימון העיד כי כתב את הפרוטוקול לאחר הישיבה ומסר אותו לתובע בסמוך לכך, עד יומיים לאחר מכן והתובע כעס (פרוטוקול עמ' 16 ש' 18- 32). התובע טען כי לא קיבל את הפרוטוקול האמור בסמוך לקיום השיחה, וכי לא נאמרו בשיחה הדברים הרשומים בו. כמו כן לטענת התובע השיחה קוימה כשבוע לפני ה-31.5.12 והוגדרה כשיחת היערכות ללא שדובר בה על פיטורים אפשריים.

     

  10. התרשמנו כי הישיבה אכן נערכה ביום 18.5.12 או בסמוך לו, ובה שוחחו הצדדים על הצפי לשנת הלימודים הבאה.

    התרשמנו כי אכן מטרת הישיבה היתה היערכות לשנת הלימודים הבאה ובחינת המשך העסקת התובע בה. גם אם הישיבה לא הוגדרה במפורש כישיבת שימוע או ישיבה בטרם פיטורים, ברי כי אפשרות זו עמדה על הפרק באופן משתמע, בפרט בשים לב למועד הישיבה בשלהי חודש מאי. נראה כי הרישום בפרוטוקול הינו אמין ברובו ומשקף במידה מסוימת את שנאמר בפגישה.

    בישיבה הביע התובע את רצונו להמשיך ולעבוד כמורה אצל הנתבעת. התובע תיאר את קשייו במערכת ועם זאת את רצונו להמשיך באותה מתכונת. כעולה מהפרוטוקול, באותה ישיבה העלה הרב סיימון טענות לא פשוטות כנגד התובע, בדבר היעדרויותיו מהכיתה והשארת תלמידים ללא מורה בשעות הלימודים. בפרוטוקול השיחה נרשם כי הרב סיימון הבהיר לתובע שאם לא ישפר דרכיו תהיה הנתבעת רשאית לפטרו אפילו באמצע שנת הלימודים לאלתר ובלי פיצויי פיטורים, בהתאם לחוזה ביניהם כדין עברת משמעת. עם זאת, ברי מהתנהלות הצדדים כי בשיחה זו לא הועלתה האופציה של שקילת פיטורי התובע לאלתר. הרב סיימון העיד כי ההחלטה לפטר את התובע היתה "בשלבים" (פרוטוקול עמ' 17 ש' 4). מכל מקום הרקע לשיחה היה ברור כהיערכות לשנה הבאה, במסגרתה נשקלת כדבר שבשגרה האפשרות להמשיך או להפסיק העסקת התובע. יחד עם זאת ברי כי לא נסגרו בה דברים לכאן או לכאן ולא היתה אמירה ברורה על הפיטורים המתוכננים. התובע היה מודע לחשיבותו של יום ה-31.5.12 ולכך שההודעה על אי המשך ההעסקה תינתן באותו מועד.

     

  11. בכתב ההגנה ובתצהירו מסר הרב סיימון כי בבוקר יום 30.5.12 לא מצא את התובע בכיתה בזמן השיעור ולפיכך הסיק שהתובע לא שיפר דרכיו והחליט לפטרו.

    בתצהירו תיאר הרב סיימון כי ביום 31.5.12 חיפש את התובע על מנת למסור לו את מכתב הפיטורים, אולם על אף שהתובע היה אמור לעבוד באותו יום לא מצא אותו (סעיפים 14- 17 לתצהיר הרב סיימון). הרב סיימון טען כי חיפש את התובע בבוקר אותו יום ובצהריים וניסה ליצור עמו קשר טלפוני אולם לא מצאו. הרב סיימון שלח לתובע את מכתב הפיטורים בדואר הסמוך לבית הספר באותו יום "בערך אחרי השעה שלוש" (פרוטוקול עמ' 18 ש' 8). המכתב חזר לנתבעת אחרי שבועיים, על אף שנשלח לכתובת הנכונה, כנראה לנוכח שינוי בכניסה לביתו של התובע (שם, ש' 10). בפועל הנתבעת לא נתנה לתובע את המכתב ביד, גם לא ביום שלמחרת, יום 1.6.12 בו התייצב התובע לעבודה או לאחריו. הרב סיימון נימק זאת בכך שהבין שכבר מאוחר מכדי לתת מכתב ביד (פרוטוקול עמ' 18 ש' 11- 21). הרב סיימון תיאר את התובע כמי ש"בתחילת חודש יוני נפל לו האסימון והוא כועס הוא רוצה להמשיך לעבוד" (שם, ש' 21).

    התובע לא קיבל אפוא הודעה מפורשת כלשהי על פיטוריו ביום 31.5.12 או קודם לו. למעשה את מכתב הפיטורים לא קיבל כלל.

     

  12. במהלך עדותו שינה לפתע הרב סיימון גרסתו וטען כי הרב קוברניק הוא שהחליט על פיטורי התובע והוא שאמר לתובע במפורש שהנתבעת אינה מתחייבת להעסיקו בשנה הבאה (פרוטוקול עמ' 17 ש' 11- 15). מנגד העיד התובע שהרב קוברניק אמר לו בשם הרב סיימון שלא יפוטר (פרוטוקול עמ' 9 ש' 20 -22). חשיבותו של הרב קוברניק להבהרת הדברים שכל צד טוען כי אמר, היא ברורה. שני הצדדים לא הביאו את הרב קוברניק להעיד בתיק, על אף שהיה מעורב באירועים הרלוונטיים. כל אחד טען כי היה על השני להביא את הרב קוברניק וכי גרסתו שלו עומדת בפני עצמה גם ללא הבאתו לעדות. כשנשאל על כך העיד התובע כי לא הזמין את הרב קוברניק כיוון שידע שהדבר יצער אותו (פרוטוקול עמ' 9 ש' 13). הרב סיימון העיד כי הוא מוכן להזמין את הרב קוברניק לעדות (פרוטוקול עמ' 17 ש' 29), אולם בפועל זה לא הובא חרף היותו עובד הנתבעת. הנתבעת טענה כי נטל ההוכחה על התובע והוא היה צריך להביאו.

    אכן, באופן כללי נטל ההוכחה בתביעה הינו על התובע. עם זאת, בעניין הוכחת מועד הפיטורים, כאשר הנתבעת טוענת שפיטרה את התובע בתאריך 31.5, מוטל עליה הנטל להוכיח כי אכן כך עשתה. משהעלה הרב סיימון (בגרסתו המאוחרת וה"משופצת") טענה לפיה התובע ידע באופן ברור על פיטוריו בשל כך שהרב קוברניק הבהיר לו כי אין הבטחה להעסיקו בשנה הבאה, צריך היה לתמוך גרסתו זו בהבאת הרב קוברניק עצמו לעדות. משלא עשו כן הנתבעים אין לקבל גרסת הרב סיימון בדבר תוכן דברי הרב קוברניק לתובע באשר להעסקתו בשנה הבאה או המועד בו נאמרו. מכל מקום, אף הרב סיימון לא נקב בתאריך ספציפי בו הבהיר הרב קוברניק לתובע, לשיטתו, כי אין התחייבות להעסיקו בשנה הבאה, ומהקשרם של הדברים מסתבר שהוא מדבר על התקופה שלאחר חודש מאי.

    יתר על כן, גרסה זו לפיה הרב קוברניק הבהיר כאמור נסתרת מניה וביה בדברי הרב סיימון עצמו בעדותו, לפיהם רק לו עצמו - כיו"ר העמותה הנתבעת 1 – יש סמכות לפטר וכי הרב קוברניק נעדר כל סמכות לפטר בהיותו שכיר. כך אמר הנתבע הרב סיימון בעדותו, עת נשאל מי מחליט על המשך העסקה של עובד, כי "לרב קוברניק אין שום סמכות. הוא שכיר. אני יו"ר העמותה, מורשה חתימה. אין לקוברניק שום סמכות חוקית לכלום" (פרוטוקול עמ' 21 ש' 2- 4).

    ממילא לא יכולה הנתבעת להיתלות בטענתה כי הרב קוברניק מסר לתובע על פיטוריו במועד (טענה שכאמור נסתרה עובדתית בעדות התובע), הרי שהודעה זו אין לה כל תוקף.

     

  13. הנתבעים בחרו להמתין עד לרגע האחרון, סיום יום הלימודים 31.5.12, בכדי להודיע לתובע על פיטוריו. אין מחלוקת כי התובע החתים כרטיס נוכחות בנתבעת בבוקר אותו יום, אולם לא בסיום היום. אין לזקוף לחובת התובע את העובדה שלא היה זמין במכשיר הטלפון הנייד כאשר היה באמצע שיעור עם תלמידיו. אמנם השיעור התבצע בחוץ, אולם התובע העיד כי הדבר היה באישור הרב קוברניק (פרוטוקול עמ' 9 ש' 9) ועדותו זו היתה מהימנה עלינו. בתצהירו מסר הרב סיימון כי התובע נעדר מהכיתה בכל אחת משתי הפעמים שחיפש אותו בה ביום 31.5.12, כשהוא "מפקיר את הילדים" (סעיף 14 לתצהירו). עם זאת, מעדותו עולה גרסה שונה מעט. כך העיד כי בשעה 11:00 כשחיפש את התובע בכיתה לא מצא אותו ולא את הילדים ("לא תלמידים ולא רב", (פרוטוקול עמ' 17 ש' 21)). גרסת התובע לפיה שהה עם התלמידים ב"שיעור חוץ" היא אמינה אפוא ונתמכת בדברי הרב סיימון עצמו לפיהם התלמידים לא שוטטו לבד באותו זמן. התובע השגיח ולימד את התלמידים באותו זמן, רק לא בכיתה וזאת באישור הרב קוברניק כפי שהעיד. בשעות הבוקר התובע היה עם תלמידיו ולא נעדר. אכן, בדף הנוכחות של התובע בחודש מאי 2012 לא מופיעה החתמה בשעת היציאה. מאחר שהתרשמנו כי התובע שהה עם תלמידיו בשיעור שהתקיים מחוץ לכיתה אותה עת, סביר ששכח לשוב ולהחתים את הכרטיס, אולם אין בכך כדי להוכיח כי התחמק ויצא מוקדם מעבודתו רק כדי שהרב סיימון לא יוכל להגיע אליו וליתן לו את מכתב הפיטורים. בפעם השנייה שחיפש את התובע, סמוך לשעה 15:00, העיד הרב סיימון כי היה במקום התובע מורה מחליף (פרוטוקול עמ' 17 ש' 23- 24). דהיינו, התובע לא הפקיר את הילדים באף אחת מהפעמים ולא נעלם מהשטח כפי שניתן היה להסיק מתצהיר הרב סיימון. ההיגיון מלמד שהימצאות מורה מחליף בכיתה מעידה על כך שהדבר אושר על ידי גורם כלשהו בהנהלה, גם אם לא הרב סיימון. הרב סיימון לא הוצרך להשגיח על התלמידים (כפי שטען שהיה עליו לעשות עת נעדר התובע מדי פעם) אלא הלך לדואר לשלוח את המכתב. בשולחו את המכתב בדואר רשום ידע הרב סיימון בוודאות כי המכתב לא יגיע לתובע ביום 31.5.12, אלא לכל המוקדם בשבוע – שבועיים שלאחר מכן (בפועל כאמור לא הגיע המכתב ליעדו). הרב סיימון אף לא שלח את מכתב הפיטורים באמצעים שבהם מתחייב הדואר להביא את המכתב ליעדו בפרק זמן מהיר. על אף שההחלטה על פיטורי התובע הבשילה אצל הרב סיימון כבר ביום 30.5.12, בחר לחכות עד הרגע האחרון ולשלוח לתובע את מכתב הפיטורים בדואר רשום, ולא להמציא לו בדרכים אחרות בהן היה המכתב מתקבל אצלו באופן סביר באותו יום. לא התרשמנו כי הנתבעת עשתה מאמצים מספיקים להעברת ההודעה לתובע על פיטוריו ביום 31.5.12.

    נמצא אפוא כי הנתבעת לא הודיעה לתובע על פיטוריו במועד, ביום 31.5.12 או קודם לכן.

     

    שכר עבור שנה"ל התשע"ג

     

  14. בפסק דין אנואר סנקרוט (ע"ע (ארצי) 6326-10-12 מוחמד אנואר סנקרוט נ' המכללה הארצית בע"מ (ניתן ביום 23.06.14)) קבע בית הדין הארצי כי מקום שהוכח קיומו של נוהג בבית ספר מסוים מדובר בנוהג מחייב. כאמור לעיל, מהתנהלות הצדדים עולה כי היה נוהג בבית הספר להודיע למורים על סיום העסקתם עד ליום 31.5 בכל שנה (ראו דברי הרב סיימון בפרוט' עמ' 18 ש' 16). אין ספק אפוא בענייננו כי משהוכח שהתובע לא קיבל הודעה לפני יום ה-31.5.12 הוא זכאי לתשלום שכר שנת הלימוד העוקבת.

     

  15. יתר על כן, בפסיקת בית הדין הארצי נקבע זה מכבר כי הזכות לקבל הודעה על הפסקת העבודה עד לסוף מאי היא זכות כללית החלה על כלל עובדי ההוראה חלה אף על מורה במוסד מוכר שאינו רשמי, מכוח נוהג בענף ההוראה בהקשר התעשייתי שלו. (דיון (ארצי) לה/5-3 נורית פריד נ' מכון בית יעקב למורות פד"ע ו 113 (1974); דב"ע לא/23-3 חנה מנצ'ק נ' המרכז לחינוך העצמאי פד"ע ג 337). (קביעה זו יושמה גם בפסיקת בתי הדין האזוריים: תעא (נצ') 2337/09 הורוביץ ז'קלין נ' רשת גני ילדים של אגודת ישראל (ניתן ביום 3.3.11); עב (י-ם) 2779/05 אדרי זוהרה נ' רשת גני ילדים של אגודת ישראל (ניתן ביום 20.7.08) [הש' שרה שדיאור]).

    הרציונל ברור וידוע והוא כי מורה שהמוסד החינוכי בו הוא עובד בחר לסיים העסקתו לאחר ה-31 במאי – יתקשה ביותר במציאת עבודה שכן לרוב כלל המשרות בענף משובצות ומתמלאות לפני ה-31 במאי. מתן הודעה מאוחרת יגרור אחריו הפסד של שנת לימודים ועבודת המורה. בהחלת הכלל על כל הענף נמנעת פגיעה נוספת במורה בכך שנפתחת בפניו האפשרות לגשת ולחפש עבודה בבתי ספר מוכרים בתקופה שבה ישנן משרות פנויות. חיובו של המוסד החינוכי בתשלום שכר המורה לשנת הלימודים הבאה הוא פיצוי מוסכם מכוח נוהג או תנאי מכללא המשקף את הפגיעה במורה.

     

  16. בס"ק (ארצי) 11/07 אורט ישראל, מרכז השלטון המקומי - ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים (ניתן ביום 7.6.07) חזר בית הדין הארצי על ההלכה בעניין כך:

    "טיעוני הצדדים מתכנסים בהלכה הפסוקה מיני כבר, לפיה ההליכים שיש לנקוט בהם לפיטורי צמצום של עובדי הוראה, יבוצעו עד ליום 31 במאי של שנת הלימודים. בכך מוגשמת המטרה של מתן אפשרות לעובד הוראה שפוטר למצוא משרה אחרת בתחומו ולהשתלב במקום עבודה חדש לפני פתיחת שנת הלימודים הבאה. "

    (ע"ע (ארצי) 1475/02 אריאל מייזליק - מדינת ישראל משרד החינוך והתרבות ניתן ביום 6.8.03). (כן ראו דב"ע (ארצי) לא/3-23 חנה מנצ'ק - המרכז לחינוך עצמאי פד"ע ג' 337; דב"ע (ארצי) לה/3-5 נורית פריד - מכון בית יעקב למורות פד"ע ו' 113).

     

  17. הנתבעת תשלם אפוא לתובע שכרו עבור שנת ה'תשע"ג בסך 96,750 ש"ח (8,062.5 ש"ח X 12 חודשים), כפי שתבע.

     

  18. תביעת התובע לקבלת תלושים עבור שנת ה'תשע"ג נדחית. אין מקום לחייב הנתבעת בהוצאת תלושים כסדרם עבור תשלום זה שאינו שכר עבודה במשמעות המקובלת שלו, שכן לא בוצעה עבודה תמורתו. לא מדובר בתקופה בה מתקיימים יחסי עבודה בין הצדדים, אלא בפיצוי המשולם מראש, מעין הודעה מוקדמת ארוכה לצרכי היערכות (ראו בעניין זה החלטתנו בסע"ש 5719-07-12 מרוות ג'פאל – עמותת נשים אמליסון (ניתנה ביום 8.6.15)).

     

    הודעה מוקדמת

  19. התובע תבע תשלום עבור חודש הודעה מוקדמת בסך 8,745 ש"ח. הנתבעת טענה כי התובע ידע על פיטוריו מחודש מאי 2012.

    תביעת התובע לתשלום הודעה מוקדמת בנוסף לתשלום חודש אוגוסט 2012 ולתשלום כל שנת התשע"ג (2012-2013) הינה תביעה כפולה. בעניין הורוביץ סברה הנשיאה ורד שפר כי הפיצוי הניתן למורה שלא הודיעוהו על סיום העסקתו קודם ליום 31.5, בדמות שכר מלא לשנת הלימודים העוקבת, הינו מעין הודעה מוקדמת מורחבת (תעא (נצ') 2337/09 הורוביץ ז'קלין נ' רשת גני ילדים של אגודת ישראל (ניתן ביום 3.3.11)). התובע ידע על פיטוריו לכל המאוחר בתחילת שנת הלימודים ה'תשע"ג בחודש ספטמבר 2012. נמצא אפוא שתשלום השכר לשנת ה'תשע"ג מכיל בתוכו את התשלום עבור חודש ההודעה המוקדמת (במהלכו לא עבד התובע) ואין מקום לחייב הנתבעת בתשלום כפל שכר חודש זה.

    התביעה ברכיב זה נדחית אפוא.

     

    זכאות להפרש פיצויי פיטורים

  20. התובע תבע פיצויי פיטורים בסך 20,040.5 ש"ח. אין מחלוקת כי לתובע שולמו פיצויי פיטורים בסך 2,524 ש"ח.

    לטענת הנתבעת התובע היה זכאי להשלמת פיצויים בגובה 8,102 ש"ח, בנוסף לכספים שהצטברו לזכותו בקופת הפיצויים. מהסכום האמור קוזז תשלום ששולם לתובע עבור עבודתו בחודש יוני 2012, בסך 5,578 ש"ח לנוכח היעדרותו מעבודתו בנתבעת במרבית חודש זה. הנתבעת הוציאה לתובע תלוש בחודש 12/13 (נספח ז' לתצהיר הרב סיימון) בו נרשם כי שולמו לו פיצויי פיטורים בסך 8,102 ש"ח, מתוכם 5,578 ש"ח נוכו כ"מקדמה" והיתרה בסך 2,524 לתשלום. ביום 27/12/13 הועברו לחשבונו של התובע 2,524 ₪ מחשבון הנתבעת.

     

  21. הנתבעת לא פירטה מה הסכום שהופקד לזכות התובע בקופת הפיצויים ולא הוכיחה שמדובר בסכום שהופקד לקופת הפיצויים בשונה מהפרשות לפנסיה. כן לא הציגה בפנינו מסמכים רלוונטיים מהקופה. הנתבעת לא הוכיחה ולא הציגה כל ראיה על סכום הפיצויים שעומד לזכות התובע בקופת הפיצויים וכן לא טענה כי שחררה אותו לידי התובע. התובע דרש טופס מתאים לשם שחרור הכספים אולם טען כי הנתבעת מיאנה לתת לו. ככל שהופרשו כספים על חשבון הפיצויים, התובעת תהא זכאית לנכותם מסכום פיצויי הפיטורים בכפוף לשחרורם מקופת הפיצויים לתובע. למען הסר ספק, הנתבעת אינה זכאית לנכות את הכספים שהופרשו לפנסיה מהסכום שמגיע לתובע לפיצויי פיטורים.

    לפיכך נקבע את זכאות התובע לפיצויי פיטורים בסכום כולל בלי לנכות את הסכום שהופקד, כאשר הנתבעת תהא זכאית לנכותו בכפוף לשחרורו לידי התובע ולאמור לעיל.

    התובע עבד בהיקף משרה שונה בשתי שנות עבודתו. בשנה הראשונה עבד חמש וחצי שעות ביום ובשנייה שבע שעות ביום. הואיל והתובע הועסק בהיקף שונה, זכאותו תיגזר משכרו בשנה הראשונה ביחס לאותה תקופת עבודה (5,912 ש"ח) ומשכרו בשנה השנייה ביחס אליה (8,062.5 ש"ח). דהיינו, התובע זכאי היה לפיצויי פיטורים בסך 13,974.5 ש"ח (5,912 + 8,062.5). מסכום זה יש לנכות סך של 2,524 ש"ח ששולמו, כך שנותר סך של 11,450.5 ש"ח.

    התובע זכאי אפוא ליתרת פיצויי פיטורים בסך 11,450.5 ש"ח.

     

    ניכוי מפיצויי הפיטורים בגין היעדרות בחודש יוני

  22. לפי דו"ח הנוכחות של התובע שצורף לתצהיר הרב סיימון,בחודש יוני 2012 עבד התובע עד ליום רביעי 13.6.12. בימים 14.6.12 (יום חמישי) -30.6.12 (שבת) לא נרשם לגבי התובע דבר.

  23. התובע הציג אישור מחלה על היעדרותו בחודש יוני, לפיו אושפז לשבועיים (17.6.12 -28.6.12) בבית החולים בשל התפרצות מחלת עור (סעיף 3.18 לתצהיר התובע, צורף כנספח לתצהיר התובע). התובע הצהיר כי מסר את האישור לנתבעים בזמן אמת. הנתבעת לא הבהירה מדוע לא שילמה לתובע דמי מחלה ומה היה מספר ימי המחלה והחופשה שעמדו לזכותו (ודוק: סעיף 7 לחוזה בין הצדדים מציג אופן חישוב של ימי מחלה שלכאורה עולה על זה שנקבע בחוק אולם הצדדים כלל לא דנו בו). הנתבעת לא טענה שהתובע ניצל את כל ימי המחלה העומדים לרשותו על פי חוק. התובעת לא ניכתה את התשלום ביתר ממשכורת חודש יוני, כי אם מפיצויי הפיטורים, בסך 5,578 ש"ח כאמור. על פניו מדובר בסכום גבוה ביחס לתקופת ההיעדרות, בפרט שמדובר בהיעדרות מטעמי מחלה שמצדיקה על פניה תשלום דמי מחלה לרוב התקופה. הניכוי שביצעה אפוא הנתבעת על דעת עצמה מפיצויי הפיטורים של התובע אינו כדין ועליה לשלם לתובע את יתרת פיצויי הפיטורים לה הוא זכאי כפי שנקבע לעיל.

     

    שכר חודש אוגוסט 2012

  24. התובע לא קיבל משכורת עבור חודש אוגוסט 2012. בכתב הגנתה ובתצהיר מטעמה טענה הנתבעת כי התובע אינו זכאי לתשלום זה כיוון שנעדר מעבודתו בחודש האמור (סעיף 23 לתהיר הרב סיימון, סעיף 48 לכתב ההגנה). אין ספק שתלמוד התורה של הנתבעת לא פעל בחודש אוגוסט 2012 שכן היתה זו חופשת הקיץ. הנתבעת לא טענה שקיימה ימי היערכות שהתובע היה צריך להשתתף בהם באותו חודש. כפי שתואר לעיל, הנתבעת לא הבהירה לתובע כי הוא מפוטר בחודש אוגוסט 2012. לפיכך לא היה על התובע להתייצב לעבודה כדי לקבל שכרו בחודש זה. נמצא אפוא כי התובע זכאי היה למשכורת חודש אוגוסט 2012. משהבינה זאת הנתבעת בדיון בבית הדין שינתה גרסתה. כך, הרב סיימון העיד כי אכן משכורת אוגוסט לא שולמה לתובע בשל כך שנעדר פעמים רבות מעבודתו בחודשים קודמים "בתקופה האחרונה" (פרוטוקול עמ' 20 ש' 7- 19). לדבריו, עד כה השלימו עם היעדרויות אלו – יציאות מוקדם מהשיעור ועוד – אולם בסיומה של התקופה בחרו לנכות סכומים אלו כנגד משכורת אוגוסט כולה. אף בסיכומיה טענה הנתבעת כי שכר חודש אוגוסט לא שולם לתובע בשל ניכויו כנגד סכומים ששולמו לתובע ביתר עקב היעדרויותיו בחודשים קודמים (לא כולל חודש יוני 2012 שנוכה מפיצויי הפיטורים). למותר לציין שהנתבעת לא הצביעה על פירוט הימים בהם נעדר התובע עת יצא מוקדם מהשיעור או איחר אליו. הנתבעת אף לא ערכה חשבון מוגדר כיצד הם עולים כדי משכורת חודשית. טענת הקיזוז המאוחרת של הנתבעת נטענה אפוא בעלמא וללא כל ביסוס. התובע זכאי לשכר עבור שנת הלימודים התשע"ב בה עבד במלואה, לרבות חודש חופשת הקיץ - אוגוסט.

    הנתבעת תשלם אפוא לתובע את שכר חודש אוגוסט 2012 בסך 8,062.5 ש"ח.

    התובע לא הגיע לעבודה בחודש זה ועל כן לא זכאי לתשלום נסיעות. התובע לא הוכיח טענתו לפיה הנתבעת הבטיחה לשלם לו את רכיב הנסיעות בכל מקרה, גם אם לא יגיע לעבודה באותו חודש, ואין לכך כל בסיס בחוזה שבין הצדדים.

     

    שכר כולל

  25. הצדדים חתמו על "חוזה מלמד לשנה"ל תשע"א" (להלן: "חוזה תשע"א") וכן על "חוזה מלמד לשנה"ל תשע"ב" (להלן: "חוזה תשע"ב"). החוזים צורפו כנספחים לכתב ההגנה. הרב סיימון חתום על חוזה תשע"א, ועל חוזה תשע"ב חתומים הרב סיימון והרב קוברניק. בחוזה תשע"א נרשם כי שכרו של התובע יעמוד על 5,912 ש"ח לחודש, עבר חמש וחצי שעות יומיות. בחוזה תשע"ב נקבע כי שכרו של התובע יהיה 8,062.5 ש"ח נטו עבור שבע וחצי שעות יומיות.

     

  26. בהתאם לפסיקה אין מניעה לכלול בשכרו הכולל של העובד גם תשלומים בגין הוצאות נסיעה ודמי הבראה, אלא שהכללת זכויות אלה, המוקנות לעובד מכוח צווי הרחבה, צריכה להיעשות באופן בהיר וחד משמעי (דב"ע 3/98 - 63 גדי בובליל נ' א.א.צ. שירותים משפטיים פד"ע לב 91).

    בספרו של כב' השופט י' לובוצקי, חוזה עבודה וזכויות העובד, פרק 12, עמ' 35 (הוצאת ניצן - 2006) נאמר בעניין זה כך:

    "כך למשל, "דמי נסיעה" לעבודה וממנה אינם רכיב האסור בהכללה במסגרת "שכר כולל". הוא הדין לעניין "דמי הבראה". אולם יש להניח, כי מעביד, שיבקש להוכיח, כי "דמי נסיעה" או "דמי הבראה" נכללו במסגרת "שכר כולל" ששילם, ייאלץ להביא ראיות חזקות וחד משמעיות המלמדות על הסכמת העובד לתשלום כולל זה". שכן, גם כאשר אין איסור שבחוק על תשלום, הכולל "דמי הבראה" ו"דמי נסיעות", צריכה להיות הסכמה חוזית של הצדדים ליחסי העבודה לצורת תשלום כזאת".

     

  27. הכללת רכיב ההבראה ורכיב הנסיעות בתוך השכר, במסגרת שכר כולל, צריכה אפוא להיות ברורה ומפורשת. בשני החוזים עליהם חתום התובע לא היתה הסכמה מפורשת על הכללת רכיב דמי ההבראה ורכיב הנסיעות בתוך שכר הבסיס. בשנת התשע"ב גם הוספה ההבהרה כי מדובר בשכר "נטו", אולם נראה כי הצדדים פעלו לפי הנחה זו גם בשנה שלפני כן, לנוכח התשלומים במזומן ששולמו לתובע. רכיב ההראה כלל לא הוזכר בחוזה. רכיב הנסיעות נזכר בסעיף 22 לחוזה ובו נרשם גובה התשלום בהתאם לתעריף התחבורה הציבורית. מכל מקום לא נרשם כי רכיב זה ייכלל בשכר המוסכם. התובע זכאי אפוא לתשלום סכומים אלו כחוק, מעבר לשכר הבסיס עליו הוסכם.

     

    הבראה

  28. כאמור לעיל, לא היתה הסכמה על הכללת רכיב ההבראה בשכר הכולל. התובע זכאי אפוא לקבל דמי הבראה מעבר לשכר ששולם. התובע תבע הבראה בסך 8,310 ש"ח. לטענת התובע היה הוא בוותק של 11 שנות הוראה בשנת ה'תשע"א, שמקנות לו זכאות לעשרה ימי הבראה בשנה. הנתבעת טענה כי התובע זכאי היה רק לשבעה ימי הבראה בשנה לפי וותקו הידוע לה. התובע לא הוכיח את מספר שנות הוותק שלו, ולפיכך נלך לפי הוותק שעמו הסכימה הנתבעת, המקנה זכאות של 7 ימים בשנה.

    התובע זכאי היה לקבל שבעה ימים עבור שנת התשע"א (תעריף יום הבראה בסך 411 ש"ח) בסך 2,877 ש"ח. שבעה ימים עבור שנת התשע"ב (תעריף יום הבראה בסך 420 ש"ח) בסך 2,940 ש"ח. סך הכל זכאי הוא לדמי הבראה בסך 5,817 ש"ח.

     

    נסיעות 

  29. התובע תבע דמי נסיעות מעבר למה שנרשם כדמי נסיעות בתלוש, שכן לטענתו סוכם על שכר נטו שאינו כולל נסיעות והבראה. לטענת הנתבעת האמור בתלוש כולל את הנסיעות, וכן בנוסף שולמו לו 300 ש"ח במזומן כל חודש בשנה השניה (תשע"ב-2012), דהיינו קיבל 500 ש"ח לחודש.

     

  30. כפי שקבענו לעיל לגבי השכר הכולל, רכיב הנסיעות לא הוכלל במפורש בתוך שכרו של התובע ועל כן דמי הנסיעות הרשומים בתלושים אינם תשלום כנגד נסיעות אלא שכר, והתובע זכאי לתשלום נוסף עבור החזר הנסיעות.

  31. בסעיף 22 לחוזים שנחתמו בין הצדדים (צורפו כנספח א' לכתב ההגנה) נכתב כי רכיב הנסיעות ישולם בהתאם לעלות נסיעה בתחבורה ציבורית ועד לגובה עלות חופשי חודשי. נראה כי הכוונה היתה שהזכות לנסיעות תהיה בגובה תעריף התחבורה הציבורית המעודכן בפועל בזמן נתון. כך גם מתחייב מהוראות צו ההרחבה לפיהן התשלום ייגזר מגובה תעריף התחבורה הציבורית אותה עת. מאחר שהתובע התגורר בעיר ביתר עילית, לא ניתן להגביל את תשלום הנסיעות רק לחופשי חודשי בתוך בית שמש או בתוך ביתר עילית, ויש לשלם לו גם עבור הדרך מביתר עילית לבית שמש. בשנה הראשונה לעבודתו (התשע"א) התובע נסע מביתר עילית באוטובוסים ולעיתים ברכב עם מורה אחר (הרב קליין). התובע נשאל בעדותו אם השתתף עמו בהוצאות והתחמק ממתן מענה ישיר באומרו כי כל חודש היה משהו אחר (פרוטוקול עמ' 6 ש' 13- 29). התחמקות זו מלהצביע על ההוצאות המדויקות שהוציא בפועל על אוטובוסים או בהשתתפות בנסיעה ברכב פרטי יש בה משום הודאה בכך שלא הוציא בפועל את הסכום שתבע ולא הוכח כמה אכן הוציא. כמו כן בחוזה של השנה הראשונה לא נכתב במפורש "נטו" כפי שנרשם בחוזה של השנה השנייה ועל כן הכללת הנסיעות בתלוש היא לכאורה כדין (בשים לב לכך שהנסיעות הוזכרו בחוזה, בשונה מהבראה כדלעיל). לפיכך אין התובע זכאי לתשלום נוסף עבור נסיעות בשנה הראשונה.

     

  32. בשנה השנייה לעבודתו סוכם עם הנתבעים כי נהג מונית יסיע את המורים המתגוררים בביתר עילית, התובע והרב קליין, תמורת תשלום חודשי של 300 ש"ח. התובע העיד שקיבל במזומן 1400 ש"ח במעטפה כל חודש בשנה השנייה (עדות התובע פרוט' עמ' 7 ש' 13).

    הסכום שבמעטפה נועד להוות השלמה לסכום שהועבר ישירות לחשבון הבנק של התובע. הצדדים סיכמו שהתובע יעביר מתוכם 300 ש"ח ישירות לנהג. שוכנענו כי התובע אכן קיבל בפועל מדי חודש תשלום נוסף במזומן, שלא נרשם בתלוש, ואותו העביר לנהג. עם זאת, בהתאם לשכר המוסכם מדובר בסכום חסר. במעטפה היו 105 ש"ח יותר מהשכר שסוכם בין הצדדים. הגיונם של דברים מחייב שסכום זה הועבר עבור נסיעות. דהיינו על הנתבעת לשלם לתובע סכום נוסף של 195 ש"ח כל חודש בהתאם להסכמה ביניהם. סכום זה יהיה עבור החודשים בהם נסע התובע בפועל לבית הספר. התובע אינו זכאי לסכום זה עבור חודש אוגוסט שבו לא נסע. התובע זכאי לתשלום עבור השנה השניה 195 ש"ח X 11 חודשים בסך 2,145 ש"ח.

     

     

    פנסיה 

  33. התובע הודה כי הנתבעת הפרישה עבורו הפרשות לפנסיה בסך 3,114 ש"ח ו-2,150 ש"ח. התובע אינו חולק על כך שבוצעו עבורו הפרשות לפנסיה בשיעור 5% אולם תובע השלמת ההפרשות לפי שיעור גבוה יותר של 13.5%, בסך 17,375.5 ש"ח (בניכוי מה ששולם לו). נראה כי שיעור ההפרשות שביקש התובע כולל הפרשות לתגמולים ולא רק הפרשות לפנסיה. יש לזכור כי התובע קיבל פיצויי פיטורים בנפרד. התובע זכאי אפוא להשלמת הפרשות לפנסיה בשיעור 1.5%, בסך 1,064 ש"ח לשנה הראשונה ו-1451 ש"ח לשנה השניה) בסך 2,515 ש"ח.

     

    ביגוד

  34. התובע תבע תשלום עבור ביגוד בסך 5,616 ש"ח. התובע לא הצביע על מקור הזכות ולא הוכיח תחולת תקנון עובדי ההוראה על הנתבעת, ובפרט לא הצביע על מקור לזכות לפדיון ביגוד לאחר סיום יחסי עבודה. בפסיקה נקבע כי מדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון עם תום יחסי עובד ומעביד (ראו למשל ע"ב (נצ') 2337/09 הורוביץ ז'קלין נ' רשת גני ילדים של אגודת ישראל (ניתן ביום 3.3.11)). התביעה ברכיב זה נדחית אפוא.

     

    פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ועגמת נפש

  35. התובע תבע פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסך 50,000 ש"ח ופיצוי בגין עגמת נפש בסך 20,000 ש"ח. הפיצויים נתבעו בנוסף לשכר שנה"ל התשע"ג בסך 12 משכורות כדלעיל. התרשמנו כי בשים לב לפיצוי שניתן לנוכח מועד מתן ההודעה על הפיטורים, הפיטורים על נסיבותיהם אינם מצדיקים מתן פיצוי נוסף על פיטורים שלא כדין בהעדר שימוע.

     

  36. הפסיקה לעניין פיצויים בגין פיטורים שלא כדין ובהעדר שימוע קבעה כי דרך כלל גובה הפיצויי ייגזר ממספר משכורות, כאשר המקסימום הינו 12 משכורות. רק במקרים נדירים המצדיקים זאת, יהיה גובה הפיצוי בהיקף שמעל לשנת עבודה (ע"ע 456/06, בש"א 205/07 אוניברסיטת תל אביב - רבקה אלישע (ניתן ביום 27.2.2008). לתובע קוימה כבר במאי שיחת היערכות בה הועלתה האופציה של פיטורים. כמו כן התובע שוחח עם הרב קוברניק והרב סיימון קודם לפיטוריו בפועל, וידע שפיטוריו נשקלים ומדוע. השיקולים שהעלתה הנתבעת - היעדרויותיו מהכיתה, הוצאת תלמידים בשעת השיעור – הם כבדי ראש ואין לזלזל בהם.

     

  37. בערב ראש השנה התשע"ג התקיימה פגישה בין התובע לבין הרב סיימון במשרדו של הרב יעקב אלבירט מפקח משרד החינוך. הרב אלבירט לא נכח בפגישה עצמה אלא העמיד את משרדו כמקום נייטרלי להידברות בין הצדדים (עדות הרב אלבירט פרוטוקול עמ' 12 ש' 23- 30). לטענת הנתבעת התובע הסכים בנוכחות המפקח הרב אלבירט והנתבע 2 לסיים את הסכסוך בינו לבין הנתבעים ואינו יכול להלין כנגד הסכמה זו כעת. אמנם הרב אלבירט התרשם בהיכנסו למשרדו בסיום הפגישה כי הצדדים הגיעו להבנה, אולם כאמור במהלך הפגישה לא היה במקום וגם לאחר מכן לא היה מעורה בפרטים ולא ידע על תוכנה (פרוטוקול עמ' 13 ש' 3- 4). ממילא אין להסיק מכך כי אכן היתה הסכמה קונקרטית בין הצדדים בדבר סיום הסכסוך בצד הכספי שלו. אף על פי כן נראה שליבון הדברים היה גם היה בישיבה זו.

     

  38. גם אם נפל פגם בפיטורים בכך שלא היו מוגדרים בצורה החלטית וברורה כראוי קודם לתחילת שנה"ל התשע"ג, נראה שהפגם תוקן לכל המאוחר בשיחה שנערכה בין התובע לרב סיימון במשרדו של המפקח הרב אלבירט, באופן שאיפשר לצדדים ללבן את הדברים ביניהם. אין הצדקה אפוא למתן פיצוי נוסף על הפיצוי של שכר עבור שנת לימודים שלמה. התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין נדחית אפוא.

     

  39. באשר לפיצויים בגין עגמת נפש, הרי שפעמים רבות מהלך של סיום יחסי עבודה הינו טעון רגשית. ההלכה היא כי רק במקרים קשים וחריגים ייפסק פיצוי בגין עגמת נפש (ר' דב"ע נג/99-3 משרד החינוך, מדינת ישראל נ' דוד מצגר פד"ע כ"ו 563). התובע ידע כבר מתחילת יוני כי הוא עומד בפני פיטורים אפשריים. התובע הבין בסיום שנת הלימודים שהעסקתו בנתבעת אינה ודאית בלשון המעטה. התובע ידע שנוצר נתק בין הרב קוברניק לרב סיימון בעניין השיבוצים (סעיף 3.30 לתצהיר התובע). התובע החליט בכל זאת להגיע לבית הספר בתחילת שנה"ל תשע"ג ושם אכן נחל מפח נפש כשהתחוור לו שאינו משובץ כמורה. אולם הגעתו לא נעשתה מתוך ודאות שיועסק כמורה בכיתה ב'2 אלא מתוך תקווה ועל סמך דברי הרב קוברניק לפיהם "אם לא נאמר לך שום דבר עליך להגיע לשנת הלימודים כרגיל וכך הייתי אני נוהג במצב שלך", דברים שנשמעים כעצה ולא כהבטחת העסקה (סעיפים 3, 4 לתצהיר התובע). לא שוכנענו אפוא כי נסיבות הפיטורים היו קשות ונדירות באופן שמצדיק פיצויים בגין עגמת נפש.

     

     

    פיצויים בגין מסירת תלושים שלא שיקפו את מלוא הסכומים כדין

  40. התובע תבע פיצויים בגובה 12,000 ש"ח בגין תלושים שאינם משקפים את התשלום בפועל, שכן חלקו שולם במזומן. הנתבעת טענה כי התובע היה מודע לכך שחלק מהכסף שולם במזומן ולא הלין על כך. כן טענה שהתשלום עבור הנסיעות שולם במזומן לנוכח דרישת הנהג לקבל את הסכום במזומן.

     

  41. הואיל וברי שהתלושים לא שיקפו את התשלום ששולם בפועל, ללא שהנתבעת הביאה הסבר מספק לכך, התובע אכן זכאי לפיצוי מתאים בהתאם להוראות סעיף 26א לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 בגין הפרת הוראות החוק ביחס לחלק מהשכר. גובה הפיצוי ייגזר מנסיבות ההפרה, משך ההעסקה וחלקיות השכר שלא נרשם בתלוש. לנוכח מכלול השיקולים הרלוונטיים, הנתבעת תשלם לתובע פיצוי ברכיב זה בסך 2,000 ש"ח.

     

    סוף דבר

  42. אשר על כן, התביעה מתקבלת כמפורט לעיל.

  43. הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום את הסכומים הבאים:

    • פיצוי שכר תשע"ג96,750 ש"ח

    • השלמת פיצויי פיטורים11,450.5 ש"ח

    • חודש אוגוסט 2012 8,062.5 ש"ח

    • הבראה5,817 ש"ח

    • נסיעות2,145 ש"ח

    • פיצוי חלף הפרשות לפנסיה 2,515 ש"ח

    • פיצוי בגין תלושים שלא כדין2,000 ש"ח

       

  44. הסכומים ישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום 17.1.13 ועד למועד התשלום בפועל.

  45. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ש"ח.

     

    ניתן היום, כ"ג חשוון תשע"ו, (05 נובמבר 2015), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

     

     

    Picture 1

     

     

    תמונה 4

     

    תמונה 3

     

    גב' שרה פנסו,

    נציגת ציבור (עובדים)

     

    אייל אברהמי, שופט

    סגן הנשיאה

     

    גב' מרים קפלן,

    נציג ציבור (מעסיקים)

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ