סולטן נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפני ערעור על חומרת העונש שגזר בימ"ש קמא על המערער בתיק תעבורה פל165/07, שניתן ביום 9.7.09 (כב' השופטת שמאי) בבימ"ש לתעבורה רמלה, במסגרתו הורשע המערער בעבירות של נהיגה ללא רישיון, ללא ביטוח ובעת פסילה.

העונש שגזר בימ"ש קמא – 8 חודשי מאסר בפועל, הופעל מאסר על תנאי בן 6 חודשים מתיק פל533/04 באופן מצטבר, 12 חודשי מאסר על תנאי ל-3 שנים, פסילה בפועל מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך 3 שנים, הופעלה התחייבות על סך 5,000 ₪ מתיק פל533/04 והושתה התחייבות נוספת על סך 6,000 ₪ ל-3 שנים. הפסילה בפועל תחל מיום שחרורו מהמאסר. סה"כ לריצוי בפועל – 14 חודשים.

ב"כ המערער חזר בו מכל טענותיו לענין הכרעת הדין לאחר שהוסכם כי המערער לא ידע על עונש פסילה שהוטל בתיק פל269/04 על ידי כב' השופט הדר עובר לביצוע העבירה של נהיגה בזמן פסילה ביום 24.1.07. המערער ידע על עונש פסילה בתיק פל533/04 שנגזר בנוכחותו לתקופה של 12 חודשים, וזאת ביום 10.3.05.

טרם דיון בערעור לגופו, ומבלי לתלות תקוות בלב המערער, נשלח המערער לממונה על עבודות שירות על מנת לבחון כשרות המערער לבצע עבודות שירות, לאחר שמצאתי כי נתון זה חייב להיות בפני בעת שיקול פסק הדין בערעור, שכן לא בכל ערעור נשלח מערער לבחינת כשרותו לריצוי מאסר בעבודות שירות.

ב"כ המערער במסגרת טיעוניו בערעור מציין כי בעברו הרחוק, בשנת 1979, קיבל המערער רישיון נהיגה, אלא בשל מצוקות חיים קשות זנח האפשרות להוציא רישיון נהיגה לאחר שפג תוקף הרישיון, ובפועל נהג ללא רישיון נהיגה למעלה משני עשורים.

עיקר טענותיו של ב"כ המערער הינו להשית על המערער עונש/פסק דין משקם. זאת לאור היותו של המערער כבן 63. לא היה מקום להציג רישומו הפלילי, עבירות שהיו מלפני עשרות שנים, סך הכל 10 הרשעות פליליות, כשהאחרונה בהן בוצעה בשנת 1988 (נגזר דינו בבימ"ש השלום ברחובות והוגש ערעור אשר נדון ביום 10.6.96 בביהמ"ש המחוזי בת"א).

בעברו עבירות של העדר מן השירות שלא ברשות לפי חוק השיפוט הצבאי, עבירה שבוצעה בשנת 1989, וכן עבירה של משיכת שיק ללא כיסוי, עבירה שבוצעה בשנת 1981, ועבירות קודמות לכך.

לטענתו של ב"כ המערער, יכול להיות שבימ"ש קמא היה מחמיר פחות אילו ידע כי מדובר בעבירה של נהיגה בזמן פסילה שהושתה עליו בתיק אחד בלבד ולא בשני תיקים.

ב"כ המערער עותר לביהמ"ש לצמצם תקופת הפסילה על תנאי, לאפשר למערער להוציא רישיון נהיגה ולאפשר למערער לבצע עבודות שירות, זה העונש הראוי.

ב"כ המשיבה מבקש את ביהמ"ש להותיר העונש על כנו. מפנה למספר רב של עבירות תעבורה כשרישיונו של המערער פקע מאז שנת 1981. ביצוע העבירות נעשה בעוד מאסר מותנה מעל ראשו של המערער. המערער ביקש בעבר רחמי ביהמ"ש, אלה ניתנו לו פעם אחר פעם אך לא השכיל לעשות בכך שימוש. על כן, עותר לביהמ"ש לדחות הערעור.

מונח בפניי תסקיר שירות המבחן, ממנו עולה כי לא תלויים כנגד המערער מב"דים, כיום חי המערער בחרדה מתוצאות הערעור, מתמודד עם בעיות רפואיות, מדובר באדם מבוגר, מגובש. אין בטחון בידי קצין המבחן כי המערער יוכל להיעזר בשירות המבחן על מנת לערוך שינוים מהותיים בדפוסי חייו. יחד עם זאת נאמר כי ריצוי עונש מאסר במצבו הרפואי ילווה בקשיים ניכרים.

לגופו של ענין:

1.ככלל, בית משפט בערכאת ערעור ימנע מלהתערב בשיקול דעתו של בימ"ש קמא מקום שלא נפלה טעות מהותית בגזר דינו, זאת גם אם בית המשפט היה פוסק אחרת.

רק טעות או חוסר סבירות קיצונית, בהטלת העונש, יש בהם כדי להצדיק התערבות בית משפט של ערעור (ראה ע"פ 3332/91 מדינת ישראל נ' יצחק סבג פד"י נו (1) 437).

2.אין להתעלם מחומרת העבירה של נהיגה בזמן פסילה. במקרה זה מדובר בנהיגה בזמן פסילה כשעונש הפסילה הושת על המערער בנוכחותו בתיק פל533/04, באותו תיק הוטל על המערער עונש של מאסר מותנה בגין עבירה דומה שלא היה בו, כפי שעינינו רואות, להרתיע המערער מלנהוג שוב ולבצע אותה עבירה חמורה ממש, הכוללת בתוכה התנהגות חצופה וזלזול בוטה בחוק ובבתי המשפט.

לא בכדי קבעה הפסיקה כי העונש הראוי לעבירה של נהיגה בזמן פסילה הוא מאסר בפועל, שכן רק בדרך זו ניתן למנוע הישנות ביצוע העבירה. מה גם, שבענייננו ריצה המערער בעבר מאסר בעבודות שירות, ועל אף זאת חוזר ומבצע אותה עבירה ממש פעם נוספת.

3. שקלתי ובחנתי פסק דינו של בימ"ש קמא, ולא מצאתי כי נפלה בו טעות ו/או כי חורג בעונשו ממתחם הסבירות.

יחד עם זאת, לאור גילו של המערער ונסיבותיו הרפואיות, אני מוצאת להתערב בעונש באופן שהפעלת המאסר על תנאי בן 6 חודשים מתיק פל533/04 ירוצה בחופף ולא במצטבר, וזאת לפנים משורת הדין ורק בשל נסיבותיו הרפואיות.

יתר רכיבי העונש בעינם.