פסק דין
השופטת ר' אבידע:
העותר נדון ביום 14.9.10 לתשעה חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו מיום 14.12.09 עד 7.2.10, לאחר שנמצא אשם, במסגרת הסדר טעון, בעבירת תיווך בסם מסוכן. מאחר ובעת גזירת דינו היה המערער משוחרר, בית המשפט הורה לו להתייצב לריצוי עונשו ביום 1.11.10. תום ריצוי שני שליש ממאסרו של העותר, לאחר ניכוי מנהלי, היה ביום 12.2.11, מועד שחרורו המלא מהכלא של העותר הוא יום 5.6.11, בניכוי מנהלי יום 15.5.11.
ביום 13.2.11 התייצב העותר בפני וועדת השחרורים אשר דנה בעניינו, ובסופו של יום, דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם – מכאן העתירה בענייננו.
לטענת ב"כ העותר, הוועדה שגתה הן בכך שסברה כי העותר לא הביע חרטה על מעשיו, והן בכך שדחתה את בקשתו להשתחרר מהנימוק שמרשו לא השתלב בתהליך טיפולי, שכן לגרסתו מרשו, לראשונה בחייו, עוד בטרם נאסר בפעם זו, החל בהליך שיקומי, פנה לטיפול במחלקת ההתמכרויות באשקלון, ואף החל לעבוד לפרנסתו ולפרנסת משפחתו.
בדחותה את בקשת העותר ציינה הוועדה כי :
מדובר במאסרו החמישי של העותר.
התנהגות העותר בכלא תקינה, אך קיים חמ"ן בעניינו בדבר השתייכותו לארגון פשיעה.
מטא"ר מתנגד לשחרורו המוקדם בהתבסס על החמ"ן האמור.
מדו"ח העו"ס עולה כי העותר היה בקשר מעקבי עימה אך לא השתלב בהליך כלשהו.
כן עולה מדו"ח העו"ס כי העותר מתקשה לקחת אחריות מלאה על מעשיו.
לעותר רישום פלילי מכביד. שנים ארוכות ניהל אורח חיים עברייני.
פמ"ד מתנגדת לשחרורו בשל העבר המכביד ושובו לבצע עבירות.
למרות הליכי השיקום שהעותר החל בהם, היינו עבודה מסודרת והשתלבותו ביחידה להתמכרויות שבעיריית אשקלון, העותר לא זנח את דרכו העבריינית, משהיה מעורב בעבירה בגינה נותן הוא את הדין.
בסיום ההחלטה צויין כי לאחר שהוועדה שקלה את דברי ב"כ הצדדים והעותר סבורה היא "כי יש ליתן משקל להתרשמות העו"ס אשר ממנה עולה כאמור לעיל, כי האסיר מתקשה לקחת אחריות מלאה על מעשיו..." וכי "האסיר לא השתלב בתהליך טיפולי כלשהו..." לכן, הוועדה הגיעה "למסקנה כי האסיר לא החל בהליך הטיפולי המיוחל בין כותלי הכלא, כפי שמן הראוי לעשות על מנת לשכנע את הוועדה כי מסוכנותו פחתה ועל מנת שתאפשר לאסיר להמשיך בהליך הטיפולי מחוץ לכותלי בית הכלא". לפיכך, נדחתה הבקשה לשחרור מוקדם "משלא החל האסיר בהליך טיפולי כאמור" ושעל כן "הוועדה סבורה כי מסוכנותו לא פחתה".
לטענת המשיבה דין העתירה להידחות, משהחלטת הוועדה הינה סבירה, ראויה ועניינית. עוד נטען, כי אכן לא עלה בידי העותר להצביע על תהליך שינוי, או תחילת טיפול בין כותלי הכלא, ואף במעשיו הוכיח העותר, כפי שקבעה הוועדה, כי לא זנח את דרכו העבריינית למרות הנטען ע"י סנגורו.
כאמור, העותר נדון, בעקבות הסדר טעון אשר כלל גם את הענישה, ל- 9 חודשי מאסר בגין תיווך בעסקת סמים בין סוכן משטרתי לבין מי שהיה נאשם 2 בכתב האישום שבו יוחסה עבירת התיווך לעותר. בגין עבירה זו היה העותר במעצר במשך כחודשיים, במחצית דצמבר 2009 עד תחילת פברואר 2010. לאחר מכן, נאסר החל מיום 1.11.10 בכלא שקמה, ולטענת בא כוחו, היה בכלא שקמה כחודשיים, כאשר בכלא שקמה נבצר ממנו להתחיל בהליך שיקומי. עוד נטען כי לבקשתו הועבר לכלא דקל, כאשר בעת שהתייצב בפני הוועדה היה באותו בית סוהר אך כחודש וחצי. עוד נטען על ידי ב"כ העותר כי למרות בקשות מרשו לא התאפשר לו להשתלב בהליך שיקומי בכלא.
בדו"ח העו"ס מיום 30.12.10 צויין, כי התנהגות העותר בכלא שקמה היתה תקינה, היה בקשר מעקבי עם עו"ס, אך לא השתלב בתהליך טיפולי כלשהו. לא צויין אם היתה אפשרות להשתלבותו אם לאו. כן נאמר כי העותר "מצהיר כי התעייף מעיסוק בפשע ומעוניין לשנות את אורחות חייו". אשר לעבירה נאמר כי מודה בביצועה "מביע צער וחרטה על מעשיו אך נוקט בייחוס סיבתיות חיצוניות – "סמוי יצר קשר איתי" ומתקשה לקחת אחריות מלאה על מעשיו". בסיכום דו"ח העו"ס נרשם "מביע רצון מילולי להתרחק מפעילות עבריינית". "מביע רצון לשינוי אורחות חייו אך בשלב זה לא ניתן להצביע על תהליך שינוי שעבר במהלך מאסרו...". בקלידת העו"ס מיום 21.1.10 נאמר "... לגבי העבירה מביע חרטה אך לא ברור עד כמה היא אמיתית וכנה".
מאחר ותקופת מאסרו של העותר הינה קצרה, ולפיכך לא ניתן, כפי שהעו"ס אף ציינה בדו"ח שהוגש, להכין לו תוכנית שיקום בפיקוח רש"א, הגיש העותר תוכנית שיקום טיפולית פרטית מיום 31.1.10, שנערכה ע"י ד"ר נמרוד שני. בתוכנית השיקום מצויין, בין היתר, כי העותר החל את דרכו העבריינית עוד בגיל 14. בשל כך שלקה באוטם שריר הלב ונזקק לצנתור. בשנת 2006 הוכר כנכה 40% ע"י המוסד לביטוח לאומי. בסיכום תוכנית השיקום צויין "ניתן לזהות עייפות מהמצב הקיים ומוטיבציה לזנוח את עולם העבריינות" (סעיף 22 לתוכנית). בתוכנית המוצעת מוצע שילוב העותר בקבוצת שיקום; קיום מעקב אחר העותר באשר לשימוש בסמים ואלכוהול, וכן תוכנית תעסוקה.
אכן, על העותר להוכיח כי מסוכנותו פחתה, ולפיכך ראוי הוא לשחרור. בענייננו, לנוכח תקופת המאסר היחסית קצרה שהוטלה על המערער, כאשר מתוך אותה תקופת מאסר חודשיים שהה במעצר, חודשיים נוספים היה בכלא שקמה, ששם, כך נטען, לא יכל להתחיל בהליך שיקום, והיותו כחודש וחצי בכלא דקל, כאשר לא צויין בדוחות הסוציאליים כי הוצע לו להיכנס להליך שיקומי כלשהו בתוך הכלא או כי קיים הליך שיקומי שיכול היה להשתלב בו ולא השתלב, סבורתני, כי אין לדחות את הבקשה לשחרור, אך משום שלא עלה בידי העותר להצביע על הליך שיקומי בכלא, כאשר בנסיבות, הליך כזה לא יכול היה להתקיים.