סגל נ' שלום ואח'

פסק דין

1. תביעה כספית להשבת סך של 910,000 ₪ (סכום קרן נומינלי לפני שערוך). הסכסוך וההליכים שניהלו הצדדים, תוארו בסעיפים 2 עד 7 להחלטתי מיום 19.7.09. באותם סעיפים נידונה והתקבלה בקשה למחיקת סעיפים 14-15 לכתב התביעה שעניינם העילה החוזית. לשם הבנת התמונה ומה שנותר להכרעה, אשוב ואצטט להלן אותו חלק שבהחלטתי:

" 2. לשם הבנת הרקע לבקשות יש להיזקק לגלגולו הקודם של ההליך שבין אותם צדדים, בשתי תובענות מאוחדות בבית משפט זה , בהן ניתן פסק דין מיום 7.10.07 ע"י כב' השופטת נאות-פרי (להלן " פסה"ד "); כאשר אף ב"כ התובע הודה כי אותו פסק דין מקים השתק פלוגתא (ישיבה מיום 10.11.08). לא הוגש ערעור על פסק הדין.  

3. ואלו, בתמצית, קביעותיו של פסה"ד (לשם הנוחיות יכונו להלן התובע בשם " חיים" , הנתבע בשם " אופיר ", והנתבעת 2 תכונה " החברה "):  

א. הנתבעת 2 הנה חברה פרטית המפעילה סופר מרקט, ו אופיר הנו בעל מניותיה. בין חיים לאופיר נחתם הסכם ביום 25.1.04, לפיו ישקיע חיים בחברה 200,000 דולר וכנגד סך זה יוקצו לו 50% ממניות החברה והוא יהפוך לשותפו של אופיר (סכום שכונה בפסה"ד " ההשקעה הראשונה ", ואילו ההסכם כונה " ההסכם הראשון "). בהסכם הראשון ניתנה לחיים אופציה לפרוש מהשותפות עד יום 28.1.04 כנגד מתן הודעה, שאז יהא אופיר חייב להשיב לחיים סכום מוסכם שווה ערך ל 160,000 דולר ארה"ב.  

חיים אכן שילם ב 6.2.04 סך של 800,000 ₪ מכוח ההסכם הראשון, בהמחאה לפקודת החברה. לא היה שנוי במחלוקת כי לפי שער הדולר במועדים הרלבנטיים, היה על חיים להוסיף סך של 90,000 ₪ כדי להשלים סכום ההשקעה הראשונה – היינו להשלים לסך של 200,000 דולר.  

המניות שהיו אמורות לעבור לחיים – לא עברו (נכון למועד מתן פסה"ד, ועד עצם היום הזה). באוקטובר 2004 ביקש חיים לממש האופציה לפרוש כנגד החזר ההשקעה המוסכם, אך חזר בו מספר ימים מאוחר יותר, כנגד סיכום אליו הגיעו הצדדים שתישמר לו זכות להודיע על כוונתו למכור לאופיר את חלקו בחברה עד 28.3.05 . למעשה הוארך אפוא המועד למימוש האופציה, והדבר מצא ביטויו בהסכם נוסף שנחתם בין אופיר לחיים ב 28.3.05, וכונה להלן בפסה"ד " ההסכם השני ". שם צוין כאמור שחיים יכול לממש האופציה האמורה עד 28.3.05: ואם לא יממש חיים את האופציה ויישאר שותף בחנות, יהא עליו לשלם לאופיר סכום נוסף של 243,500 ₪ עד 12.4.05. סכום נוסף זה – לא שולם.  

באותו הליך קודם היו החברה ואופיר התובעים, והנתבעים היו חיים ואשתו (להלן " רונית"). חיים ורונית החלו לעבוד בסופר, בסמוך לאחר חתימת ההסכם הראשון, בתמורה למשכורת חודשית.

ב 10.5.05 שלח אופיר לחיים מכתב פיטורין , בעקבותיו הפסיק חיים עבודתו בסופר, ורונית הפסיקה לעבוד שם ביוזמתה פרק זמן קצר לאחר מכן.

כל העובדות המנויות בס"ק זה היו עובדות שלא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים בהליך הקודם (עמ' 1-2 של פסה"ד).

ב. בהליך הקודם תבעו החברה ואופיר מחיים את תשלום הסכום הנוסף של 243500 ₪, נשוא ההסכם השני , משלא מימש חיים את האופציה בתקופת ההארכה שניתנה לו עד 28.3.05. חלקה הארי של התביעה נגע אפוא לסעד של אכיפה (ת.א. 11888/05). בנוסף נתבע מחיים ורונית סך כספי של 56856 ₪, שלפי הנטען הנו ערכם של מוצרים שנלקחו מן הסופר לשימושם הפרטי (ת.א. 16106) . תביעה נוספת זו, שאינה נוגעת לענייננו, התקבלה בחלקה.

ג. חיים טען כי מעבר לסך של 800000 ₪ שתשלומו אינו שנוי במחלוקת, שלם עוד 110000 ₪ באמצעות אמו אורנה סגל, בשלושה מועדים שונים, וכך השלים את כל סך התמורה (200000 דולר) שמכוח ההסכם הראשון, והיה זכאי להעברת מחצית המניות על שמו. נטען שאופיר והחברה הפרו ההסכם הראשון באי העברת המניות. ביחס להסכם השני טען כי ביטל אותו כדין, ולכן אין הוא חב בתשלום הסך הנתבע הנקוב בו, ובנוסף הוא מגלם גם הסכמה לא חוקית סמויה לתשלום סכום "בשחור" ולכן דינו להתבטל.

ד. העידו ונחקרו אופיר, חיים ואורנה סגל.  

ה. בית המשפט לא קבע בפסק דינו ממצא עובדתי כזה או אחר בשאלה האם שלם חיים בפועל סכום נוסף של 110000 ₪. מעמ' 4 של פסק הדין עולה כי בית המשפט קיבל כי בין אם שלם חיים סכום נוסף כאמור ובין אם לאו, הרי לחיים היו כמה גרסאות שונות ביחס למטרת אותו תשלום נטען של 110,000 ₪: האחת שמדובר בסכום ששולם במצטבר על מנת להשלים סכום ההשקעה הראשונה לפי ההסכם הראשון, השניה כי הסכום כולו נועד להוות חלק מסכום תמורה נוסף בסך 50000 דולר שהיה אמור להשתלם "בשחור" במסגרת הבנות לא כתובות שהתגבשו עוד במסגרת ההסכם הראשון, והשלישית כי חלק מהסכום נועד להשלים ההשקעה הראשונה וחלק – להיות משולם על חשבון הסך הנוסף של 50000 דולר. היות ולפי אחת הגרסאות של חיים יתכן שכל הסכום הנטען של 110000 ₪ נועד לכסות חלק מההתחייבות לתשלום סך נוסף "בשחור" של 50,000 דולר, קבע בית המשפט כי חיים לא הוכיח שהשלים ההשקעה הראשונה שנקבעה בהסכם הראשון, ולפיכך לא הגיע המועד להעברת המניות . היות וחיים לא הוכיח כי שלם מלוא התמורה המוסכמת בגין הקצאת המניות, נקבע בהתאמה שלא הוכח שאופיר הפר ההסכם הראשון (עמ' 4 -5 לפסה"ד). 

ו. חיים טען כי ההסכם הראשון הופר ע"י אופיר , משעה שפיטר את חיים. בית המשפט דחה הטענה וקבע כי הפיטורין לא עלו כדי הפרה של ההסכם הראשון מצד אופיר (חרף תמיהה שהביע ביהמ"ש על אופן הפיטורין של מי שהיה אמור להיות שותף): זאת מאחר והוראה בהסכם הראשון (סע' 6.2) קבעה שלאופיר יש סמכות לפטר כל עובד, והצדדים לא הוציאו מכלל זה את חיים או רונית. בסכום: טענותיו הנוספות של חיים שההסכם הראשון בוטל, וכי על אופיר להשיב לפיכך מה שהתקבל מכוח אותו הסכם - נדחו על ידי בית המשפט, ומשכך דחה אף הטענה כי קמה חובת ההשבה שמכוח ביטול: סע' 33-34 לפסה"ד.  

ז. טענה נוספת של חיים שנדחתה הנה שההסכם השני בטל מחמת אי חוקיות, שכן נועד להעלות על הכתב הסכמה שבעל פה לתשלום סכום "בשחור" בשיעור 50000 דולר.

בית המשפט קבע כי ההסכם השני בכל מקרה – חוקי ותקף (שכן בלא חשיבות לשאלה מהי הסיבה בעטיה נחתם, ואף אם נקבל גרסת חיים שההסכם נועד להעלות על הכתב ההסכמה המוקדמת לתשלום סך של 50000 דולר בשחור מטעמי מס, הרי דווקא בהסכם השני הועלתה על הכתב ההסכמה המגלמת תשלום הסך הנוסף, ומשכך "רפאה" כל אי חוקיות ככל שהיתה כזו ביחס לאופיר, והסכום כבר אינו "שחור"): עמ' 5 – 7 לפסה"ד.  

ח. בית המשפט קבע שאופיר לא הפר ההסכם הראשון , וכי ההסכם השני – תקף. תביעתם של אופיר והחברה נשענה על ההסכם השני, לפיו קמה זכאותה של החברה לתשלום של 243,500 ₪ (כזכור: משחיים לא הפעיל אופציית הביטול "המוארכת"). משכך, נבדקה השאלה האם יש לזכות את אופיר והחברה בסעד האכיפה הכספי המבוקש. השאלה נענתה בשלילה, שכן נמצא כי אכיפת ההסכם השני בנסיבות העניין אינה צודקת (סע' 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. כאן הפנה ביהמ"ש לכך כי אף אם נקבל גרסת אופיר לפיו חיים שלם "רק" 800,000 ₪, הרי מדובר עדיין ב 90% לערך מסך התמורה שהיה אמור חיים לשלם בגין המניות, ומניות לא קיבל כלל – אף לא בשיעור היחסי של הסכום ששלם מתוך סך ההשקעה הראשונה הנקוב בהסכם הראשון. ביהמ"ש הפנה גם לסוגיית פיטוריו של חיים בתכוף לאחר חלוף מועד האופציה, כאשר חיים כבר לא יכול היה "לסגת מן ההשקעה". ביהמ"ש ציין כי אין לו ספק ששני הצדדים לא הציגו התמונה העובדתית המלאה שכן אין זה הגיוני שחיים ישלם סכום כה גבוה, יחתום על הסכם לפיו הוא מתחייב לשלם עוד סכום (היינו – מבלי שקיבל כל מניה), ומן הצד השני אופיר לא דורש השלמת ההשקעה.  

ט. היות והסעד הנדרש היה סעד של אכיפת ההסכם השני, בית המשפט התלבט האם לא ראוי בנתונים להורות על אכיפה מותנית בקיום חיוביו של הנפגע או בתנאים אחרים המתחייבים מן החוזה (סע' 4 לחוק התרופות) : השאלה היתה האם אין להורות על חיובו של חיים בסכום התביעה ומאידך, הקצאת מחצית ממניות החברה ע"ש חיים, ועריכת התחשבנות באשר לרווחי הסופר שיש לחלק בין השותפים בתקופה הרלבנטית. ביהמ"ש ביכר שלא להיזקק לסעד זה, שכן הסעד לא התבקש אף ע"י חיים עצמו, ומסיבה נוספת שראוי לציין לצרכי בקשה זו: חיים הצהיר כי הוא מתעתד להגיש תביעה כנגד אופיר לגבי הסכומים שהשקיע עד כה בחברה. תביעה זו , כביכול, היא התביעה שבפני. מכל מקום, בסע' 50 של פסה"ד קבע ביהמ"ש, כי במידה ותוגש תביעה שכזו – תהא היא האכסניה המתאימה לבירור ההתחשבנות שבין הצדדים, לרבות השאלה האם שולם סך של 110000 ₪, ושם יהא צורך לתהות האם אין לחייב את חיים לשלם הסכום שנתבע ממנו, ואם יזכה מן האידך גיסא במחצית מהחנות – לערוך התחשבנות ביחס לרווחי החנות.

 עד כאן להליך הקודם, ומכאן להליך שבפני.