1.בפני ערעור על פסק הדין שניתן ביום 2.3.09 ע"י המפקחת על רישום המקרקעין בתל-אביב, הגב' אורה קניון (להלן: "המפקחת"), לפיו נדחתה תביעת המערערת לחייב את המשיבה בתשלום חוב עבור הוצאות החזקת הרכוש המשותף של הבית המשותף ברחוב י.ל. גורדון בתל-אביב (להלן – "הבית"), ששעורו נקבע לפי יחס שטחים עפ"י חשבונות הארנונה של עיריית תל אביב (להלן – "חשבונות הארנונה").
2.המערערת הגישה תביעה כנגד המשיבה לתשלום חלקה בהוצאות הבית בשנת 2008 (מלבד סכום של 1,038 ₪). לטענתה, חלקה של המשיבה בהוצאות הינו עפ"י היחס בין שטח דירתה לרבות תוספות בניה כרשום בחשבונות הארנונה שלה, הגם שהשטח הנוסף לא נרשם בלשכת רישום המקרקעין, לבין שטח כלל הדירות בבית לפי חשבונות הארנונה.
לעומתה טענה המשיבה, כי יש לחשב את חלקה בהוצאות לפי היחס שבין שטח דירתה עפ"י הרישום בפנקס הבתים המשותפים (להלן: "הרישום בפנקס") ללא הצמדות, ביחס לשטח כלל הדירות של הבית עפ"י הרישום בפנקס.
בדיון בפני המפקחת הסכימו הצדדים, כי יש לחשב את חלקם של בעלי הדירות בהוצאות לפי היחס שבין שטח כל דירה לכלל שטח הדירות בבית. המחלוקת ביניהם, היתה בשאלה כיצד לחשב את שטחי הדירות, האם לפי הרישום בפנקס, או לפי הרשום בחשבונות הארנונה המתעדכנים מידי פעם.
3.בפני המפקחת טענה המערערת כי בסעיף 58(א), לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") כפי תיקונו בתיקון 26 בשנת 2005 (להלן: "התיקון"), לא נקבעו קריטריונים לחישוב שטח הדירה ומכך נלמד, כי החישוב משתנה על פי הנסיבות. עוד טענה היא, כי סעיף 52 לחוק המקרקעין, מגדיר דירה על פי ייעודה, דהיינו השטח המשמש למגורים ומכאן כי יש לקבוע את שטח הדירה המשמש למגורים בפועל.
המערערת להשקפתה, היתה מודעת לכך, כי שיטה זו עלולה ליצור אנדרלמוסיה, ולכן הציעה המערערת לקבוע כנקודת מוצא לחישוב, את שטח הדירה עפ"י הרישום בפנקס. היה ומתברר כי קיימת סטייה קלה במטרים ספורים בלבד, ניתן להסתפק ברישום זה, אולם אם הסטייה היא משמעותית, יש לחשב את השטח כפי שהינו בפועל.
לטענת המערערת, המשיבה הוסיפה כ-60 מ"ר לדירתה, ולכן לטענתה, יש לחשב את השטח בפועל ולא על פי הרישום.
4.המשיבה טענה לעומתה, כי לצורך החישוב יש להתייחס לשטחים כפי שהם מוצאים ביטוי ברישום בפנקס. המשיבה הפנתה לשני פסקי דין שניתנו ע"י המפקחות על רישום המקרקעין, בהתייחס לאותו לבית. האחד, בתביעה שהגישה המערערת נגד המשיבה; והשני, בתביעה שהגישה המערערת נגד בעל דירה אחר באותו בית. בשני פסק דין אלה, נקבע, כי החישוב ייעשה לפי השטח הרישום בפנקס.
המשיבה, הוסיפה, כי אם תענה דרישתה של המערערת, יווצר מצב אבסורדי: חלק מבעלי הדירות ישלמו את הוצאות החזקת הרכוש המשותף לפי דרך אחת ואחרים לפי דרך שניה. עוד טענה המשיבה, כי השטח הנוסף בדירתה קטן מזה שטענה המערערת.
5.בפסק דינה, קבעה המפקחת, כי הואיל ולא נקבע בתקנון הבית המשותף שיעור השתתפות בהוצאות הרכוש המשותף השונה מזה הקבוע בחוק המקרקעין, מחייבת את הצדדים הוראת סעיף 58(א) לחוק המקרקעין.
המפקחת הפנתה לפסק דין שניתן על ידה בת.ת. 354/08, בתביעה שהגישה המערערת כנגד שני בעלים של שתי דירות בבית. בפסקי הדין התעוררה שאלה זהה לזו הנדונה בענייננו, ונקבע בהם כי מסעיף 58(א) לחוק המקרקעין עולה, כי מקום שלא נקבע אחרת בתקנון הבית המשותף, יש לחשב את השטחים עפ"י היחס שבין דירה מסוימת לכלל שטחי הדירות בבית, הכל כפי רישומם בפנקס; אילו רצה המחוקק לקבוע קריטריון אחר, כך המפקחת, הרי שהיה קובע זאת במפורש. משלא נקבע כך, משמע, שיש להמשיך ולהתבסס על שטח הדירות לפי הרישום בפנקס. כל פירוש אחר יגרום לאנדרלמוסיה ואי בהירות.
המפקחת הפנתה לפסק דין שניתן ע"י המפקחת אריאלי בת.ת. 526/07, בתביעה שהגישה המערערת נגד המשיבה. שם קבעה המפקחת אריאלי, בשולי פסק הדין, כי עיון בפרוטוקול אסיפת בעלי הדירות מיום 27.8.87, מעלה, כי בעלי הדירות ביקשו לחלק את שטח רצפת הדירה לשטח הרצפה של כל הדירות בבית. אולם, קביעה זו אינה מופיעה בתקנון הבית, ולכן יש לקבוע את אופן חלוקת ההוצאות עפ"י האמור בסעיף 58(א)לחוק המקרקעין, כפי תיקונו, וממנו מתבקש, להשקפתה, כי השטח הקובע לצורך חלוקת ההוצאות הינו שטח הדירה לפי הרישום בפנקס וללא הצמדות.
האמור בפסק דינה של המפקחת אריאלי, כך קבעה המפקחת, די היה בו כדי למנוע תביעות קודמות שהגישה המערערת נגד המשיבה ובמיוחד את התביעה דנן, ועל כך ראתה בתביעה נשוא פסק הדין תביעה קנטרנית וחייבה את המערערת בתשלום הוצאות בתביעה.
6.המפקחת דחתה את טענת המערערת כי יש לקבוע את שיעור השתתפות בהוצאות עפ"י מספר האנשים הגרים בדירה, שכן לעניין חישוב ההוצאות, הקריטריון היחיד הינו שטח הדירה.
7.המפקחת דחתה את הטענה כי יש לקבוע את שיעור ההשתתפות לפי שטח הדירה עפ"י השטח המופיע בחשבונות הארנונה. לדעתה, אין קשר בין שטח הדירה בחשבונות ארנונה ובין מידת השימוש שיש לבעלים של הדירה ברכוש המשותף.
המפקחת, הדגישה, כי הקריטריונים לקביעת חלקו של כל בעל דירה צריכים להיות חדים וברורים ולא ניתנים לחישוב חדשות לבקרים עפ"י אינטרסים וגחמה רגעיים של מי מבעלי הדירות בבית. המפקחת הבהירה והדגישה, כי לא יתכן כי באותו בית ממש יקבע כי חלק מהדיירים ישלם הוצאות לפי חישוב עפ"י הרישום בפנקס וחלק אחר עפ"י הרישום בחשבונות הארנונה.
המפקחת קבעה כי הקריטריונים המשמשים בסיס לקביעת שטח הדירה בפנקס, אינם זהים לרישומים לצורכי ארנונה, ולכן לא ניתן לעשות שימוש בו-זמנית בשני נתונים אלה באותו בית.
לאור כל אלה, קבעה המפקחת כי על המערערת לחשב את חלקה של המשיבה בהוצאות לפי היחס שבין שטח דירתה הרשום בפנקס ללא הצמדות, 103.39 מ"ר, לבין השטח הרשום בפנקס של כלל הדירות בבית, והציבה קריטריונים לגבי אופן החישוב.
8.בערעור שבפני, שבים ומעלים בעלי הדין את הטענות שהעלו בפני בית משפט קמא.