נ.א. נ' א. ואח'

הרקע

1.בתיק זה הועלתה, ראשית, טענה להיעדרה של סמכות ענינית לבית-משפט זה. אחר כך נפרשׂה המחלוקת לגופם של דברים. בשתי הסוגיות הללו הותירו משיבים 3, 5, 7 ו-9 את ההכרעה לשיקול-דעתו של בית-המשפט. משיב 1 הודיע כי הוא מסכים לבקשה וממילא לסמכותו של בית-המשפט. משיבה 2, שמסמכי-הבקשה הומצאו לידיה כדין, לא טרחה להשיב ואף לא התייצבה לדיון. משיבות 4, 6 ו-8 הודיעו כי הן מתנגדות למבוקש. לפי המוסכם בדיון, השלימו המבקשת ומשיבות 4 ו-8 טיעון בכתובים ובית-המשפט הוסמך להכריע בדרוש הכרעה, כסדרו, לפי מלואו של החומר שבתיק.

2.הבקשה היא לפסק-דין

הצהרתי ולפיו הזכויות ביחידת-מגורים צמודת-קרקע, במגרש מס' 308 ביישוב הר-גילׂה שביהודה הן למבקשת ולה בלבד. עוד נתבקש בית-המשפט להצהיר כי עיקולים, שהטילו משיבים 9-2 על הזכויות בנכס בגין חובותיו של משיב 1 להם – בטלים ויש למחקם מרישומיו של המִנהל האזרחי.

3.המבקשת ומשיב 1 נישאו. בשנת 2012 העמיד אביה של המבקשת את מלוא-המימון הנדרש לרכישתה של יחידת-המגורים. הוא ביקש בעקבות כך כי הנכס, לכשתושלם בנייתו, יירשם על שמה של המבקשת, בתו, לבדה. דא עקא כי האגודה השיתופית הר-גילׂה העמידה תנאי לרכישתן של יחידות-מגורים בתחומיה: הזכויות באלו תהיינה, יחד, אך לבני-זוג נשואים זה לזה. לפיכך הגו בני-הזוג פתרון: במִנהל האזרחי נרשמו, אמנם, הזכויות ביחידה על שמם בחלקים שווים אך בהסכם, שקשרו בני-הזוג ביום 4.6.2012 והכתירוהו: "הסכם-ממון", נקבע כי הן למבקשת בלבד. בסעיף הרביעי להסכם נכתב כך:

"בני הזוג מצהירים ומסכימים בזאת, כי ביחס לזכויות בדירה, לא חל ולא יחול איזון משאבים והם שייכים ויהיו שייכים – במהלך קשר הנישואין ובעת סיום קשר הנישואין ולאחריו – לאשה בלבד, ולבעל אין ולא תהא כל טענה ו/או תביעה ו/או דרישה מכל מ[י]ן וסוג שהוא – במהלך קשר הנישואין, בעת סיום קשר הנישואין ולאחריו – ביחס לדירה, ו/או לזכויות בה, מכל מי וסוג שהם" (הפסקה הרביעית לכתב-הבקשה).

ביום 1.7.2012 אושר ההסכם בבית-המשפט לעניני משפחה של מחוז תל אביב (כבוד השופטת מירה דהן). אחר כך נקלע משיב 1 לחובות, שלא נטען כי למבקשת חלק ונחלה בם. משנת 2014 ואילך נקטו נושיו, הם משיבים 9-2, הליכים של הוצאה לפועל. בגדרם של אלה, הם עיקלו את זכויותיו הרשומות של משיב 1 בנכס. מכאן הבקשה.

הסמכות הענינית

4.בקשה זו הוגשה תחילה לבית-המשפט לעניני משפחה (תמ"ש 46408-03-17). בהחלטתו מיום 23.3.2017 קבע בית-המשפט (כבוד השופטת דהן) כי אין לצרף להליך שלפניו צדדים שלישיים – הם המשיבים הנוספים זולת הבעל, בלא נטילתו של אישור. משנתבקש אישור כזה הוסיף בית-המשפט לעניני משפחה ביום 28.3.2017 וקבע: "אין עסקינן בסכסוך בין בני משפחה, שכן, למעשה העתירה מתייחסת לצידי ג', הם נושי הנתבע 1". הבקשה נמחקה והמבקשת הופנתה להגישה בבית-משפט השלום, כפי שעשתה.

אפילו, שבית-המשפט לעניני משפחה החליט שלא לעשות שימוש בסמכותו שלפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ולא העביר את הבקשה לבית-משפט זה הרי שקביעתו, לעצמה, מניחה משקל ממשי על הכף להמשכו של בירור כאן. לדעתי, יש גבול לַמּידה, שבה ניתן להוליך בעלי-דין אנה ואנה בין ערכאות משל היו מיטלטלין. ברם גם לגופה אין הסמכות נתונה לבית-המשפט לעניני משפחה. אין זה סכסוך בין בני-הזוג, אשר רואים עין בעין את הבקשה הזו ואת הסעדים המבוקשים בה. המחלוקת היא בין הנושים לבין החייב ורעיתו ומקומה להתברר לפני ערכאה של משפט "אזרחי". זאת ועוד, לא מצאתי ממש בטענה כי מבוקש לאכוף את הסכם-הממון והרי האכיפה היא לבית-המשפט שאישר אותו. אכיפה איננה מבוקשת, שהרי איש מן הצדדים להסכם-הממון לא הפר אותו; שני הצדדים לו מסכימים כי הוא חל כלשונו וממילא לא נדרש איש להתחייב בקיומו. אלא, מבוקש כאן לקבוע מסקנה משפטית בכל הנוגע לצד שלישי, שאין ההסכם עוסק בו כל עיקר וממילא אין הוא צד לו.

5.שאלה אחרת היא אם הסמכות היא לבית-משפט זה או, כטענתן של משיבות 4 ו-8, לבית-המשפט המחוזי. נטען כי עסקינן בשאלה במקרקעין, אשר הואיל ואינה נוגעת לשימוש או להחְזקה בם הרי היא לבית-המשפט המחוזי. בטענה זו אין ממש. הסוגיה איננה של מקרקעין כי אם של מיטלטלין. אפילו שהזכויות נוגעות לנכס של מקרקעין, הן טרם נתגבשו לכלל "זכויות במקרקעין". הזכויות הללו אינן רשומות בספרי-המקרקעין. ברישום שבמִנהל האזרחי, וממילא אינו כולל מספּרים של גושים וחלקות, נכתב ברחל בתך הקטנה כי "הודעה זו אינה מהווה אישור זכויות ואין להסתמך עליה לצורך העברת זכות. הרישומים מתנהלים אצל גורם מאכלס אשר ירשום את הנכס בלשכת רישום המקרקעין, בבוא העת" (נספח ו' לכתב-הבקשה). יש לראות אפוא בזכויות האמורות נכס, שבו מתקיים האמור בסעיף 13(א) לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971 – "הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחוייבים, גם על זכויות". ענין זה, בצירוף העובדה כי סכומם של העיקולים שהוטלו, והמשיבים לא טענו אחרת, הוא בגדרי-סמכותו של בית-משפט השלום, קולעים את הבקשה לכאן.