סופר יוסף נ' עיריית אשקלון ואח'

החלטה

1.ביום 18.7.12 ניתנה החלטת בית המשפט לפיה הורה בית המשפט על דחיית התביעה על הסף נגד הנתבעת- עיריית אשקלון (להלן:- "העיריה").

החלטת בית המשפט ניתנה (בהתאם לנתוני המערכת הממוחשבת) בשעה 13:06 לערך. כמחצית השעה לאחר מכן, הוגשה על ידי התובע בקשה להשלים טיעוניו המשפטיים לעניין הבקשה וזאת בשל טעות שנפלה תחת ידיו בהבנת החלטת בית המשפט לעניין הסוגיה שעליו להתייחס אליה בתגובתו.

יצויין, כי על פניו, בקשת התובע ניתנה ללא כל קשר להחלטת בית המשפט שניתנה קודם לכן ומדובר בצירוף מקרים בלבד שעל פיו ההחלטה והבקשה ניתנו בסמיכות זמנים.

2.בקשתו זו של התובע הועברה לתגובת הנתבעת- עיריית אשקלון, אשר טענה, כי לא ניתן כיום, לאחר שניתנה החלטת בית המשפט הדוחה את התביעה ובכך סיים בית המשפט את מלאכתו, להשלים הטיעונים.

בתגובתו לתגובה, ביקש למעשה ב"כ התובע לראות בבקשתו להשלמת טיעונים גם בקשה לביטול החלטה שניתנה בהעדר, זאת לאחר שלא הגיב לגופה של טענת התיישנות.

3.לאחר הגשת הבקשה והתגובות נעשה על ידי בית המשפט והצדדים נסיון להביא לסיום הסכסוך, אלא שנסיון זה לא צלח ומשכך, נדרש בית המשפט להכרעה בבקשה דנן.

4.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובשים לב לכך שלא מצאתי מקום לקבל את טענותיו של התובע לגופו של עניין באופן המצדיק שינוי החלטתי, מצאתי מקום להורות על דחיית הבקשה.

5.לגופה של טענת התיישנות העלה התובע שתי טענות: עניינה של הטענה הראשונה, כי רק בשנת 2004 קיבל הודעה מהיועץ המשפטי של עירית אשקלון, ממנה ניתן להבין, כי אין בכוונת העיריה לשאת בהתחייבויותיה הכספיות ורק ממועד זה החל לרוץ מניין הימים לתקופת ההתיישנות.

הטענה השניה הינה, כי עסקינן בתביעה שבמקרקעין, כאשר הגדרת מקרקעין שבחוק ההתיישנות שונה מזו שבחוק המקרקעין והיא רחבה יותר.

היות והסעד הנתבע מאת העיריה הינו סעד שלפיו אמורה העיריה לשאת בהוצאות עבור רכישת מקרקעין, הרי שהתביעה לא התיישנה.

6.דינן של שתי הטענות להידחות.

באשר לטענה הראשונה- התובע אמנם קיבל מאת היועץ המשפטי הודעה כי אין בכוונת העיריה לשאת בתשלום, אלא, שלצורך בחינת מירוץ תקופת ההתיישנות, אין לבחון אימתי דחתה הנתבעת את דרישת התובע, אלא אימתי קמה לתובע עילת התביעה, כאשר רק הודאה של הנתבע בזכות היא זו שתאריך את תקופת ההתיישנות ולא דחיית הדרישה.

התובע לא מתייחס בתגובתו לא למועד בו קמה עילת התביעה וגם לא לעובדה שכבר בשנת 1998 נדחו דרישות התובע על ידי היועץ המשפטי של העיריה.

משכך, לא ניתן לומר, כי עצם העובדה שבין הצדדים התנהלו מגעים לאורך שנים יש בה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות.

7.באשר לטענה השניה, אין לי אלא להזכיר לתובע, כי הסעד הנוגע לאכיפת עסקה במקרקעין נמחק מתביעה זו לאחר שהוברר, כי אינו בסמכותו העניינית של בית המשפט.

התובע אמנם עותר לחיוב הנתבעת בתשלום כספים הקשורים בעסקה במקרקעין, אלא שבסופו של דבר הסעד הנוגע לנתבעת הינו סעד כספי, התלוי בביצוע העסקה במקרקעין, שאכיפתה לא תיעשה על ידי בית משפט זה ואין מדובר לפיכך בתביעה במקרקעין אשר לא התיישנה.

8.לאור העובדה שאין בטענות התובע כדי לשנות מהחלטתי, איני נדרשת לטיבה של החלטה ולאפשרות לבטלה היום, אם כי לא אמנע מלציין, כי בית המשפט אפשר לתובע לאורך זמן רב להעלות טענותיו לגופה של טענת ההתיישנות, כאשר החלטת בית המשפט ניתנה רק לאחר שכלו כל הקיצין.

9.סוף דבר, הבקשה נדחית.

אין צו בדבר הוצאות.