אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> סויסה נ' עיריית רחובות

סויסה נ' עיריית רחובות

תאריך פרסום : 08/10/2011 | גרסת הדפסה
עת"מ
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
2668-08
04/10/2011
בפני השופט:
רות רונן

- נגד -
התובע:
יוסף סויסה ז"ל ואח' ע"י ב"כ עו"ד כהן
הנתבע:
עיריית רחובות ע"י ב"כ עו"ד שרעבי
פסק-דין

פסק דין

1.עניינה של העתירה בחובות נטענים כלפי המשיבה (להלן: "העירייה") בקשר עם שני נכסים – הנכס ברחוב מוסקוביץ 29 ברחובות (שיכונה להלן: "בית המגורים"), והמשחטה שבאזור התעשייה רחובות (שתכונה להלן: "המשחטה"). שני הנכסים הוחזקו על ידי המנוח מר יוסף סויסה ז"ל, שהוא שהגיש את העתירה מלכתחילה (המנוח יכונה להלן: "סויסה"). לאחר שסויסה נפטר, הצטרפו לעתירה יתר העותרים, שהם הטוענים לירושתו.

2.העותרים טענו כי מבנה המשחטה נמסר לידיו של סויסה במסגרת הסכמה בינו לבין העירייה שהושגה בשנת 1979. מכוח אותה הסכמה, ויתר סויסה לבקשת העירייה על נכס אחר שהיה ברשותו (ב"שוק ביל"ו" שהעירייה בקשה לפנותו). כנגד ויתורו של סויסה, הוא קבל את מבנה המשחטה, כדי שיוכל להקים בו משחטה במקום זו שהפעיל בעבר בשוק. בפועל סויסה אכן הפעיל משחטה במבנה, וזאת לטענתו- משנת 1980, ולמשך כ-10 שנים.

לטענת העותרים, התברר בדיעבד כי מבנה המשחטה הוחכר על ידי העירייה לאחרים, וכתוצאה מכך הוגשה נגד סויסה בשנת 1990 תביעה לפינוי מהמשחטה (ת.א. 2278/90). ביום 12.6.1991 הוציא משרד החקלאות צו סגירה מיידי של המשחטה. ממועד זה ואילך, כך טוענים העותרים, המשחטה נסגרה.

סויסה הגיש ערעור על פסק הדין (ע"א 1590/93) וביום 30.10.1995 הושג הסדר פשרה, במסגרתו הסכימו התובעים בתביעת הפינוי לבטל את פסק הפינוי. יחד עם זאת העותרים טענו כי סויסה לא חידש את פעילותו במשחטה גם לאחר שתביעת הפינוי בוטלה, זאת בין היתר לאור מצבו של הנכס.

3.ביום 2.8.2001 הגיעו סויסה והעירייה להסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה"). בהסכם הפשרה נקבע בין היתר כי המשחטה אינה פועלת מאז 12.6.1991, וכי העירייה רואה בנכס המשחטה כנכס שניזוק במידה שלא ניתן לשבת בו וכי אין יושבים בו מיום 12.6.1991. העירייה אישרה בהסכם הפשרה כי מיום 12.6.1991 סויסה אינו חייב לשלם ארנונה בגין המשחטה. העירייה אישרה כי יש להפחית 60% מצריכת המים בו חויבה המשחטה, וכי היא מוותרת על כל חוב של סויסה בגין ארנונה, מים ביוב ושכ"ד - הן בגין המשחטה והן בגין בית המגורים.

הסכם הפשרה היה כפוף – כעולה מהאמור בו – לאישור הן של מועצת העיר והן של שר הפנים. מועצת העיר אישרה את ההסכם, אולם שר הפנים לא אישר אותו. לגישת העותרים, אין בכך כדי לפגוע בתוקפן של ההצהרות וההתחייבויות של העירייה לגבי מצב הנכס. לגישתם, העובדה כי שר הפנים לא אישר את הסכם הפשרה, אינה מאיינת את היותו של ההסכם, אלא רק את כניסתו לתוקף. עוד טענו העותרים, כי העירייה היתה מודעת למצבה של המשחטה, כפי שעולה מהנספחים שצורפו לתגובתה, ובין היתר פרוטוקולים של מועצת העיר בהם מתארת באת כוחה, עו"ד ברעם ז"ל, את השתלשלות העניינים.

4.עוד יש לציין כי בשנת 2005 הגיש העותר תביעה נגד העירייה (ת. א. 1748/05, תביעה זו תכונה להלן: "תביעת סויסה") על סכום של 4,849,105 ₪, בגין הנזקים שלטענתו נגרמו לו כתוצאה מהתנהלות העירייה כפי שתוארה לעיל.

טענות הצדדים

5.העותרים טוענים כי יש לבטל את כל חיובי הארנונה שמועדם אחרי שנת 1991, בהתאם להוראת ס' 330 לפקודת העיריות, שכן הנכס היה הרוס ולא ראוי לשימוש מאז. עוד טענו העותרים, כי רוב החובות להם טוענת העירייה התיישנו שכן הם קודמים לשנת 2002. והעירייה מנועה מלנקוט הליכי גבייה מנהליים ביחס לחובות שהתיישנו. כן נטען כי על העירייה לבטל את חיוב העותר בחיובי ריבית והצמדה.

לגישת העותרים, התחייבויות העירייה במסגרת הסכם הפשרה הן התחייבויות שלטוניות או הבטחה שלטונית לכול דבר וענין. החוב בגין בית המגורים לא היה אמור להיות משולם כלל מכוח הסכם הפשרה. ביחס לחוב המים הוסכם כי הוא יופחת ב-60%, ואף ענין זה לא בוצע על ידי העירייה.

6.באשר לטענת העירייה לגבי העדר סמכות עניינית ואי מיצוי הליכים, טענו העותרים כי השאלות העומדות לדיון בעתירה הן שאלות משפטיות גרידא, שאלת סמכות העירייה לגבות חובות ארנונה שהתיישנו לפני 20 שנה, והשאלה האם הסכם הפשרה מגבש הבטחה שלטונית. לטענת העותרים, למנהל הארנונה או וועדת הערר לא היתה סמכות לדון בשאלות משפטיות כאלה במסגרת השגה וערר.

באשר לאיחור בהגשת העתירה, נטען כי משנת 2004 התנהל בין הצדדים משא ומתן במסגרתו הוסכם כי עד לסיומו לא ייטענו על ידי הצדדים טענות הקשורות למועדים או להתיישנות. העותרים עשו לטענתם כל שניתן כדי להימנע מהליך משפטי.

7.העירייה טענה כי דין העתירה להידחות על הסף, משום שבית המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בה. לטענתה, היה על סויסה להעלות את טענתו העובדתית לפיה מבנה המשחטה אינו ראוי לשימוש במסגרת הליך השגה, ולאחר מכן בהליך ערר (אם טענותיו לא היו מתקבלות). טענת ההתחייבות השלטונית אינה מועילה, כך נטען, כדי להקנות סמכות לבית המשפט.

עוד טענה העירייה, כי דין העתירה דחייה על הסף מחמת שיהוי ניכר בהגשתה. החובות נושא העתירה הם חיובים שנתיים שהושתו על סויסה מדי שנה. העותר היה מודע להם. משנת 2005 ננקטו נגד סויסה הליכי גבייה מנהליים, ואף על פי כן, העתירה הוגשה רק בשנת 2008. העותרים לא היו רשאים לבקש להאריך את המועד להגשת העתירה במסגרת הסיכומים, ואין לקבל את טענתם לפיה הוסכם כי עד לסיום המשא ומתן לא ייטענו טענות הקשורות למועדים – בהיותה טענה המהווה הרחבת חזית.

8.לגופו של ענין נטען כי הוסכם כי לא תיטען טענת התיישנות רק ביחס לתקופה בה נוהל משא ומתן, קרי בין יום 26.1.04 ועד יום 7.6.05. לאחר מועד זה ננקטו על ידי העירייה הליכי גבייה מנהליים, ואף על פי כן לא הוגשה העתירה עד יום 5.10.08.

עוד טענה העירייה כי טיוטת הסכם הפשרה אינה קבילה, אינה מחייבת ולא ניתן להתבסס עליה. זאת משום שהטיוטה לא התגבשה להסכם תקף בהעדר אישורו של משרד הפנים. משרד הפנים לא נתן את אישורו מהטעמים שפורטו במכתבו נספח 25 לתגובה לעתירה.

9.לגישת העירייה, החובות בגין שני הנכסים עומדים בתוקפם, שכן לא הוכחו תנאי ס' 330 לפקודת העיריות. כך, לא הוכח כי מבנה המשחטה ניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו, ולא ניתן להוכיח זאת מטיוטת ההסכם הפשרה. באשר לצו הפסקת הפעילות שהוצא נגד המשחטה, צו זה הוצא מטעמים תברואתיים, ולא משום שמדובר בנכס הרוס.

לא הוכח גם התנאי לפיו אין יושבים בנכס. העותר לא הוכיח כי לא עשה שימוש בנכס, ומכרטסת החיוב בגין צריכת המים עולה כי נרשמה פעילות בנכס גם לאחר מתן צו הפסקת הפעילות. לא הוכח גם התנאי השלישי, כי ניתנה לעירייה הודעה על מצב הנכס. לא נכון גם כי סויסה לא החזיק בנכס בין השנים 1991 עד 1995. באשר לצריכת המים – אין מקום להקטין את החיוב מכוח טיוטת הסכם הפשרה (שאין לה תוקף), וכן נטען כי בפועל המשיך "בית המריטה" שפעל במשחטה לפעול, חרף צו הפסקת הפעילות.

10.באשר לטענת ההתיישנות, טענה העירייה כי זו טענה דיונית שאין בה כדי לבטל את הזכות לגופה. במקרה דנן עומדת לעירייה טענה מכוח ס' 4 לחוק ההתיישנות (לאור תביעת סויסה בה נתבעה העירייה על ידיו), וכן יש לדחות את טענת ההתיישנות משום שחובות סויסה לעירייה משועבדים לזכותה מכוח פקודת המיסים (גבייה). עוד נטען כי העותרים לא העלו את טענת ההתיישנות "בהזדמנות הראשונה", סויסה אף הודה בחובו כלפי העירייה במכתב בא כוחו מיום 23.5.96, ואף מטעם זה יש לדחות את טענת ההתיישנות.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ