סיני נ' המוסד לביטוח לאומי

לפנינו תביעתה של הגב' נילי בר סיני, אלמנתו של המנוח יורם בר סיני ז"ל (להלן גם "המנוח"), תושב קיבוץ בארי, אשר נרצח בטבח שארע ביום 7.10.2023, לקבלת תשלום "דמי קבורה" בגין שריפת גופתו של המנוח, באמצעות ארגון "עלי שלכת".

במקביל לתביעתה של התובעת, המיוצגת באמצעות הלשכה לסיוע משפטי, הוגשו 6 תביעות נוספות בשאלה משפטית זהה, שגם בהן התובעים יוצגו על ידי הלשכה לסיוע משפטי. בהתאם להחלטת כב' הנשיאה (דאז) השופטת ורדה וירט ליבנה בתיק המ"ד 35171-01-24, כל התיקים אוחדו ונקבעו לדיון בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים.

בהליך המאוחד התקיימו 3 דיונים מוקדמים, ובסופו של יום הגיעו הצדדים להסכמות לסיום ששת ההליכים האחרים. התובעת בהליך זה סירבה להגיע להסכמות מעשיות לסיום ההליך במתווה שהוסכם בתיקים האחרים, וביקשה לקבל פסק דין, שיכריע בסוגיה העקרונית העולה בתיק. לאור העובדה שההליך מעלה שאלה משפטית במהותה, הצדדים ביקשו להגיש רשימת מוסכמות ופלוגתאות, שלאחריה יינתן פסק דין, ללא צורך בשמיעת ראיות בתיק.

בהתאם לכך, הצדדים הגישו רשימת מוסכמות ופלוגתאות משותפת, כפי שתפורט להלן. מובהר כי, בהתאם להחלטה מיום 18.2.26, פסק הדין לא יתייחס לטענות או עובדות שלא נכללו במסגרת הרשימה.

מוסכמות

1. התובעת היא אלמנתו של יורם בר סיני ז"ל (להלן "המנוח"), שנהרג כשיצא להגן על בתו ושלושת נכדיו כנגד המחבלים שפרצו לבארי ביום שבת ה- 7.10.2023.

    

2. כנובע מכך התובעת היא נפגעת פעולות איבה וזכאית לזכויות המוקנות לה בהתאם להוראות חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970 (להלן: "חוק התגמולים").

    

3. הוראות סעיף 7ב לחוק התגמולים קובעת "(א) נפגע שנפטר יובא לקבורה בבית עלמין אשר בחר בו קרובו, ולא יישא קרובו בתשלום כלשהו בשל הקבורה; בסעיף זה "בית עלמין" לרבות בית עלמין סגור או חלקת קבר חריגה שנקבעו מכוח תקנות לפי סעיף 266 לחוק הביטוח (הלאומי, ע.ר.);

    "קרוב"....

   (ב) נפגע שנפטר – ישולמו לבני המשפחה הוצאות קבורה והוצאות אחזקה של מקום הקבורה והמצבה, בשיעורים ולפי תנאים ששר העבודה והרווחה יקבע בתקנות באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת; נוסף על האמור ובלי לגרוע מהוראות כל דין, ישולמו לחברה הוצאות בשל רכישת חלקת קבר לקבורת נפגע שנפטר בבית העלמין שבחר קרובו לפי סעיף קטן (א), בסכום הנהוג לגבי קבורה באותה חלקה ובאותו בית עלמין; הסכום שישולם לא יעלה על כפל התעריף הקבוע בתוספת הראשונה לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-1971."

    

4. התובעת ביצעה הליך של שריפת גופתו של המנוח באמצעות ארגון "עלי שלכת" ביום 1.11.2023. המחיר שנדרש עבור ביצוע השריפה הוא 13,900 ₪ (להלן: "הוצאות שריפת הגופה").

    

5. התובעת מבקשת תשלום הוצאות שריפת הגופה מכח הוראת סעיף 7ב(א) לחוק התגמולים בהתאם לתכליות חוק התגמולים, הבאות לידי ביטוי, בין השאר בהוראת סעיף 7ב כי קרובו של הנפטר "לא ישא בתשלום כלשהו בשל הקבורה" ומכוח פרשנות תכליתית לביטוי "קבורה", שכולל בחובו גם שריפת גופה. הביטוח הלאומי דחה את התביעה ומתנגד לתשלום הוצאות שריפת הגופה חלף קבורתה.

    

   פלוגתאות

   1. הצדדים חלוקים בשאלה הפרשנית האם ניתן לכלול בביטוי "קבורה", הקבוע בסעיף 7ב לחוק התגמולים, גם דרכי טיפול חוקיים אחרים בגופה. בית הדין מתבקש להכריע בשאלה האם פרשנות המונח קבורה כולל גם שריפת גופה, והאם חוק התגמולים מקנה תשלום למי ששורף גופה כאילו קברה.

   2. התובעת טוענת כי החובה החוקית לתשלום הוצאות הטיפול בגופה קבועה בהוראות חוק התגמולים ולפיכך פרשנות המונחים הקבועים בחוק תיעשה בהתאם לתכלית חוק התגמולים ולא חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – "חוק הביטוח הלאומי"). הנתבע סבור כי המונח "קבורה" הקבוע בחוק התגמולים דומה למונח קבורה הקבוע בסעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי ויש לפרשו בהלימה ואין שוני בין התכליות של החוקים לשאלת הפרשנות.

   3. הצדדים חלוקים בשאלה האם נדרשת אסדרה חוקית לתשלום שריפת גופות ובכלל זה מהי תקרת תשלום עלויות שריפת גופות ומה התנאים לקבלתם, או שהאסדרה הקיימת בחוק מספקת לעניין התביעה דנן.

       

לאחר מכן הגישו הצדדים את סיכומיהם. יש לציין כי, סיכומי הנתבע הוגשו באיחור רב, לאחר מספר ארכות שניתנו, ולאחר שאף הוגשו בקשות למתן פסק דין מאת התובעת, אולם בנסיבות העניין הוחלט לקבלם לתיק.

טענות הצדדים

עיקר טענות התובעת הן כלהלן -

1. בהתאם לרצונו של המנוח עוד בחייו, היא בחרה לטפל בגופתו בדרך של שריפה, ובהתאם לכך, ומכוח פרשנות תכליתית של המונח "קבורה", הכולל בתוכו גם שריפת גופה, היא זכאית לקבל את עלות הטיפול בגופה בהתאם לסעיף 7ב לחוק הגמולים.

2. תכליתו של חוק התגמולים היא לפצות את מי שנפגע בפעולת איבה בגין נזקיו, ואין להפלות בין מי שבחר לטפל בגופתו של נפגע פעולות איבה בדרך של שריפה, לבין מי שבחר לעשות כן בדרך של קבורה באדמה.

3. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בע"א 7918/15 פלונית נ' גל פרידמן ואח' (מיום 24.11.2015) (להלן – "עניין פרידמן") נקבע כי אין איסור על שריפת גופות נפטרים, וכי לא נמצא אינטרס ציבורי האוסר שריפה של המת. בנסיבות אלה, ומשהחקיקה שותקת בעניין זה, יש לאפשר לנפגע פעולת איבה לממש את צו מצפונו בנוגע לדרך הטיפול בגופה, תוך מניעת פגיעה "בלתי מידתית בזכות יסוד זו".

4. לאור תכליות חוק התגמולים, יש לקרוא את הביטוי "קבורה" באופן המגשים אותה, כך שהביטוי כולל טיפול בגופה והבאתה למנוחת עולמים והעמדת מצבה, בהתאם לתפיסת עולמם ואמונותיהם של נפגעי האיבה.

5. בנסיבות אלה, ומשהמחוקק לא אסר במפורש על מימון שריפת גופות של נפגעי איבה, אין סיבה חוקית שלא לאשר מימון זה. לעניין זה הוסיפה התובעת וטענה כי, כיום במקרים רבים אף לא קוברים "באדמה" כטענת הנתבע, אלא במבנים מבטון שהוקמו לשם כך.

6. מכאן עברה התובעת לדון בפרשנות התכליתית – סובייקטיבית של המחוקק. בהקשר זה טוענת התובעת, כי תכלית חוק התגמולים היא להקל על הנפגעים בשעתם הקשה ולהרחיב את זכויותיהם וההטבות שהם זכאים להן, אף מעבר לחוקים סוציאליים אחרים, מתוך חובה מוסרית ולאומית כלפיהם. בנסיבות אלה, לטענת התובעת, ברי כי לא היתה בכוונת המחוקק להחיל את החוק רק על מקרים של "קבורה" במובנה הנפוץ, אלא גם על כל הליך אחר ה"מטפל" בגופת אדם שנרצח במסגרת פעולת איבה. עוד מפנה התובעת להקבלה בין חוק התגמולים לבין חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (להלן – "חוק משפחות חיילים"), אשר סעיף 20א(א) שבו קובע – "הוכר בן משפחה של נספה כבן משפחה של אדם שנפטר מפגיעת איבה, יראו את האדם שנפטר מפגיעת האיבה כאילו היה חייל שנספה במערכה (הדגשה לא במקור, ע.ר.); בסעיף קטן זה, "פגיעת איבה" – כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970 (להלן – חוק נפגעי איבה)". גם בדיונים בכנסת סביב הצעת חוק התגמולים הובהר כי הכוונה היא להצמיד את תנאי נפגעי פעולות האיבה לאלה של נפגעי צה"ל.

7. לטענת התובעת, שאלת הזכאות לתשלום "דמי שריפה" מעולם לא נדונה בהקשר של חוק התגמולים, אלא בהקשר של חוק הביטוח הלאומי, לגבי מי שחוק התגמולים לא חל עליהם.

8. לטענת התובעת, מקרה שבו נפגעי פעולות האיבה נשרפו על ידי התוקפים, אינו שונה מהותית מן המקרה שבו גופת קורבן פעולת האיבה נשרפה לאחר מכן מתוך בחירה, ואבחנה בין צורות ה"קבורה" השונות מהווה אפלייה על בסיס אמונה, שאותה אין להתיר. לעניין זה הפנתה התובעת גם להערות שנאמרו על ידי בית הדין הארצי בפסק הדין בהליך עב"ל 765/08 רגינה פירונוב – המוסד לביטוח לאומי (מיום 9.3.2010) (להלן – "עניין פירונוב"), חרף העובדה שהערעור באותו הליך נדחה לגופו של עניין. לאור התכליות השונות של חוק הביטוח הלאומי ושל חוק התגמולים, יש לטענתה לתת פרשנות שונה למילה "קבורה", כך שבחוק התגמולים תכלול גם שריפת גופה.

9. עוד טוענת התובעת כי החלטת הנתבע שלא לממן שריפת גופות נובעת משיקולים דתיים, שאינם תואמים את מטרת חוק התגמולים ולא את הפרשנות התכליתית שמגשימה את המטרות, העקרונות והערכים של שיטת המשפט, וזאת אין להתיר. בהתאם להלכות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון, הגבלות על חופש הדת או על חופש מדת ניתן לקבוע רק אם קיימת הסמכה מפורשת לכך בחוק, ואין כך המצב בענייננו.

10. בכל הנוגע להיבט המעשי של תשלום ההוצאות, מבהירה התובעת כי הסכומים המירביים לתשלום מוסדרים בחוק התגמולים, המפנה לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971, ואילו לגבי הגורם שאליו אפשר להעביר את התשלום, מפנה התובעת לנוהל החל במקרה של מי שאינם יהודיים, ולגבי יהודים ששילמו ישירות לבית העלמין. עוד מפנה התובעת לאמור בסעיף 7ב(ב) לחוק התגמולים, הקובע, בין היתר כי "ישולמו לבני המשפחה הוצאות קבורה".

     

הנתבע מנגד, טוען כי יש לדחות את התביעה, בין היתר, מן הנימוקים שלהלן -

1. יש לדחות את התביעה על הסף שכן אין בסמכות הנתבע או בית הדין, להעניק לתובעת את הסעד הנתבע על ידה, אשר לא ניתן לה במסגרת החקיקה הקיימת.

2. לטענת הנתבע, התובעת כלל לא הגישה לו תביעה לתשלום עלות שריפת הגופה, לא קיבלה מכתב דחייה, ואף לא הציגה אישור על תשלום ששילמה עבור שריפת הגופה, וכי גם מטעם זה יש לדחות את התביעה. לאור העובדה שטענות אלה לא היוו חלק מהפלוגתאות בתיק, וכי לאור רשימת המוסכמות שהגישו הצדדים, השאלה שבה נדרש להכריע בית הדין היא שאלת הזכאות העקרונית לקבלת תשלום בגין שריפת גופתו של המנוח, וכי אין מחלוקת בנוגע לסכום שנדרשה התובעת לשלם בגין שריפת הגופה (13,900 ₪), כבר כעת נבהיר כי איננו מתייחסים לטענותיו אלה של הנתבע, אשר אינן משנות את מהות הסוגיה העקרונית שבמחלוקת. כך גם לא נדון בטענת הנתבע, אשר לא הועלתה במסגרת רשימת הפלוגתאות שהגישו הצדדים, לפיה התובעת אינה חברת קבורה, ולכן אינה יכולה להיות בעלת דין מול הנתבע.

3. ההסדר החוקי הקיים הינו תשלום לחברה קדישא עבור טיפול בקבורתו (בקרקע) של נפטר נפגע איבה, ואין הסדר אחר המקנה זכות לתשלום בגין שריפת גופה של נפטר. בהתאם לכך, טוען הנתבע כי על התובעת לפנות למחוקק בבקשה לשינוי החוק, וכי בית דין זה נעדר סמכות לדון בתביעה שהוגשה.

4. הנתבע טוען כי ארגון "עלי שלכת" אינו מחזיק ברשיון קבורה, אינו מוכר כגוף מורשה, אין עליו פיקוח, וכי התנהלותו חסויה מעיני הציבור בשל חשש מהתנכלות. בנסיבות אלה, טוען הנתבע כי הארגון אינו עומד בתנאים שנקבעו בחוק.

5. לטענתו, פסק הדין שניתן בהליך ב"ל (ת"א) 7726/05 רגינה פירונוב – המוסד לביטוח לאומי (מיום 1.1.2008) סקר את הסוגיות הרלוונטיות וקבע כי "קבורת אדם" כמשמעותה בחוק הינה קבורת גופה ולא שריפה. לטענת הנתבע, משפסק הדין אף אושר על ידי בית הדין הארצי (בעניין פירונוב האמור), ומשהוראת סעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי עוסקת בקבורה ולא בשריפה, אין זכאות לתשלום עבור שריפת גופה, גם נוכח העובדה שהדבר לא נעשה על ידי מי שהוסמך או הוכשר על פי דין לטפל בגופת נפטר. לעניין זה טוען הנתבע, כי אילו היתה התובעת מבקשת תשלום בעד קבורת האפר, דומה שניתן היה להגיע להסדר כפי שנעשה עם התובעים האחרים.

6. בכל הנוגע להשוואת זכויותיהם של נפגעי איבה לזכויות נפגעי צה"ל, טוען הנתבע כי בהתאם לחוק בתי קברות צבאיים, תש"י-1950 (להלן – "חוק בתי קברות צבאיים"), לא ניתן לבחור שלא לקבור את גופת החייל הנפטר בבית עלמין ולא ניתן לבחור באפשרות של שריפת הגופה.

7. הנתבע מצטט מתוך דברי הכנסת, שמהם עולה שחוק התגמולים עסק בקבורה בקרקע ולא באפשרות אחרת, וטוען כי גם תקנות התגמולים לנפגעי איבה (הוצאות קבורה), התשל"ח-1978, המפרטות את התשלומים וההחזרים בגין הוצאות קבורה לקרובי הנפטר, אינם כוללים החזר הוצאות בגין עצם הקבורה (שאותן משלמים לגוף המורשה לקבורה), אלא הוצאות סביב יום הקבורה והלוויה, ולאחר מכן מידי חמש שנים בגין אחזקת מקום הקבורה והמצבה. עוד קובעות התקנות, החזר הוצאות נוספות, הכוללות הסעת גופה והעברתה לחו"ל. הנתבע מציין כי בעבר נעשו נסיונות לקבע בחקיקה את נושא שריפת הגופות, אולם הדבר לא צלח, ולכן המחוקק הוא הכתובת בעניין זה.

8. החוק אינו אוסר על שריפה, אולם לא ניתן לטעון כי מדובר ב"קבורה" שהחוק מסדיר את התשלום בגינה, ומשכך יש גם לדחות את טענות התובעת לאפליה ולחוסר שוויון, אשר נטענו בעלמא. עוד טוען הנתבע כי, גם העובדה שבשנת 1996 נחקק חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, התשנ"ו-1996, אשר היווה חוק תקדימי והסדיר את האפשרות להיקבר בבית עלמין אזרחי, הרי שחוק זה מתייחס לנושא הקבורה בלבד, חרף העובדה שאפשרות שריפת הגופה היתה כבר נפוצה ומוכרת.

9. לטענת הנתבע, כפועל יוצא מכך שהמחוקק לא הסדיר את אופן הטיפול והתשלום בגין השריפה, אין חברות העוסקות בשריפה, שהן מאושרות ומפוקחות גם בהתייחס לאופן השמירה על כבוד הנפטרים. עוד טוען הנתבע כי, הסכומים שנקבעו לתשלום בגין הטמנה באדמה אינם רלוונטיים להוצאות של שריפה, שהינה שירות אחר לגמרי.

10. במסגרת סיכומיו הנתבע הוסיף "להרחבת היריעה" כי העמדה ההלכתית בדת היהודית שוללת שריפת גופות. בנסיבות אלה טוען הנתבע כי, חרף העובדה שהאפשרות לשריפת גופות לא נשללה על ידי המחוקק, אין היא כלולה בכוונת המחוקק, אשר ביקש כי בארץ תתקיים קבורה, במשמעותה המקובלת.

11. לבסוף, חזר הנתבע על טענתו לפיה הגורם המוסמך להסדיר את הזכאות לתשלום במקרה של שריפת גופה, הוא המחוקק. הנתבע אינו עוסק ואינו מוסמך לעסוק בשאלת זכותו של אדם לבחור את אופן הטיפול בגופו לאחר מותו, אלא רק במימון הוצאות הקבורה, אשר נקבעו בחקיקה לאחר שבוצעה עבודת מטה חשבונאית.

     

    דיון והכרעה

ראשית, נבהיר כי לאור הסכמות הצדדים במסגרת רשימת המוסכמות והפלוגתאות שהגישו, וכן אף לאור הנכתב בסיכומי הנתבע, לצורך פסק הדין, אנו יוצאים מנקודת הנחה שגם אם טרם שולמו ההוצאות שנדרשו מהתובעת לשם שריפת גופתו של המנוח, יהא עליה לשלמן לארגון "עלי שלכת" במוקדם או במאוחר, וכי עם ביצוע התשלום היא תקבל אסמכתא מסודרת בעניין זה.

עוד נקדים ונאמר, כי אין חולק שבהתאם לדין הקיים כיום, אין איסור על אדם (בין אם יהודי ובין אם בן דת אחרת) בישראל, לבחור כי לאחר לכתו מעולם החיים, גופתו תישרף ולא תיקבר. לעניין זה ראו האמור בעניין פרידמן, שם – לאחר שנבחן המצב המשפטי הקיים - נקבע כי "בהעדר מניעה חוקית למימוש רצונה החופשי של פלג בשריפת גופתה, יש לכבד רצון זה ולאפשר את העברת הגופה לידי "עלי שלכת" – על אף התנגדות בני המשפחה" (ס' 6 לפסק דינו של השופט הנדל).

חוק הביטוח הלאומי קובע –

"266.הובא לקבורה בישראל אדם שנפטר בישראל או תושב ישראל שנפטר בחוץ לארץ, ישלם המוסד לחברה קדישא, לרשות מקומית, למוסד ציבורי אחר או לכל אדם המורשה כדין לעסוק בקבורת נפטרים, שטיפלו בקבורת המת, דמי קבורה בסכומים ולפי תנאים ומבחנים שקבע השר בהתייעצות עם השר לעניני דתות ובאישור ועדת העבודה והרווחה; הסכומים שנקבעו כאמור יעודכנו מדי שנה משנת 2006 ואילך, ב-1 בינואר של כל שנה, לפי שיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפני אותו יום לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני 1 בינואר של השנה הקודמת.

267.נ266.הובא לקבורה בישראל אדם שנפטר בישראל או תושב ישראל שנפטר בחוץ לארץ, ישלם המוסד לחברה קדישא, לרשות מקומית, למוסד ציבורי אחר או לכל אדם המורשה כדין לעסוק בקבורת נפטרים, שטיפלו בקבורת המת, דמי קבורה בסכומים ולפי תנאים ומבחנים שקבע השר בהתייעצות עם השר לעניני דתות ובאישור ועדת העבודה והרווחה; הסכומים שנקבעו כאמור יעודכנו מדי שנה משנת 2006 ואילך, ב-1 בינואר של כל שנה, לפי שיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפני אותו יום לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני 1 בינואר של השנה הקודמת.פטר מבוטח, בן זוגו או ילדו, והובא לקבורה בחוץ לארץ, ישולמו דמי הקבורה למי שנקבע, ובלבד שהסכום לא יעלה על דמי הקבורה שהיו משתלמים אילו הובא הנפטר לקבורה בישראל.

268.כל גוף המורשה לפי סעיף 13 לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א- 1971, והתקנות שהותקנו לפיו (להלן - חוק שירותי הדת), לעסוק בקבורת נפטרים, לא יגבה בקשר לקבורה כל תשלום, לרבות אגרות שירותים לפי חוק שירותי הדת, בנוסף לדמי קבורה לפי סימן זה, זולת אם הותר התשלום לפי התנאים והמבחנים שנקבעו לפי סעיף 266.

269.הוראות סימן זה לא יחולו על מי שנפטר כתוצאה ישירה מפעולות מלחמה."

(הדגשות לא במקור, ע.ר.)

בעניין פירונוב, בית הדין הארצי אישר את פסק הדין שניתן בבית הדין האזורי, אשר דחה את התביעה לתשלום הוצאות שריפת הגופה (גם שם לארגון "עלי שלכת"), תוך שהוא מציין כי קיימת זכאות לתשלום הוצאות קבורה, ככל שהאפר היה מובא לקבורה על ידי גוף שאושר לכך. בהתאם לכך, ברי כי אילו המנוח לא היה נפטר כתוצאה מפעולת איבה, ומשהתובעת בחרה שלא להביא לקבורה את אפרו של התובע, לא היתה קמה לתובעת זכאות לקבלת תשלום בגין עלויות שריפת גופתו.

לאור הוראת סעיף 269 לחוק הביטוח הלאומי, המחריגות את תחולת סעיפים 266-268 לחוק במקרה של "מי שנפטר כתוצאה ישירה מפעולות מלחמה", נפנה לבחון האם שונה הדין במקרה של שריפת גופתו של מי שסיים את חייו בנסיבות אלה, כפי שארע לצערנו במקרה שלפנינו.

סעיף 7ב לחוק התגמולים קובע -

"(א) נפגע שנפטר יובא לקבורה בבית עלמין אשר בחר בו קרובו, ולא יישא קרובו בתשלום כלשהו בשל הקבורה; בסעיף זה "בית עלמין" לרבות בית עלמין סגור או חלקת קבר חריגה שנקבעו מכוח תקנות לפי סעיף 266 לחוק הביטוח (הלאומי, ע.ר.);

 "קרוב"....

(ב) נפגע שנפטר – ישולמו לבני המשפחה הוצאות קבורה והוצאות אחזקה של מקום הקבורה והמצבה, בשיעורים ולפי תנאים ששר העבודה והרווחה יקבע בתקנות באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת; נוסף על האמור ובלי לגרוע מהוראות כל דין, ישולמו לחברה הוצאות בשל רכישת חלקת קבר לקבורת נפגע שנפטר בבית העלמין שבחר קרובו לפי סעיף קטן (א), בסכום הנהוג לגבי קבורה באותה חלקה ובאותו בית עלמין; הסכום שישולם לא יעלה על כפל התעריף הקבוע בתוספת הראשונה לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-1971."

(הדגשות לא במקור, ע.ר.)

על אף העובדה שבמקרה שבו נפטר נפגע כתוצאה מפעולות איבה, איפשר המחוקק חופש בחירה נרחב יותר בכל הנוגע לקבורתו, ונקבעו תשלומים נוספים להם זכאים בני משפחתו בגין "הוצאות קבורה והוצאות אחזקה של מקום הקבורה והמצבה", תנאי בסיסי לקבלת הוצאות אלה הינו קיומה של "קבורה".

בפסק הדין שניתן בעניין פירונוב, אשר כאמור אישר את פסק דינו המפורט של בית הדין האזורי, שדן בפרשנות שניתן ליתן להגדרה "קבורה", נפסק, בין היתר, כי –

"4.

.........

ב.מתקנות הביטוח הלאומי לעניין "דמי קבורה", עולה בבירור כי מדובר בקבורה בחלקת קבר, בבית עלמין ונקבעו אפילו תעריפים מיוחדים לחציבת קבר ולקבורת לילה. (הדגשה לא במקור, ע.ר.)

........

ד.סעיף 266 לחוק, לא מקים עילת תביעה למערערת לתשלום דמי קבורה, מששריפת הגופה משמעה טיפול בגופה, ואין משמעה קבורתה כאמור בחוק (הדגשה לא במקור, ע.ר.). המערערת לא הוכיחה שהיא בגדר "מורשה לעסוק כדין בקבורת נפטרים", כמפורט בתקנות הביטוח הלאומי לעניין דמי קבורה, ואפילו היא הייתה עוסקת בכך ללא רשיון בקבורת אביה, עדיין דין תביעתה היה להידחות (הדגשה לא במקור, ע.ר.) וזאת לאור הנפסק בעב"ל 160/05 זנדר-המוסד לביטוח לאומי, שם נאמר ביחס לקרובי הנפטר כי "לא קמה להם עילת תביעה על פי דין כלפי המוסד לביטוח לאומי. לפי הוראות החוק והתקנות, זכות התביעה לתשלום דמי קבורה עומדת לחברה קדישא ולגופים המנויים בחוק, וכלפיהם בלבד קמה חובתו של המוסד לביטוח לאומי לשלם דמי קבורה ליהודים".

ברי כי האמור לעיל נכון אף לגבי קבורת לא יהודים."

מכאן עולה כי, גם חוק התגמולים מזכה בהחזר הוצאות בגין "קבורה" במשמעותה המקובלת, כפי שזו אושרה בפסיקה הנ"ל. קרי, הבאת הגופה (או האפר) לקבורה בחלקת קבר, בין אם באדמה ובין אם במקום מוסדר אחר שיועד לכך, ובכלל זה מבני בטון הנבנים כיום בבתי העלמין בשל מצוקת המקום.

בנוסף, לאור טענת התובעת, מצאנו להתייחס גם לחיילים, אשר נספו במערכה, ואשר המחוקק בחר ליצור הקבלה בין זכויות בני משפחותיהם לבין זכויות בן משפחה של מי שנפטר מפגיעת איבה (ראו ס' 20א(א) לחוק משפחות חיילים). חוק בתי קברות צבאיים, עוסק בהכרזה על "שטח קרקע... יהיה בית קברות צבאי". סעיף 4(א) לאותו חוק קובע כי – "חייל שנפטר יובא לקבורה בבית קברות צבאי, אשר בו בחר קרובו של הנפטר, אלא אם כן בחר קרובו להביאו לקבורה בבית קברות שאינו צבאי". החוק אינו כולל אפשרות כלשהי של שריפת גופתו של החייל, ובוודאי שאינו כולל אפשרות שבה החייל לא ייקבר, במובנה הפשוט של המילה, כפי שפורט בהרחבה לעיל.

גם בדוגמא שהובאה על ידי התובעת, שבה בני זוג נשרפו על ידי האויב, ודומה שאף בהליכים האחרים, שבהם הגיעו הצדדים להסכמות לסיום ההליך, לא היה חולק כי אילו בן המשפחה יבחר להביא את האפר לקבורה, יישא הנתבע בעלויות הקבורה בהתאם להוראות החוק. בנסיבות אלה, גם לא מצאנו כי מדובר בהפליה אסורה בין המקרים, שכן לא ניתן לחייב את המדינה לממן הוצאות שריפת הגופה בידי ארגון שפעולותיו לא נבחנו ולא הוסדרו בחוק או באמצעותו. לעניין זה גם נציין, כי לא ברור גם מה העלויות התקציביות שתהיינה, ככל שהמדינה תידרש להסדיר ולפקח גם על ארגונים מסוג זה.

לאור התוצאה שאליה הגענו, לפיה לא מצאנו מקור חוקי המאפשר לשלם לתובעת בגין שריפת גופת המנוח, ומשהמחוקק – משיקוליו שלו - לא קבע הוראות אופרטיביות לעניין תשלום הוצאות בגין שריפת גופה, שאינה מהווה חלק מהליך קבורה, מצאנו כי מדובר בהסדר שלילי, שאין מקום כי בית הדין יתערב בו וייצור "חקיקה שיפוטית" יש מאין. במיוחד נכון הדבר במקום שאין לבית הדין הידע והכלים לקבוע מה התעריף המתאים לשריפה, האם ארגון "עלי שלכת" מבצע את התהליך תוך שמירת כבוד הנפטר ועוד. בנסיבות אלה, כאשר אין איסור על שריפת הגופה למי שמעוניין בכך, תוך תשלום הוצאות הקבורה (ככל שמתקיימת הלוויה), גם לא מצאנו כי מדובר באפליה אסורה ביחס למי שמבקש להיקבר מלכתחילה בחלקת קבר.

בשולי הדברים נבהיר כי לאור התוצאה שאליה הגענו, ולאור העובדה שבית המשפט העליון כבר פסק שאין איסור על שריפת הגופה, לא מצאנו מקום להתייחס לטענות הנתבע בכל הנוגע לעמדת הדת היהודית בעניין זה.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא לצד המבקש לערער.

ניתן היום, כ"ח אדר תשפ"ו, (17 מרץ 2026), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".