1. ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר לקביעת ארנונה כללית שליד רמת גן מיום 26.7.12 על פיה, המערערת אינה עומדת בתנאי סיווג "אולמות ספורט מסחריים" הקבוע בצו הארנונה של עיריית רמת גן.
רקע עובדתי
2. המערערת מחזיקה בנכס בגודל 112 מ"ר המצוי בקניון איילון ומפעילה במקום משחקייה לילדים - ג'ימבורי (להלן: " המקום" או " המשחקייה"). בשנת 2007 סיווגה המשיבה את המערערת כ"עסק אזור א'" וחייבה אותה בתשלום ארנונה בהתאם. על החלטת הסיווג הוגשה השגה בטענה כי יש לסווג את המערערת בסיווג ספורט או "גני ילדים ומוסדות חינוך ציבוריים". ההשגה נדחתה תוך שנקבע כי המערערת לא הציעה סיווג ספציפי לנכס ובכל מקרה הסיווג המתאים הינו עסקי.
3. בשנת 2010 הגישה המערערת השגה נוספת בטענה כי יש לסווגה כ"אולמות ספורט מסחריים", זאת לאור העובדה כי במקום מצויים "מגוון אטרקציות ומתקנים כגון מתקן רב מרחב בן שלוש קומות, פארק חבלים, בריכת כדורים וכו'". גם השגה זו נדחתה בטענה כי הבקשה סתמית ולא מסבירה מדוע זכאית המערערת לקבל סיווג זה.
4. בשנת 2011 פנתה המערערת פעם נוספת למשיבה בהשגה, לפיה יש לסווגה כ"אולמות ספורט מסחריים" אולם ההשגה נדחתה. המערערת הגישה ערר ובעת הדיון שהתקיים ביום 30.11.11 הסכימו הצדדים כי אין מחלוקת לעניין השימוש בנכס ועל כן הצורך בהוכחות התייתר. המחלוקת היחידה בין הצדדים נסבה על אופי הפעילות בנכס ועל השאלה הפרוצדוראלית בדבר זכאותה של המערערת לשוב ולהשיג על סיווגה הגם שלא השתנה דבר באופי פעילותה.
5. בהחלטת ועדת הערר מיום 26.7.12 נקבע כי המערערת זכאית להעלות טיעונה בכל שנת מס מחדש על אף העובדה כי לא היה שינוי בפעילותה. לעניין אופי פעילותה של המערערת, דחתה ועדת הערר את הערר וקבעה כי המערערת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שבמקום מתקיימת פעילות ספורטיבית, וכי המערערת הסתפקה באמירה כללית ש"פעילות ספורטיבית היא כל פעילות שבה נדרשת הפעלת הגוף לצרכים בריאותיים הנאה וכושר".
6. מיד לאחר קבלת החלטת הוועדה, הגישה המערערת בקשה לעיון חוזר בטענה שההחלטה מבוססת על עובדות שנויות במחלוקת או שלא הוכחו, בעוד שהצדדים הצהירו כי אין מחלוקת עובדתית בשאלת השימוש. גם בקשה זו נדחתה לאחר שהוועדה קבעה כי למעשה מדובר בערעור מוסווה וכי על המערערת לפעול כדין.
מכאן הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים
7. כשאלת ביניים הסכימו הצדדים כי יש להכריע בטענת הסף שהעלתה המשיבה לפיה, יש לסלק את הערעור על הסף, מהטעם של "מעשה בית דין", לנוכח החלטה קודמת של ועדת הערר מיום 15.12.08 בערר שהוגש ע"י המערערת, בגדרה נידונו טענות המערערת לעניין סיווגה של המשחקייה ונקבע, כי הסיווג הנכון הוא "עסק". לטענת המשיבה, משלא חל כל שינוי במסכת העובדתית הרי שאין המערערת זכאית להעלות טיעוניה באותו עניין בשנית.
8. בהחלטה מיום 17.10.13 נדחתה טענת הסף. נקבע, כי בנסיבות העניין, אין להידרש לטענת מעשה בית דין שכן בקשת המערערת לקבל סיווג של "אולמות ספורט מסחריים" מעולם לא נבחנה ע"י המשיבה, מה גם כי הכלל בדיני המסים קובע כי בעניין פיסקאלי אין לטעון "מעשה בית דין" לגבי שנת מס אחרת, כל שנת מס עומדת בנפרד, זאת, בין היתר, על מנת למנוע תוצאות שאינן מניחות את הדעת.
9. לגופו של עניין, לטענת המערערת, ועדת הערר שגתה כאשר סיווגה את המערערת בסיווג השיורי - "עסקים". נטען, כי לאורך כל השנים המשיבה לא חלקה על טענותיה העובדתיות לעניין פעילותה של המערערת ואף בתשובתה לערר, הסכימה המשיבה, כי הנכס משמש כמשחקייה. מכאן כי המחלוקת אינה עובדתית אלא עקרונית. על כן, לשיטתה של המערערת, וועדת הערר טעתה מבחינה ראייתית עת קבעה, כי המערערת לא סיפקה הוכחה לשימושה בנכס, זאת לאחר שהוסכם כי בהעדר מחלוקת עובדתית לא יתקיים הליך הוכחות, מה גם כי המשיבה עצמה הגישה ראיה על פיה מדובר בג'ימבורי. לפיכך, טעתה הוועדה עת בחרה להתעלם מהעובדות המוסכמות תוך שאינה מנמקת מדוע היא מתעלמת מהצהרותיהן של המערערת והמשיבה לעניין.
10. כתמיכה לטיעוניה בדבר הסיווג הראוי, נתמכת המערערת בבר"ם 4021/09 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב נ' חברת מישל מרסייה בע"מ (להלן: " עניין מרסייה") הקובע את הכלל, על פיו, כאשר ישנם מספר סיווגים מתאימים, עדיף לבחור את הסיווג הקרוב, על פני סיווג שיורי, הגם שאינו בהכרח המתאים ביותר. לפיכך, לטענת המערערת, כאשר ישנם שני סיווגים אפשריים, חייבת הייתה המשיבה להחיל את הסיווג הספציפי כבקשת המערערת- אולמות ספורט מסחריים.
11. לטענת המשיבה, סיווג הנכס כ"בנייני משרדים, שירותים ומסחר - אזור א'", נעשה כדין. להוכחת הטענה, הגישה המשיבה תמונות מאתר האינטרנט של המערערת התומכות לטעמה בטענתה, כי מדובר במרכז בילוי ופנאי. עוד טוענת המשיבה, כי עיקר הכנסות המערערת נובע מקיום אירועים וימי הולדת, מכאן כי המערערת מפעילה בנכס עסק שכל מטרתו הענקת שירותי פנאי ובילוי לכל המשפחה. מאידך, טוענת המשיבה, כי המערערת לא הוכיחה בכתב טענותיה שהפעילות המתבצעת בנכס נופלת בגדרי ההגדרה הקבועה בצו הארנונה כ"אולמות ספורט מסחריים".
12. לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי סיווג נכס כ"אולמות ספורט מסחריים" ע"פ צו הארנונה מתייחס לנכס ששטחו מעל 500 מ"ר ועל כן אינו חל על המערערת כמו גם לא הוכח שמדובר ב"אולם" כהגדרתו בצו הארנונה. יתרה מזו, המערערת לא הוכיחה כי תכלית הפעילות המתקיימת במקום הינה פעילות ספורטיבית, לא פורטו אילו מכשירי ספורט קיימים בנכס או האם קיימת התניה של אישור רפואי או האם מועסקים מדריכי כושר או פיקוח של עובד מקצועי. מה גם, שהמערערת הצהירה שעיקר פעילותה הינו קיום אירועים וימי הולדת.
הכרעה
13. בהליך של ערעור מנהלי, בית משפט זה אינו אמור לשים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של ועדת הערר. בפני בית המשפט עומדת החלטת ועדת הערר, ודי לו בבחינה סבירותה בנסיבות העניין. במקרה דנן, נמצא כי החלטת ועדת הערר שמשמעותה היא סיווג הנכס לצורך חיוב בארנונה עבור המשחקייה אינה חורגת ממתחם הסבירות.
14. סעיף 8 לחוק הסדרים במשק המדינה(תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג- 1992, מסדיר את נושא הארנונה הכללית וקובע כדלקמן:
"(א) מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס.