אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ניסה למנוע את גביית החוב מנושיו על ידי רישום דירה על שם בנותיו.

ניסה למנוע את גביית החוב מנושיו על ידי רישום דירה על שם בנותיו.

תאריך פרסום : 02/10/2014 | גרסת הדפסה
ת"א
בית המשפט המחוזי
38069-07-12
23/09/2014
בפני השופטת:
ריקי שמולביץ

- נגד -
התובעים:
1. שלמה אלנתן
2. גיא אלנתן

עו"ד תומר אלנתן
הנתבעים:
1. יואל גבאי
2. נעמה גבאי
3. רחלי גבאי

עו"ד סמדר קשת בר און
פסק דין
 

 

  1. לפניי תביעת ה"ה שלמה וגיא אלנתן (להלן: "התובעים") להצהיר כי מר יואל גבאי (להלן: "הנתבע") הוא בעל זכויות החכירה בבית צמוד קרקע הנמצא ברחוב הדס 44 בישוב מתן, הידוע כגוש 8805 חלקה 97 (לשעבר חלקה 10 מגרש 730 בגוש 7639) (להלן: "הבית") וכי רישום זכויות החכירה על שם בנותיו של הנתבע, ה"ה נעמה ורחלי גבאי (להלן: "נתבעות 2 ו-3" או "הנתבעות", לפי העניין), הוא רישום למראית עין בלבד, יש לבטלו ולרשום את הזכויות בבית על שם הנתבע.

     

  2. לבקשת התובעים, ביום 19.7.12 ניתן צו עיקול זמני על זכויות הנתבעות 2 ו-3 בבית.

    בהתאם להסכמת הצדדים מיום 31.10.12 הושאר צו העיקול הזמני על כנו.

     

    רקע

  3. הנתבע עוסק ברכישת ומכירת קרקעות. במהלך 2004 החל הנתבע וחברה בבעלותו, חברת תנופה פיתוח והשקעות בע"מ (להלן: "חברת תנופה") וגברת זמירה רחמים (להלן: "המוכרים") למכור שטחים של חצאי דונם מקרקע בשטח של 50 דונם מאדמות הכפר תולת' או כפי שהציגו זאת המוכרים "בישוב נירית".

    בתאריך 30.7.04 מכרו המוכרים לתובעים קרקע בשטח של 3 דונם בישוב נירית תמורת סך של 105,300$. בחוזה המכר נקבע, כי אם המגרשים לא ירשמו על שם התובעים תוך 36 חודשים יהיו התובעים רשאים לבטל את חוזה המכר והמוכרים התחייבו להחזיר להם את כספם במלואם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

    בחלוף 36 חודשים המוכרים לא רשמו הזכויות במגרשים על שם התובעים ולא העבירו לתובעים החזקה בהם. לפיכך ביום 17.7.07, הודיעו התובעים למוכרים על ביטול חוזה המכר ודרשו לקבל את כספם בחזרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כאמור.

    ניסיונות שנעשו להסדרת החוב לא צלחו. בסופו של דבר בשנת 2009 הגישו התובעים כנגד המוכרים תביעה על סך 735,283 ₪ בבית משפט השלום בפ"ת (ת"א 18273-10-09).

     

  4. התביעה הועברה לבוררות והצדדים הגיעו להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, אשר לפיו ישלמו המוכרים לתובעים ובא כוחם סך של 421,200 ₪.

    החוב לא שולם, ולפיכך בשנת 2011 פתחו התובעים תיק הוצאה לפועל נגד המוכרים.

    התובעים טוענים כי נכון ליום 22.4.13 עמד החוב על סך של 735,365 ₪.

    על פי נספח ב' לתביעה, במועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל ביום 20.10.11 הייתה יתרת החוב סך של 685,567.32 ₪ (בצירוף אגרה ושכר טרחה).

     

  5. מושא התביעה הוא הבית הנ"ל אשר נמכר על ידי ה"ה שמחה וסופי לינצ'בסקי (להלן: "לינצ'בסקי") לנתבעות בהתאם לחוזה שנחתם ביום 25.3.98 והזכויות בו נרשמו על שמן.

    לטענת התובעים, הנתבע הוא שמימן את רכישת הבית, מתגורר בו עד היום ונוהג בו מנהג בעלים. לשיטתם, הרישום על שם הנתבעות נעשה במטרה אחת ויחידה – להבריח את נכסי הנתבע מפני התובעים ונושיו האחרים. בהתאם לפלט מאגר מידע נכסים (נספח א לתצהירי התובעים), מנוהל רישום הבית ע"י חברת י. מושקוביץ חב' לבנין בע"מ, זכויות החכירה רשומות על שם הנתבעות. רשומים שעבודים ועיקולים שונים.

     

    טענות התובעים

  6. התובעים טוענים כי הנתבע אדם הנוהג דרכי מרמה ועוקץ. עיסוקו העיקרי הוא לנסות לרכוש ולמכור קרקעות באזור יהודה ושומרון. לשם כך הקים מספר חברות שמסתתר מאחוריהן. הנתבע מכר קרקעות שאינן בבעלותו ומבלי שרכש אותן ובדרכי מרמה שכנע אנשים לרכוש אותן ממנו. כדי להעביר קרקעות על שם חברות בבעלותו זייף מסמכים וחותמים של נוטריונים ולכן הואשם בזיוף והוגש נגדו כתב אישום (ת.פ. 1271/06 מ"י נ' יואל גבאי).

    כך נהג כלפי התובעים כאשר מכר להם בשנת 2004 קרקעות שאינן בבעלותו ועד היום לא השיב להם את כספם.

     

  7. התובעים טוענים כי לאחר שעסקיו כשלו והוא נקלע לקשיים כלכליים והוכרז פושט רגל החליט הנתבע תוך שיתוף פעולה עם משפחתו לרכוש את הבית למגורי המשפחה אך לרשום את הזכויות בו על שם בנותיו, אז בנות 22 ו- 23, וזאת כדי למנוע מנושיו אפשרות לגבות את חובם.

  8. אין מחלוקת כי בתקופה שבה נרכש הבית היה הנתבע נתון בקשיים כלכליים ניכרים.

    בסעיף 22 לכתב ההגנה נטען:

    "...אכן נקלע הנתבע לקשיים כלכליים וגם ביקשו נושיו להכריז עליו פושט רגל. במסגרת כינוס הנכסים אשר נמשך עד שנת 2001 או 2002 נערכו בדיקות מעמיקות ויסודיות על ידי כונס הנכסים ונושיו השונים וכל הנכסים שהיו בבעלותו נמכרו לרבות בית משותף עם רעייתו ידידה בכפר סבא...".

    בסעיפים 2 ו- 3 לתצהירו הצהיר הנתבע:

    "בשנת 1998 נמכר הבית שלי ושל אשתי ידידה (להלן: "ידידה") ממנה אני פרוד כבר שנים, וזאת בעקבות הליך פשט"ר בו הייתי מצוי עקב קשיים כלכליים להם נקלעתי בעסקיי..."

    "את הליך הפשט"ר לא יזמתי אני אלא נושיי ולמיטב זכרוני, ביוזמת בנק הפועלים...".

     

  9. לביסוס טענותיהם כי הנתבע הוא הרוכש האמיתי של הבית וכי רכישת הזכויות ורישומן על שם הנתבעות 2 ו-3 נעשה למראית עין בלבד, במטרה להבריח את נכסי הנתבע מנושיו, מבקשים התובעים להסתמך על ראיות מטעמם וכן על "אותות מרמה" הנגלים לטענתם בגרסת הנתבעים באשר למקורות מימון רכישת הבית וכן על עברו של הנתבע.

     

  10. להלן יפורטו בקצרה הראיות ו"אותות המרמה":

     

    א.בסמוך לאחר חתימת חוזה מכר הבית החלו הנתבעים ו/או מי מהם לבצע עבודות בניה בבית. בוצעו עבודות ללא היתר ובהמשך הוגש כתב אישום בגין אי קיום צו הפסקה מנהלי (ת"פ 5073/99).

    התובעים הפנו לפרוטוקול הדיון בב"ש 00030/99 (בית משפט לעניינים מקומיים), שממנו עולה כי הנתבע אמר בין היתר כי הוא שרכש את הבית באפריל 98, הוא שביצע את הבנייה בו והתייחס לבית כאל ביתו (ראה פרוטוקול מיום 28.10.99).

     

    ב.בנוסף הפנו לתמלול חקירה סמויה שבוצעה ע"י חוקרים מטעמם (נספח י"ג לתצהירי התובעים), אשר במסגרתה אמר הנתבע כי הבית רשום על שם בנותיו באופן פיקטיבי, כשלמעשה הוא הבעלים האמיתי וכן אמר כי הוא מתגורר בבית.

     

    ג.התובעים הפנו לראיות המצביעות על כך שהנתבע הוא שמימן את רכישת הבית.

    חברת ר.נ.ד.י.ג יזום והשקעות בע"מ (להלן: "החברה") היא חברה משפחתית אשר נוסדה בשנת 1994.

    מניות החברה הוחזקו על ידי ידידה, הנתבעות והאחות הצעירה (להלן: "דנה").

    התובעים טענו כי בלתי סביר שהנתבעות אשר באותה עת היו בנות 22 ו-23, ביקשו לרכוש לעצמן בית גדול בן 3 קומות וברור כי לא יכולות היו לעמוד בתשלומי הרכישה בעצמן.

    לפיכך הנתבע והחברה ערבו לחוזה המכר כאשר בפועל הנתבע הוא שעמד מאחורי החברה ושילם מכספו את כלל התשלומים לרכישת הבית עבור מגורי המשפחה.

    בנוסף הפנו התובעים לתרשומת שערך לינצ'בסקי לגבי תשלומי תמורת מכר הבית אשר נתוניה אינם עולים בקנה אחד עם טענות הנתבעים באשר לתשלומי התמורה שהועברו ללינצ'בסקי.

     

    ד.התובעים טענו כי הנתבעות לא הוכיחו כי הן אשר שילמו את תמורת רכישת הבית.

    בין היתר, גרסתן באשר לתשלום החזרי המשכנתא תמוהה ובלתי מתקבלת על הדעת.

     

    ה.התובעים טענו כי הנתבע מתגורר בבית מאז שנרכש ועד היום.

    טענתו כי נפרד מידידה לא הוכחה כדבעי.

     

    ו.התובעים הפנו להסכם שנחתם בין חברת תנופה (להלן: "תנופה") בבעלות הנתבע לבין חברת ל.ד.ש (אלקנה) בע"מ (להלן: "לדש") אשר במסגרתו הסכימו הנתבעות למשכן את הבית כערובה להתחייבות תנופה להחזיר ולשלם ללדש סך של 68,000 $ ששילמה לתנופה עבור אדמות בכפר חבלה. תנופה לא הצליחה לרשום הזכויות בהן על שם לדש והנתבע נתן ערבות להתחייבות תנופה לשלם סכום החוב. התובעים טוענים, כי מעשיהם האמורים של הנתבעים מעידים כי הנתבע עושה בבית כרצונו והוא הבעלים האמיתי שלו.

     

    ז.התובעים הפנו להסכם הפשרה ופסק הדין שניתן בת"א 1968-08-07 יצחק בראון נ' יואל גבאי ואח'. לטענתם, הסכם הפשרה אשר במסגרתו הסכימו הנתבעות לערוב לתשלום חוב הנתבע כלפי בראון בדרך של העמדת הבית כבטוחה לפירעון החוב, מעידה כי הבעלים האמיתי של הבית הוא הנתבע.

     

    ח.התובעים הפנו לעברו הפלילי של הנתבע כאות מרמה נוסף אשר ניתן להסיק ממנו על ענייננו.

    בנוסף הפנו לפרוטוקול הדיון בת.א. 45758/06 פרדקין נ' לשם, שבו העיד הנתבע ובמסגרת פסק הדין קבע בית המשפט כי התגלו סתירות בעדותו.

    התובעים הפנו לדברי ידידה והנתבעות שלפיהם הנתבע בלתי אמין וכי בעבר שיקר לנתבעות ו"סיפר סיפורים" על הונו.

     

    ט.התובעים הצביעו על פרכות וסתירות בתצהירי ובעדויות הנתבעים שלטענתם מוכיחות כי אין אמת בגרסתם.

     

    טענות הנתבעים

  11. הנתבעים טענו כי יש למחוק את הנתבעות מהתביעה בשל היעדר יריבות.

    הבית נרכש על ידן בשנת 1998, שנים רבות לפני שנוצר חוב הנתבע לתובעים.

    למרות שהמחלוקת בין התובעים לבין הנתבע נוצרה בשנת 2007, מאז ועד היום לא טענו התובעים להברחת נכסים, שיהוי שכשלעצמו מהווה עילה לדחיית התביעה.

     

  12. הנתבע דחה מכל וכל את טענות התובעים למרמה בעסקת הקרקעות משנת 2004 וגרס כי הנתבעים היו מודעים לסיכון הרב שבעסקאות המקרקעין אשר לא היו רשומים בלשכת רישום המקרקעין על שם המוכר ולפיכך נמכרו להם במחיר "מציאה".

    הנתבעים הוסיפו כי לא הוכחו כל מרמה, עוקץ והברחת נכסים בעבר וכי הנתבע מאז ומעולם ערב ערבות אישית לחובות חברותיו וזו גם הסיבה שנחל כישלון כלכלי.

     

  13. הנתבעים טענו כי בעקבות נפילתו הכלכלית של הנתבע, בשנת 1998, נמכר ביתם המשותף של הנתבע וידידה בכפר סבא בהליך של כינוס נכסים.

    ידידה קיבלה את חלקה בתמורת המכירה בסך של 60,000 $, שאותו החליטה להעביר לנתבעות לצורך קניית בית עבור שתיהן. המשפחה ייעצה לנתבעות, והן הסכימו, לרכוש את הבית במשותף כדי לדאוג לעתידן ולא לבזבז כסף על שכירות דירה, כך שכשיתחתנו יוכלו לחלק את הבית לשניים.

     

  14. הנתבעות טענו כי דודתן חנה, אחותה של ידידה, מצאה את הבית עבורן במחיר מצוין ומי שניהל את המו"מ לרכישתו היה הנתבע וזאת לאור ניסיונו הרב בתחום המקרקעין. הנתבע הסכים לערוב להתחייבויות הנתבעות במסגרת חוזה המכר כשם שכל אב מסור היה עושה.

     

  15. הואיל והבית נרכש בתקופה שבה מצוי היה הנתבע בהליך של פשיטת רגל כאשר כל מקורותיו הכספיים, ככל שהיו כאלה, היו נתונים לפיקוח נאמן, ברור כי לא יכול היה לרכוש את הבית ממקורותיו טרם הסדרת חובותיו, שכן הנאמן היה מונע זה.

     

  16. הנתבעות טענו כי החל מיוני 98 הן שכרו את הבית לצורך התארגנות עד לקבלת אישור למשכנתא (ראו הסכם השכירות מיום 23/3/98 – נספח ב' לכתב ההגנה).

     

  17. הנתבעות טענו כי מקורות מימון רכישת הבית היו כדלקמן:

    א.740,000 ₪ כספי משכנתא שקיבלו מבנק לאומי למשכנתאות.

    ב.60,000 $ חלקה של ידידה ממכירת הבית בכפר סבא.

    ג.103,560 ₪ ששולמו ב- 3 שיקים שנרשמו לפקודת החברה והוסבו לטובת לינצ'בסקי.

    ד.כ-20,000 $ חסכונות אישיים של הנתבעות.

     

    הנתבעות טענו כי בסך הכול שילמו על חשבון תמורת רכישת הבית כ- 311,000 דולר הכוללים פיצויים בגין איחור בתשלומים מפאת קשייהן לעמוד בנטל הכבד שנטלו על עצמן בגיל צעיר.

     

  18. הנתבעים טוענים כי הנתבע אינו מתגורר ומעולם לא התגורר בבית.

     

  19. לעניין ההסכם עם לדש, נתבעת 2 הסכימה לרשום משכון על חלקה בבית משום שלא חששה לחלקה בנכס. נתבעת 3 הכחישה כי הסכימה למשכון הבית.

     

  20. הנתבעים הפנו לה"פ 30443-10-12, נעמה גבאי ואח' נ' יואל גבאי ואח', וטענו כי בהתאם לבקשת הנתבעות ניתן בה סעד הצהרתי שלפיו המיטלטלין הנמצאים בבית שייכים לנתבעות (פרוטוקול הדיון צורף כנספח יד לכתב התביעה)

     

  21. בהתייחס לתיק בראון טענו הנתבעים כי לא ניתן להסתמך על המסמכים שהוגשו במסגרתו, שכן מדובר בעדות מפי השמועה. בית המשפט לא קבע כממצא כי הנתבע הוא הבעלים של הבית אלא נחתם הסכם פשרה אשר הנתבעות טוענות כי לא היה להן כל חלק בו.

     

  22. אשר לפרוטוקול ולפסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים, הנתבעים טוענים כי אין מדובר בראייה קבילה אלא בעדות מפי השמועה.

     

  23. אשר לתמליל החקירה הסמויה – הנתבעים טוענים כי הואיל והחוקרים לא צירפו תצהיר ולא התייצבו לחקירה, לא ניתן לקבל את התמליל כראייה.

    בכל מקרה מדובר בסיפורים שבדה הנתבע מליבו ואין בהם כל ממש.

     

  24. הנתבעים טוענים כי התובעים לא הוכיחו הברחת נכסים ברמה הנדרשת.

     

    דיון והכרעה

  25. סעיף 34 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "החוק") קובע:

    "34.הטלת עיקול ותוצאותיו

    (א) ...

    (ב)בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם".

     

  26. טענת השיהוי

    ניתן להגיש תביעה בהתאם לסעיף 34(ב) לחוק רק לאחר התגבשותו של חוב בפסק דין.

    בהתחשב בכך שהמחלוקת בין הצדדים התגבשה לראשונה בשנת 2007, התביעה המקורית הוגשה נגד הנתבע בשנת 2009, ומשלא שולם החוב נפתח תיק ההוצאה לפועל בשנת 2011, לא ניתן לומר כי חל שיהוי בהגשת התביעה דנן.

    לפיכך אני דוחה הטענה.

     

  27. הואיל ויישומה של הוראת החוק האמורה משמעותה הוצאת נכס מידיו של בעליו הרשום והעברתו לידיו של אחר, על הנושה מוטל נטל שכנוע כבד כדי שבקשתו תענה. הגם שרמת ההוכחה הדרושה עדיין לא הוכרעה בפסיקה, מוסכם על הכול כי השימוש בסעיף 34 לחוק צריך להיעשות בצמצום ובקפידה יתרה.

    לצד זאת, נקבע כי "הטלת נטל כבד מדי תסכל את האינטרס של יעילות הגביה. אין להביט בחוסר אונים בחייבים המוצאים דרכים מתוחכמות להתחמק מחיוביהם. לנושים עומדת זכות וגם אותה יש לכבד" [(ה"פ (מחוזי תל-אביב) 1823/92 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אלברט סבג) (פורסם במאגרים) (14.4.96)].

     

  28. כדי לעמוד בנטל ההוכחה על התובע להצביע על קיומם של "אותות של מרמה". ככל שיצטברו אותות של מרמה, כך עובר הנטל אל הנתבע להפריכם. נקבע כי "אמנם נטל השכנוע נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע וככל שהתובע יראה יותר אותות מרמה... ניתן יהיה להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע" [(ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אילנה סנדובסקי ואחר (פורסם במאגרים) (17.7.03)].

     

  29. בין החזקות שבעובדה המהוות אותות של מרמה ניתן למנות למשל: "חדלות פרעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת לניהול עסקאות, שמירת החזקה בנכס ועוד" (שם).

    ניתן לציין גם חקירות פליליות נגד המעביר, הגשת כתב אישום נגדו, הרשעתו בעבירת מרמה וחשדות בהעלמת מס [(ע"א 8128/06 יצחק לוינזון ואחר נ' נתנאל ארנון ואח' (פורסם במאגרים (3.2.09)].

     

  30. מכלל הראיות שהוצגו לי אני סבורה כי התובעים הרימו הנטל המוטל עליהם בהתאם לסעיף 34(ב) לחוק, להוכיח כי הבית הוא של החייב, וזאת כדלקמן:

     

    (א)פרוטוקול הדיון בבית משפט לעניינים מקומיים

    (1)מהראיות התברר כי בסמוך לאחר קבלת החזקה בבית ביצעו הנתבעים ו/או מי מהם עבודות בנייה בבית.

    צו מנהלי להפסקת עבודות בנייה הוצא ביום 14.3.99 (נספח ו' לתצהיר התובעים).

    בנוסף, הוגש נגד הנתבעים כתב אישום בת"פ 5073/99 בגין אי קיום צו הפסקה מנהלי (נספח ז' לתצהיר התובעים).

     

    (2)בחקירת הנתבע כמפורט בפרוטוקול הדיון בב"ש 000030/99 מיום 28.10.99 אמר הנתבע בין היתר; "רכשתי את הבית באפריל 98'...

    "אלה התכניות של הבית שרכשתי ושעליהן ניתן היתר בנייה...

    לגבי הצילום שאתה מציג ליזה הבית שלי ביום 19.7.98...

    לשאלתך האם נכון שבספטמבר 98 קיבלתי צו הריסה מנהלי שבוצע ביום 11.9.98, לגבי אותה תוספת בניה בגובה הבית, מה שהוועדה קוראת קומה שלישית, אני עונהזה נכון...

    זה נכון שההריסה בוצעה בספטמבר 98'.

    לשאלתך, האם מספטמבר 98', ועד מרץ 99', המשכתי לבנות אני עונהאני בניתי, המשכתי לבנות את אותה מעטפת בקומה שלישית.

    לשאלתך האם ניתן לי היתר בניה בכתב לגבי מה שבניתי אני עונהלא היה לי היתר שכזה...

    לשאלתך האם נכון, שב-14.3.99 המצב של ביתי היה כפי שמופיע בתמונה שאתה מציג לי, ואני עונהנכון...

    לשאלתך, האם המשכתי לבצע עבודות בנייה בבית לאחר ה-14.3.99 ואני עונהלא ביצעתי...

    אין לי היתר בנייה לגבי כל העבודות שנעשו בקומה השלישית.

    הגשתי תכניות לגבי הקומה השלישית, במגמה להכשירה.

    נכון להיום, לא קיבלתי שום תשובה מהוועדה, לגבי תכניות הבניה האלה שהגשתי לגבי הקומה השלישית.

    לא ידוע לי על ישיבה שהתקיימה ביום 14.9.99, שבה נדחתה בקשתי על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה". (ההדגשות שלי – ר.ש.).

     

    (3)מהפרוטוקול עולה כי הנתבע הצהיר כי הוא זה שרכש את הבית, הוא זה שהגיש בקשה לקבלת היתר בנייה, הוא זה שביצע את הבנייה וכל הקשור בכך ובעצם הוא זה שנהג מנהג בעלים בבית.

     

    (4)למען הסר ספק, לא התעלמתי מהפניית הנתבע לתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי (סעיף 23 ונספח ג' לתצהירו).

    בסעיף 1 הצהיר הנתבע כי הוא אביהן של הנתבעות, בעלות בית המגורים הבנוי על מגרש 730 בגוש 7639 בישוב מתן, כי הוא מיופה כוחן של הנתבעות ומטפל עבורן בבניית המבנה, במגעים עם המשיבות ובכל עניין אחר הנוגע לבניית המבנה.

    דעתי היא, כי אין בהצהרה האמורה כדי לגרוע מתוקפן ומשמעותן של תשובותיו בחקירתו בבית המשפט. יש להניח כי התצהיר נערך ונחתם בתנאים סבירים וברגיעה. לעומת זאת בחקירה בבית המשפט, בתנאים פחות נוחים, לא חזר הנתבע על הצהרתו כי הנתבעות הן בעלות הבית אלא אישר מספר פעמים כי הוא זה שרכש את הבית ומסר גרסה שממנה עולה כי מדובר בביתו וכי הוא נוהג בבית מנהג בעלים.

    ההסבר שנתן הנתבע לתשובותיו בחקירתו, היינו, כי נטל על עצמו את כל האשמה, שכן הוא זה שעסק בבניה וביצע את חריגות הבניה, אין בו כדי לגרוע מהמשקל שיש לתת לתשובותיו בחקירתו שלפיהן הוא זה שרכש את הבית.

    אם כטענת הנתבעים, הבנות הן שמימנו את רכישתו של הבית ומעורבותו של הנתבע הצטמצמה בייעוץ בענייני נדל"ן ובטיפול בנושא הבניה, לא הייתה כל מניעה להצהיר כך והדבר לא היה גורע מהאחריות שנטל על עצמו הנתבע לעניין הבניה ללא היתר וההליך המשפטי הקשור בכך. הנתבע לא עשה כן ולא בכדי.

    אני סבורה, כי בחקירתו בבית המשפט יצאה האמת לאור, היינו, כי הוא זה שרכש את הבית.

     

    (5)הנתבע לא טען כי הפרוטוקול אינו משקף נכונה את תשובותיו בחקירתו בבית המשפט ואין כל מניעה להציג את תשובותיו כראייה לגרסה שמסר במסגרת אותה חקירה.

     

    (ב)תמלול החקירה הסמויה

    (1)התובעים הצהירו בתצהיריהם כי שלחו חוקר שמשימתו הייתה להוכיח כי הנתבע הוא הבעלים של הבית ומתגורר בו.

    דוח החקירה והתקליטור הנלווה צורפו לתצהיר כנספח י"ג.

     

    (2)בדיון ביום 13.10.13 התנגדה ב"כ הנתבעים לקבילות התקליטור והתמלול.

    בהחלטה מאותו יום הוריתי להוציא את מכתב החוקר והתקליטור מהתיק.

    הנתבעים קיבלו את התקליטור והתמלול, לא הגישו תמלול נגדי ולמעשה לא כפרו בכך שהתמלול משקף את תוכן השיחה אלא התייחסו עניינית לדברים שנאמרו.

    גם בתצהיר עדותו הראשית לא כפר הנתבע בדברים שפורטו בתמלול אלא הסביר את דבריו בכך שידע כי האנשים "סתם הגיעו לרחרח" ולכן הפליג "בסיפורים" (סעיפים 41, 46-43).

    משלא הכחיש הנתבע את הדברים שנאמרו על ידו כפי שפורטו בתמלול, אין מניעה לקבל התמלול כראיה וכך קבעתי בהחלטתי בדיון.

    יש לשים לב, כי בניגוד לנטען בסיכומי הנתבעים (עמ' 9), בתצהירו, לא הכחיש הנתבע כי אמר לחוקר שיש אצל עו"ד סמדר קשת יפוי כוח מהבנות לעשות מה שהוא רוצה בנכס (עמ' 15, ש' 15). בכתב ההגנה נטען (סעיף 33ד), כי מעולם לא נחתם יפוי כזה, אך הנתבע לא הכחיש כי אמר את הדברים.

    בתצהיר הצהיר הנתבע כי "לפי הידוע לו", אין לעו"ד קשת יפוי כוח מבנותיו למכור את הבית (סעיף 48), אך לא הכחיש כי אמר את הדברים אשר פורטו בתמלול.

     

    (3)דברי הנתבע כפי שפורטו בתמלול מחזקים ההתרשמות כי הבית הוא שלו, וכי הוא מתגורר בו.

    "גל נווה: מה זה, חתול שלך? יואל גבאי: של הבית שלי. אני לא אוהב אותו. גל נווה: למה?

    יואל גבאי: אני לא אוהב בעלי חיים שנכנסים לי הביתה. לא אוהב" (עמ' 6, ש' 17-14).

    ובהמשך:

    "גל נווה: זה טאבו,

    יואל גבאי: זה רשום טכני בגלל השיקולים שלי על שם הבנות שלי" (עמ' 7 ש' 22-21).

    וכן: "גל נווה: לא, אני אומר שאין עיקולים על הבית, אבל אתה עשית מבחינה טכנית, העברת לילדים, כדי שלא יהיה לך,

    יואל גבאי: אני מבחינה טכנית, יש לי יתרה במשכנתא עוד לסגור אותה וזהו". (עמ' 8 ש' 8-6).

    וכן: "גל נווה: לא, שלא תבוא הבת שלך מחר ותגיד לך אני לא עוזבת. יואל גבאי: אז היא תחתום לך מראש. תשמע, אנחנו משפחה מלוכדת פה. לא, אין פה ריבים וזה. אני חצי מהרכוש שלי רשום על שם הבנות שלי". (עמ' 8 ש' 23-21).

    "יואל גבאי: מה שאתה חותם איתי מחייב את כולם פה. אין, הבנות שלי יחתמו, מה אתה רוצה? זה לא בעיה. גל נווה: תראי, כעיקרון הוא גר פה. עידית: אה. גל נווה: הוא גר פה, זה לא שהבנות גרות, הבנות גרות אצלו, לא הוא זה. יואל גבאי: בדיוק". (עמ' 9 ש' 13-8).

    (4)הסברו של הנתבע שלפיו סיפר לחוקרים "סיפורים" שבדה מליבו וביניהם כי הבית בבעלותו והכל רק משום שהבין כי לא מדובר ברוכשים רציניים, אינו מקובל עלי. הסברו מפחית עוד יותר מאמינותו.

     

    (5)נראה, כי הדברים מדברים בעד עצמם; בחקירתו בבית המשפט ובשיחה שניהל עם החוקרים, הצהיר ואמר הנתבע כי הוא שרכש את הבית, מדבריו עלה כי הוא הבעלים של הבית, מתגורר ונוהג בו מנהג בעלים.

     

  31. אותות מרמה - מקורות מימון רכישת הבית

    א.כאמור חוזה המכר נחתם בין לינצ'בסקי לבין הנתבעות.

    לינצ'בסקי הצהיר בתצהירו כי במהלך 1998 פנה אליו הנתבע וביקש ממנו לרכוש לעצמו ולבני משפחתו את הבית (סעיף 2).

    הנתבע ניהל אתו משא ומתן בנוגע לתנאי העסקה, הסכים לרכוש את הבית אך ביקש כי מבחינה פורמאלית תחתומנה בנותיו הנתבעות על מסמכי הרכישה (סעיפים 3 ו-4).

    בהמשך הצהיר כי כדי להבטיח את תשלום התמורה של הבית התחייב הנתבע בעצמו ובשם חברת רנדיג שבבעלותו לערוב ערבות אישית לתשלום התמורה והפיצוי המוסכם שנקבעו בחוזה המכר (סעיף 5).

    לינצ'בסקי הצהיר כי את כל התשלומים עבור הבית שילם לו הנתבע למעט המשכנתא שנטלו הנתבעות (סעיף 7).

    עוד הצהיר כי מאחר והנתבע החל לפגר בתשלומי הבית הוא ערך תרשומת לגבי כל הסכומים ששילם לו הנתבע (נספח ב' לתצהירו).

    בסוף השלים הנתבע את מלוא התמורה שנקבעה בחוזה המכר לרבות כספי הפיגורים (סעיף 8).

     

    ב.בחקירתו אמר לינצ'בסקי כי הנתבע הופיע עם שתי בנות צעירות ורצה לקנות הבית על שמן. לינצ'בסקי אשר חשש להסתבך שאל את הנתבע מהיכן ייקחו את הכסף, והנתבע השיב לו "אני אהיה ערב עם החב' שלי ואוציא לך שיקים כבטחון לעסק הזה והשיקים שלו היו שיקים חיים" (עמ' 8 ש' 32, עמ' 9 ש' 2-1).

    בהמשך חזר ואמר כי הנתבע אמר לו "אני אהיה ערב בשיקים של חב' שאני בעליה ששמה חב' רנדיג" (עמ' 9 ש' 28-27).

    עדותו של לינצ'בסקי אשר אין לו ענין בתוצאות המשפט הייתה נאמנה עלי.

     

    ג.יש לשאול כיצד זה חייב המצוי בהליך של פשיטת רגל חותם ערבות לחוזה רכישת נכס מקרקעין.

    הנתבע הצהיר בתצהירו כי כונס הנכסים בהליך פשיטת הרגל ועורך הדין של בנק לאומי ידעו על החברה ועל עבודתו בה כמנהל, בדקו את תפקידו ועבודתו בחברה ואף עודדו אותו להמשיך ולעבוד בה כדי שיוכל לעמוד בתשלומים החודשיים שנפסקו לו במסגרת צו כינוס הנכסים (סעיף 29).

    יש לשים לב, כי אין בתצהיר התייחסות כלשהי לידיעת כונס הנכסים באשר למתן ערבות הנתבע לבנותיו בחוזה המכר.

    סבורני כי אין מדובר בטעות אלא שכונס הנכסים לא ידע על כך.

    פושט רגל אשר אינו מסוגל לפרוע את חובותיו הקודמים, אינו אמור ליצור חובות חדשים בהיותו בהליך.

    יש לשים לב, כי הנתבעים לא טרחו לצרף אישור כונס הנכסים ו/או עורך הדין הבנק בדבר עבודתו של הנתבע כמנהל בחברה.

    הימנעות הנתבעים מלצרף האישורים האמורים פועלת לחובתם.

    סביר, כי לו ידע לינצ'בסקי שהנתבע פושט רגל לא היה מסכים לקבל ערבותו. מתן ערבותו האישית של נתבע בנסיבות אלה מעיד על התעלמותו מחובותיו בהליך פשיטת הרגל ועל התנהגות חסרת תום לב.

    ד.החברה היא חברה משפחתית.

    הנתבע, ידידה והנתבעות ניסו להציג מצג שלפיו מעורבותו של הנתבע בחברה הייתה מוגבלת ובעצם נוהלה החברה על ידי ידידה והבנות.

    איני מקבלת מצג זה.

    אני סבורה כי הנתבע היה המוציא והמביא בחברה.

    על פי תדפיס רשם החברות, החברה נוסדה ב-27.11.94.

    בעלי המניות היו ידידה - 110 מניות רגילות, נתבעות 2 ו-3 – 30 מניות רגילות כל אחת ודנה – 30 מניות רגילות.

    מנהל החברה היה הנתבע (ת/1)

     

    ה.כאמור לינצ'בסקי אמר בחקירתו כי הנתבע הציג את החברה כחברה שלו.

    בחקירתו אמר הנתבע כי הבנות הן בעלות החברה ומגיע להן שכר ובונוסים (עמ' 52 ש' 19).

    בהמשך כאשר נשאל אם הוציא קבלות בגין השיקים של חברת רפיד שנמסרו לחברה ולטענת הנתבעים הוסבו ללינצ'בסקי כתשלום על חשבון רכישת הבית, השיב "אני לא מוציא קבלות ולא מתערב בזה, זה התפקיד של הבנות שלי, הן ניהלו את החברה, הן בעלות החברה, הן עשו את הפרסום וקיבלו את השכר והוציאו מה שצריך, קבלות, חשבוניות והכל" (עמ' 52 ש' 30, עמ' 53 3-1).

    הנתבע התבקש להסביר את דבריו כי בנותיו ניהלו את החברה שכן הוא רשום כמנהל והשיב כי אינו רואה את השם שלו.

    הנתבע נשאל אם הוא היה מנהל החברה כשיסדו אותה והשיב בשלילה.

    כאשר עומת עם תדפיס רשם החברות השיב "יכול להיות שהבנות רשמו, אני לא ניהלתי את החברה בפועל, אני נכנסתי כמנהל רשמי עם פרוטוקול רק בשנת 98'-97'" (עמ' 53).

    הנתבע עומת עם העובדה כי על פי רישומי רשם החברות היה מנהל כבר בשנת 94 והשיב "אני פעם ראשונה שומע את הטיעון הזה, עוד לא ראיתי את המסמך הזה. גם אם אני רשום אני לא ניהלתי, הבנות ניהלו את החברה, מינו אותי כמנהל בשנת 98'-97', הפעילות היתה סולידית שלהן מאז הקמת החברה. שימשתי כיועץ, זה נכון" (עמ' 53 ש' 24-21).

    לא האמנתי לנתבע.

    הנתבעות ילידות 1975 ו-1976, דהיינו שבשנת 1994 היו בנות 19 ו-18.

    לא סביר בעיני שבנות כה צעירות ניהלו את החברה ודאי לא באופן שניסו הנתבעים להציג.

    לא הוצגה ראייה חיצונית כלשהי לביסוס הטענה.

    לא הוצגה ראייה כלשהי לביסוס הטענה כי הבנות מינו את הנתבע מנהל בשנים 97', 98' ו/או כי הנתבע שימש כיועץ.

    כזכור בתקופה הרלוונטית הנתבע היה פושט רגל.

    ידידה אמרה בחקירתה, הנתבע נכנס כמנהל ב- 1999.

    מעבר לכך שהתשובה אינה מתיישבת עם הרישום בתדפיס רשם החברות היא אינה מתיישבת עם דברי הנתבע כאמור לעיל.

    אני סבורה כי הנתבע הוא שניהל את החברה מאז שנוסדה.

     

    ו.נתבעת 2 הצהירה בתצהירה כי בעבר הייתה בעלת מניות בחברה וכי הנתבעות עבדו בחברה בתחום הפרסום, בגבייה וכן טיפלו במשא ומתן לרכישת אדמות ומכירתן (סעיף 2).

    עוד הצהירה כי עבדה בחברה משך מספר שנים עוד בהיותה נערה בבית ספר ועוד לפני שהפכה בעלת מניות.

    היא רכשה ניסיון בחברה וכאשר היו לחברה רווחים נאים היא קיבלה בונוסים תוך שהיא משקיעה בחברה שעות רבות מזמנה וממרצה (סעיף 3).

    הנתבעת ילידת 1976, דהיינו שבמועד רישום החברה הייתה בת 18.

    מתדפיס רשם החברות התברר כי לא עבדה בחברה לפני שהפכה לבעלת מניות שכן נרשמה כבעלת מניות כבר במועד ייסוד החברה.

    לא הוצגה ראייה חיצונית כלשהי לביסוס טענתה כי עבדה בפועל בחברה. וודאי שלא בהיקף הנטען על ידה.

    בחקירתה נשאלה אם קיבלה תלושי שכר והשיבה בחיוב.

    הנתבעת נשאלה מדוע לא הציגה אותם והשיבה כי מדובר "במשהו" שהיה לפני 15 עד 20 שנה וכי לא שמרה תלושי שכר.

    הנתבעת נשאלה אם פנתה לרואה החשבון של החברה והשיבה כי לא נשמרו תלושי שכר וכי תלושים נשמרים שבע שנים אחורה (עמ' 57 ש' 32-27, עמ' 58 ש' 2-1).

    איני מקבלת את התשובות.

    הנתבעת יכולה וצריכה הייתה לעשות מאמצים להמציא ראיות לביסוס טענותיה בדבר עבודה בחברה בשנים הרלוונטיות.

    ניתן היה לפנות לרואה החשבון של החברה, ניתן היה לפנות לשלטונות המס.

    הנתבעת נשאלה אם קיבלה בונוסים בחברה והשיבה בחיוב (עמ' 58 ש' 4-3), אך לא זכרה באיזה שנים קיבלה אותם (שם, ש' 7-5).

    גם בעניין זה ניתן היה לפנות לרואה החשבון של החברה, אך הדבר לא נעשה.

    הימנעות הנתבעת פועלת לחובתה.

    הנתבעת נשאלה אם ניהלה משא ומתן לרכישת ומכירת קרקעות והשיבה, בניגוד להצהרתה בתצהיר, כי היא ואחותה לא עסקו בכך אלא דובר היה ב"משהו" שקרה בשנים מאוחרות יותר שהכניס הנתבע ורצה לעניין אותן בו (עמ' 58 ש' 15-12).

    ב"כ התובעים הקשה והעמידה על הסתירה בתשובתה לעומת הנטען בתצהיר. הנתבעת לא יישבה את הסתירה (שם, ש' 22-16).

     

    ז.נתבעת 3 הצהירה הצהרות זהות להצהרות נתבעת 2 לגבי פעילות הנתבעת בחברה.

    בחקירתה אמרה כי הנתבע היה מייעץ לנתבעות בעסק אבל לא היה אחראי או מנווט. כאשר נשאלה אם היה מנהל בשנת 94' השיבה "בצורה לא פורמאלית, הוא ייעץ לנו יותר מה לעשות" (עמ' 67 ש' 15).

    הנתבעת התבקשה להסביר כיצד עבדה בחברה לפני גיל 18 כאשר החברה נוסדה רק ב-94' והשיבה כי הנתבעות היו עם הנתבע בעסקיו כל הזמן.

    הנתבעת חזרה על הטענה כי עבדה בחברה לפני שהפכה בעלת מניות.

    כאשר התבקשה להסביר את הסתירה השיבה כי אין שום סתירה (עמודים 67, 68).

     בחקירתה אמרה כי לא פנתה לרואה החשבון בניסיון לקבל תלושי שכר משום שלא ראתה לנכון.

    לדבריה, ידידה ניהלה את החברה, ידידה והנתבעות חילקו ביניהן את הרווחים וההחלטות התקבלו בפורום שלהן.

    כאשר נשאלה אם הוציאו חשבוניות וקבלות, השיבה כי היה להן רואה חשבון שטיפל בכך. לעומת זאת בהמשך אמרה, כי מי שקיבלה את הכסף הוציאה קבלה (עמודים 70-68).

    הנתבעת התבקשה להסביר את הצהרתה בתצהיר לעניין ניהול משא ומתן לרכישת אדמות, והשיבה, בניגוד להצהרתה כי הנתבע ניסה להכניס אותן לעניין זה אך הן לא רצו בכך.

     

    ח.ידידה אמרה בחקירתה כי תפקידה בחברה היה ארגון וניהול הלוגיסטיקה, שליחת הבנות לגבות כספים וכו'. היא הייתה מנהלת בחברה וזה היה עיקר עיסוקה.

    ההחלטות המנהליות היו שלה ושל הנתבעות.

    הנתבע מונה מנהל בשנת 99, ברשותו של הכונס.

    כאשר עומתה עם תדפיס רשם החברות שלפיו מונה הנתבע מנהל עם ייסוד החברה, עמדה על כך שב-94 היא הייתה מנהלת.

    מדבריה עלה כי ניהלה את הפעילות היום יומית של החברה.

    לא הוצגה כל ראיה אובייקטיבית לביסוס טענתה, כי היא אשר ניהלה את החברה מ- 94. גרסתה אינה מתיישבת עם רישומי רשם החברות.

    לא הייתה מניעה לפנות לעו"ד ו/או לרו"ח שטיפל בענייני החברה ו/או למשרד רשם החברות לאשש גרסתה.

    לא נטען כי נעשה ניסיון להמציא מסמכים כאמור.

    הימנעות זו פועלת לחובת הנתבעים.

    איני מקבלת את גרסתם של הנתבעים וידידה באשר לניהול החברה ובאשר לפועלן ולתפקידיהן של הנתבעות בה. סביר בעיני כי הנתבעות סייעו להוריהן בעבודה שוטפת בחברה באופן מוגבל, בזמנן הפנוי ככל שהיה כזה. כזכור בתקופה הרלבנטית עדיין למדו. איני מאמינה לגרסת הנתבעים כי הנתבעות היו שותפות לניהול החברה, קיבלו בה החלטות כמנהלות, וככאלה קיבלו בונוסים.

    יש לשים לב כי בתצהיר נתבעת 2 אשר הוגש בתיק בראון (ת/2) הצהירה הנתבעת, כי הנתבעות הן בעלות השליטה והמנהלות בפועל של החברה יחד עם הנתבע וכי השתמשו בכספים שהגיעו להן מהחברה כשכר עבודה ו/או דיבידנד להשלמת תשלומי רכישת הבית (סעיפים 12-11). בתצהיר האמור אין זכר לטענה כי ידידה ניהלה החברה.

     

    ט.הנתבעים לא הציגו החלטת החברה באשר למתן הערבות לחוזה המכר.

    אני סבורה כי הנתבע הוא שהחליט על מתן הערבות בשם החברה כפי שעלה גם מעדותו של לינצ'בסקי. יש בכך חיזוק נוסף להתרשמותי, כי הנתבע הוא שניהל את החברה וקיבל החלטות בשמה באופן עצמאי. יש לשים לב, כי גם החתימה בשם החברה כערבה נראית כחתימתו של הנתבע.

     

    י.כזכור, הנתבעות טוענות ל – 4 מקורות מימון רכישת הבית (סעיף 16 לעיל).

    להלן אדון בכל אחד מהם:

     

    יא.משכנתא בסך 740,000 ₪

     

    (1)לביסוס טענתן צירפו הנתבעות מסמכים שונים (נספח ד' לכתב ההגנה, נספח ה' לתצהירים).

    • בקשה להתחייבות לרישום משכנתא והתחייבות לרישום משכנתא מהחברה הקבלנית המשכנת י. מושקוביץ חברה לבנין בע"מ (להלן: "חברת י. מושקוביץ") לטובת בנק לאומי למשכנתאות (להלן: "הבנק").

    • מכתב הבנק שלפיו אישר לנתבעות באופן עקרוני הלוואה בסך 740,000 ₪ כשבכותרת שמות הנתבעות והאחות דנה וכתובת הבית.

    • עמוד ראשון של חוזה מיום 14.6.99 שלפיו הסכים הבנק לתת לנתבעות הלוואת משכנתא בסך 740,000 ₪ לקניית הבית.

    • מכתבי הנתבעות ל"פזית" מהבנק מאוגוסט 99', שבהם מבקשות הנתבעות אורכה עד ינואר 2000 כדי להתחיל להחזיר ההלוואה.

       

      (2)בחינת המסמכים מעלה כי גם בעניין המשכנתא רב הנסתר על הנגלה.

      אני סבורה כי גם אם אישר הבנק לנתבעות קבלת הלוואת משכנתא בסך של 740,000 ₪ רק חלק מסכום זה הועבר ללינצ'בסקי על חשבון תמורת רכישת הבית.

       

      (3)לינצ'בסקי אישר כי חלק מתמורת רכישת הבית שולם לו באמצעות כספי משכנתא אך לא התייחס לסכום.

      על פי מסמך הנושא כותרת "פרטי הזיכוי", ביום 15.6.99 הועבר מחשבון הנתבעות בבנק לחשבון לינצ'בסקי סך של 241,000 ₪ מספר ההלוואה המפורט במסמך הוא 1050224050178.

       

      (4)הנתבעות לא הציגו מסמכים נוספים בקשר לקבלת הלוואת המשכנתא האמורה למעט העמוד הראשון של חוזה ההלוואה עם הבנק מיוני 1999 וכן שומת נכס הבית שנערכה עבור הבנק על ידי השמאי יוסי קאפח ביום 8.6.99.

       

      (5)הנתבעות הציגו מסמך נוסף מהבנק נושא תאריך 20.5.01 אשר במסגרתו ציין הבנק כי אישר באופן עקרוני מתן הלוואה בסך של 740,000 ₪ לנתבעות ולאחותן הצעירה דנה בקשר לבית.

      ממסמך זה עולה לכאורה כי ההלוואה האמורה טרם ניתנה.

      כאמור, הוצגה בקשה להוצאת התחייבות לרישום משכנתא חתומה על ידי הנתבעות מופנית לחברת י. מושקוביץ, אשר במסגרתה מבקשות הנתבעות מהחברה הנ"ל לתת לבנק התחייבות לרישום משכנתא בנוסח המקובל בחברה.

      בבקשתן של הנתבעות לחברת י. מושקוביץ נאמר במפורש כי הנתבעות רכשו את הבית וכי הן עומדות לקבל מהבנק הלוואה בסך של 740,000 ₪ שתובטח בין היתר בשיעבוד ובמישכון של הזכויות בבית לטובת הבנק. חתימות הנתבעות אומתו על ידי עו"ד חנוך קליין ביום 7.6.01.

      במסמך התחייבות לרישום משכנתא אשר נחתם על ידי חברת י.מושקוביץ הנ"ל והופנה לבנק, אישרה חברת י. מושקוביץ כי קיבלה את הוראות הנתבעות הרוכשות מיום 5.6.01 לתת לבנק התחייבות לרישום משכנתא וזאת בקשר להלוואה בסך של 740,000 ₪ אשר אישר הבנק לנתבעות הרוכשות.

       

      (6)מהמסמכים האמורים עולה לכאורה כי נכון ליום 5.6.01 ההלוואה בסך של 740,000 ₪ טרם ניתנה לנתבעות.

       

      (7).במכתב מיום 14.7.99 ביקש לינצ'בסקי ממר אילן הכהן להעביר את הבית על שם הנתבעות ואישר כי קיבל את מלוא התשלום עבור הבית וכי הבית נמסר לידן (נספח י"א לתצהירי הנתבעות).

      ממסמך זה עולה כי מלוא תמורת רכישת הבית שולמה ל - לינצ'בסקי עד יום 14.7.99.

      לפיכך ברור, כי כספי ההלוואה בסך של 740,000 ₪ לא הועברו במלואם ללינצ'בסקי.

      יש בכך חיזוק נוסף למסקנה כי כספי ההלוואה האמורה, ככל שניתנו לנתבעות, לא הועברו ובכל מקרה לא הועברו בשלמות ללינצ'בסקי.

       

      (8)בחקירותיהן התבקשו הנתבעות להסביר את חוסר הבהירות העולה מהמסמכים האמורים אשר אינם מתיישבים זה עם זה:

      נתבעת 2;

      ש. אם המשכנתא אושרה ב-20.5.01 ויש אישור שנתיים לפני, מיום 14.7.99 שכבר מלוא התמורה שולמה בגין הדירה, איך זה מסתדר? איך בדיוק שלמתם המשכנתא עבור הדירה כאשר מלוא הסכום שולם ב- 89? (מפנה לנספח יא'). כל מסמכי המשכנתא צורפו.

      ת. אני רוצה לראות את המסמך הזה פה. יש לי מסמך אחר המאשר את קבלת המשכנתא משנת 99. אתה מציג לי מסמך שלא קיים ואני לא רואה את זה. אני עוברת עכשיו על כל נספחי התצהיר שלי ואני לא רואה את המסמך שאתה מפנה אותי אליו. יש לי נספח אחר בתצהיר שקבלנו משכנתא בשנת 99. מפנה לנספחים שאני לא יודעת להגיד את מספרם.

      ...

      ת. לאחר שאני מעיינת במסמך אני משיבה שזה מסמך שמאשר שקבלנו את המשכנתא. זה לא מסמך שמאשר שב- 2001 המשכנתא התקבלה, אלא מסמך המאשר רטרואקטיבית שהמשכנתא הועברה לפני כן. ויש לי פה באחד המסמכים סכום שעבר מהמשכנתא בשנת 99 לחשבון לינצ'בסקי.

      במענה לשאלת בית המשפטיש את הסניף של המשכנתאות בכפר סבא ויש את הסניף המרכזי של הבנק. (עמ' 63 ש' 10-4; 25-20).

       

      נתבעת 3;

      "ש. יש אישור עקרוני מ-20.5.01 שהמשכנתא אושרה באופן עקרוני ב-20.5.01 ופה ב-14.7.99 רשום ששילמתן את מלוא התמורה. איך את מסבירה את זה?

      ת. איני יכולה להסביר את זה. אני יודעת שעובדות בשטח הן הנכונות, היה לנו את ה-60,000 דולר של אמא שלי, עובדה שלקחנו משכנתא, היו לנו גם חסכונות שלנו וכך שילמנו". (עמ' 74 ש' 14-11).

      איני מקבלת את תשובות הנתבעות.

       

      (9)אני סבורה כי כספי הלוואת משכנתא בסך של 241,000 ₪ שולמו ללינצ'בסקי על חשבון רכישת הבית ויתרת ההלוואה הופנתה למטרה/ות אחרת/ות.

      אפשרות זו עולה גם מרישומיו של לינצ'בסקי לגבי תשלומי תמורת רכישת הבית (נספח ב' לתצהירו).

      בעמוד הראשון בעמודה הימנית ניתן לראות את הסכום של 140,000 דולר אשר אמור היה להוות תשלום שני על חשבון רכישת הבית ובאמצעותו אמור היה להיות מסולק חוב המשכנתא של לינצ'בסקי.

      בצד שמאל של הסכום האמור ציין לינצ'בסקי: "לפי חישוב שנעשה בחוזה" וכן "לבדוק כמה העביר לחשבוני וכמה צריך היה לשלם". אפשרות זו מקבלת חיזוק מתשובות הנתבעות בחקירותיהן ביום 23.1.10 בבית משפט השלום בכפר סבא בה"פ 300443-10-12 שבה פירטו את מקורות מימון רכישת הבית. שתיהן אמרו כי המשכנתא הייתה בסביבות 200,000 ₪ (שם, עמ' 4 ש' 17-13, עמ' 10, ש' 14-13).

      בהקשר זה יש לשים לב כי חרף העובדה שהנתבעים או מי מהם ביצעו עבודות בנייה רחבות היקף בבית, כפי שעולה משומת הנכס של השמאי קפאח, הנתבעים לא נתנו כל הסבר למקור מימון העבודות, וכלל לא התייחסו לנושא זה.

      בכל מקרה, עניין זה לא הוברר כנדרש ויש לזקוף זאת לחובת הנתבעים.

      (10)הנתבעות טוענות כי הן אלה אשר שילמו את החזרי המשכנתא.

      להוכחת טענתן צירפו עשרות אישורים וקבלות על החזרי משכנתא חלקם בגין עשרות אלפי ₪, רובם ככולם במזומן, על חלקם מזוהות הנתבעות כמבצעות פעולות תשלום ההחזר.

       

      (11)ידידה נשאלה בחקירתה, מדוע לא בוצעו התשלומים מחשבונותיהן של הנתבעות והשיבה כי התשלומים בוצעו ישירות לעו"ד בגלל המצב הכלכלי שהיה בבית; "היו פעמים שהיו נזילות מאוד קשות בבית, כל מיני דברים שהיה צריך לשלם ולא היה כסף בבנק" (עמ' 36 שו' 12-11).

      ב"כ התובעים הקשה והפנה לכך שמדובר בתשלומים של עשרות אלפי שקלים. לדוגמא בסך הכל בפברואר 2007, סך של 45,000 ₪. ידידה השיבה כי הנתבעות נטלו הלוואות כל אחת מעבודה שלה.

      כאשר התבקשה להמציא אסמכתאות אמרה: "יש אסמכתאות. לא הבאתי אותן אתי".

      ידידה נשאלה אם נתבעת 3 לקחה הלוואה ממשרד החינוך והשיבה:

      "רחלי, נעמה, אני".

      "ש. כמה רחלי לקחה?

      ת. אני לא זוכרת. אני אמצא את הניירת ואציג אותה. הכל הלוואות.

      ש. מתי היא לקחה?

      ת. בתאריכים האלה.

      ש. ניקח תאריכים אחרים. מה נעמה עושה?

      ת. רפלקסולוגית ודולה.

      ש. כמה היא משתכרת כל חודש?

      ת. לאחרונה אני יודעת בסביבות 10,000, ולפעמים קצת פחות.

      ש. ורחלי?

      ת. גם בסביבות הסכום הזה. נעמה כרגע בחו"ל כי היא לומדת. כרגע היא לא משתכרת. אנחנו ניסינו לארגן כסף להלוואה שלקחנו כדי לסלק את המשכנתא.

      ש. מציג לך תשלום מ – 30.1.08 בגין תשלום המשכנתא שני תשלומים אחד של 5000 והשני של 15,000 ...

      ת. זו לא ת"ז, זו אסמכתא. הבת שלי עובדת בראש העין והיא הפקידה את הכספים האלה. היו לנו רגעים מאוד קשים שהלווינו כספים ושילמנו בגלל שהיו פיגורים. אנו הבאנו המון כסף כדי לשמור על המשכנתא וכדי לשמור על הבית. הלווינו מאנשים כסף כדי לשלם אז זה ברור שזה יהיה במזומן. זה הלוואות מכל מיני חברים, אנשים. יש לנו אסמכתאות על הלוואות שלקחנו מעבודה כי אנו גם משלמים עליהן. הלוואות שלקחנו מחברים, זה כסף שאתה לוקח ומחזירים עם הזמן. אני לא חותמת לאמא שלי ולחמותי שאני אחזיר לה. ברגע של מצוקה שצריך לגייס את הכסף עשינו את כל המאמץ כדי לגייס את הכסף. המזומנים זה כסף שהלווינו.

      ש. במסגרת הוצל"פ, מונה כונס נכסים לבית בגלל שלא שילמתם את המשכנתא.

      ת. נכון.

      ש. יש לי פירוט מכונס הנכסים כמה כסף שילמתם רק ב-3 השנים האחרונות.

      ת. (העדה מעיינת). כן. אנו שילמנו הרבה מאוד כספים על המשכנתא.

      ש. בסביבות 600,000  רק בשלוש שנים האחרונות".

      ת. כן"

      ש. מאיפה הכסף?

      ת. ליווינו את הכסף.

      ז. תפרטי ממי קיבלת כספים?

      ת. אני ליוויתי ממקום העבודה סכומים לא מבוטלים. רק לאחרונה 80,000 , לפני כן 40,000  וקרן השתלמות שהיתה לי בסך 120,000  וקרן חסכון שהיתה לי ולבנות שלי והדודים והסבתות שעזרו.

      ש. מתי עשית את זה?

      ת. בשלוש השנים האחרונות, לא זוכרת תאריך."

      (עמ' 36 – 38).

       

      (12)גם הנתבעות טענו כי כדי לעמוד בהחזרים, נעזרו בהלוואות מחברים ומשפחה. נתבעת 3 העידה: "היה חוב פיגורים וכל פעם שהיה פיגורים ונאלצנו לקבל הלוואות ולקחת מחברים נעזרנו בסבתא, אמא לקחה הלוואות מהעבודה שלה" (עמ' 76 ש' 13).

      נתבעת 2 העידה "שילמנו את זה אחותי ואני מהמשכורות שלנו, מהלוואות שלקחנו ומעזרה שאמא שלי גם נתנה" (עמ' 64, ש' 24-17).

      בנוסף, הפנו הנתבעות להסכם הלוואה מיום 18.2.13 שנחתם בין דודתן חנה לבינן אשר לפיו נטלו ממנה הלוואה בסך 600,000 ₪, באמצעות משכנתא שנטלה הדודה על ביתה עבורן (ראו נספח י1 לתצהירי הנתבעים).

      הנתבעות טענו כי הנתבע מעולם לא סייע להן בהחזר המשכנתא.

      (13)בחנתי האישורים והקבלות שהציגו הנתבעות להוכחת טענתן כי הן אלה אשר שילמו את החזרי המשכנתא. מדובר בתשלומים של עשרות ומאות אלפי ₪ במזומן. כך לדוגמא: סך של 9,180 ₪ מיום 19.11.03 העברה מחשבון, ללא פרטי בעל החשבון. בחלק התחתון רשומה הערה "עבור יואל גבאי". סך של 4,590 ₪ מיום 3.11.03 העברה מחשבון ללא פרטי בעל החשבון. סך של 15,000 ₪ ביום 18.5.07 (נעמה). סך של 9,500 ₪ ביום 21.5.07 (נעמה).

      סך של 5,000 ביום 28.5.07 (נעמה). סך של 10,000 ₪ ביום 18.6.07 (נעמה).

      סך של 10,000 ₪ ביום 22.1.08 (מספר הזיהוי של הנתבע).

      סך של 15,000 ₪ וסך נוסף של 5,000 ₪ ביום 30.1.08 (ללא שם).

      סך של 12,500 ₪ ביום 16.4.08 (נעמה).

      סך של 41,000 ₪ ב- 2.6.11 (נעמה).

      סך של 141,000 ₪ ביום 29.6.11 (נעמה). סך של 20,000 ₪ ב- 15.5.11 לעו"ד רוני בן ארי. סך של 8,000 ₪ ביום 24.7.11 לעו"ד רוני בן ארי. יש לשים לב כי על צילום הקבלה רשומה הערה: "אני מבקש פירוט החשבון...". סך של 32,400 ₪ ביום 22.2.12. העברת סך של 197,146 ₪ ביום 3.3.13 אשר נרשמה כ "העברה מחש", מבלי שמולאו פרטי החשבון והבנק שממנו בוצעה ההעברה (ראו קבלת פקדון מספר 1398 כחלק מנספח ט' לכתב ההגנה). יצוין כי צורפו אישורים בכפל. על חלק מהעותקים רשומות הערות בכתב יד אשר לא ניתן הוברר מי רשמן. חלק מהתשלומים בוצעו במשרד עו"ד רוני בן ארי שלדברי הנתבעות מונתה כונסת נכסים בשנת 2004, לאחר שלא הצליחו לעמוד בתשלומי המשכנתא. לטענתן, בהתאם לדרישת הכונסת, לאחר ששיקים או הוראות קבע לא כובדו מפעם לפעם, שונה אופן התשלום ומאז נמשכו התשלומים מחשבונות נפרדים של הנתבעות ושולמו בעיקר במזומן. הנתבעות טענו כי צירפו רק חלק מהחזרי התשלום שכן בשל חלוף הזמן לא הצליחו לאתר את כולם.

      (14) הנתבעות צירפו טבלאות "ריכוז תשלומים 2007" ו- "ריכוז תשלומים 2008" שבהן פירטו סכומי ההחזרים שלטענתן שילמו באותן שנים.

      בשנת 2007 שולמו 114,000 ₪. בשנת 2008 שולמו 134,275 ₪. דהיינו שבסך הכול בשנתיים האמורות שולמו כ- 250,000 ₪.

      הדבר אינו מתיישב עם ההחזרים החודשיים כפי שהעידו עליהם:

      ש.יש ריכוז תשלומים של המשכנתא שב-2007 שילמתם 114,500 שקל. (שייך לנספח י' לתצהירך).

      ת.שילמנו את זה אחותי ואני מהמשכורות שלנו. אני לא זוכרת בדיוק כל תשלום ותשלום מה היה, גם אם היינו צריכות עזרה מדי פעם מחברים ומאמא קיבלנו אותה, באופן כללי התשלומים מהמשכורת שלנו.

      ש. אותו דבר לגבי ריכוז התשלומים ל-08' 134,275?

      ת.כל התשלומים ששולמו זה מהמשכורות שלנו, מהלוואות שלקחנו ומעזרה שאמא שלי גם נתנה.

      במענה לשאלת בית משפט, במה עבדת בשנת 07', אני משיבה שהתחלתי לעבוד כרפלקסולוגית ודולה, עצמאית, השתכרתי בסביבות 10,000 ש"ח ברוטו לחודש, זה תלוי. אני מטפלת בבית אבות בכפר סבא, אני מלווה לידות בבתי חולים. נשאר לי בערך כ-7,000 ש"ח. אחותי עבדה בשנת 07' כמורה, איני יודעת כמה השתכרה"

      (עמ' 64, ש' 29-17).

      בחקירה חוזרת נשאלה נתבעת 2:

      "ש.מה ההחזר החודשי היה של המשכנתא?

      ת.בערך 7,500 ש"ח.

        ש.שתיכן יחד?

        ת.כן. "

      (עמ' 66, ש' 32-29).

       

      (15)לא נתתי אמון בעדויות הנתבעות וידידה.

      תשלום החזרי משכנתא במזומן בסכומים כאמור אינו רגיל ואינו מקובל.

      אם וככל שנטלו הלוואות מהעבודה, אך סביר כי הדבר נעשה כנגד חתימה על מסמך בכתב ומתן התחייבות מסודרת להחזרת ההלוואות. הנתבעות וידידה לא הציגו כל ראייה חיצונית לביסוס טענותיהן בדבר קבלת הלוואות מהעבודה. כאמור ידידה אמרה בחקירתה כי יש אסמכתאות כאלה.

      ככל שמדובר בכספים של הנתבעות או בכספי הלוואות שקיבלו הנתבעות מידידים, מבני משפחה, או ממקורות עצמיים שלהן, לא הייתה כל מניעה להמציא ראיות בכתב על משיכת הסכומים ומתן ההלוואות. הנתבעות נמנעו מלמסור פרטי המלווים, סכומי ההלוואות, מתי וכיצד ניתנו ובאלה תנאים.

      ניתן היה להגיש אישור הכונסת לביסוס הטענה בדבר דרישתה לביצוע תשלומים במזומן.

      הנתבעות נמנעו מלעשות כן.

      הימנעותן פועלת לחובתן ומקימה חזקה שבעובדה כי היה בעדות הכונסת כדי להזיק להן.

      לא ניתן לשלול האפשרות, כי תשלום הסכומים במזומן נעשה כדי להקשות על מעקב אחר מקור הכסף.

       

      (16)הנתבעות טענו כי קיבלו מדודתן הלוואה בסך של 600,000 ₪ שבאמצעותה סילקו את חוב המשכתנא לאחר שהבנק סירב למחזר את ההלוואה. בעניין זה הוצג הסכם ההלוואה בלבד. לא הוצגה ראיה לסילוק יתרת המשכנתא הבלתי מסולקת בפועל. בכל מקרה לא ניתן כל פירוט באשר ליתרת המשכנתא הבלתי מסולקת, לא צורף תדפיס המעיד כיצד נוצרה היתרה האמורה. איני סבורה כי יש בכך כדי לשנות את התוצאה שאליה הגעתי.

       

      יב.60,000 $ מחלקה של ידידה ממכירת הבית בכפר סבא 

      1. כזכור, גרסת הנתבעים היא כי סך של 60,000 $ אשר היווה את חלקה של ידידה בתמורת מכר הבית בכפר סבא היווה את הבסיס לתשלום תמורת רכישת הבית.

         

        (2)הנתבעים מפנים לסעיף 9.1 לחוזה המכר אשר בו צוין כי הקונה מנהל משא ומתן למכירת הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 64 בגוש 6430 והתמורה שתתקבל ממכירתם מסתכמת בסכום של 60,000 $, וכן לסעיף 9.2 לחוזה המכר אשר בו נקבע כי הקונה מתחייב כי תוך שבוע מחתימת החוזה למכירת המקרקעין האמורים יחתום הקונה על כתב הוראות בלתי חוזר שבו יתחייב להעביר ללינצ'בסקי כל סכום עד לסכום של 60,000$ המגיע ממנו לקונה (כך במקור – ר.ש.).

        מעבר לעובדה ש"הקונה" הנזכר בסעיף 9 הם הנתבע וידידה ולא הנתבעות, גם בעניין זה לא צירפו הנתבעים הוכחה מניחה את הדעת לביצוע התשלום בפועל.

        ידידה צירפה לתצהירה כתב הוראות בלתי חוזרות מופנה לעו"ד עמוס גבריאלי – כונס נכסים אשר במסגרתו הורתה לעו"ד גבריאלי באופן בלתי חוזר להעביר כספים מחלקה במכירת הנכס לבנק לאומי לחשבון חברת רנדיג כל סכום שיתקבל עבורה לכשיתקבל בגין חלקה בנכס עד לסך של 70,000 $ (נספח א'1 לתצהירה אשר משום מה מודפס על נייר נושא לוגו של משרד עורכי דין שפאר, סיטון ושות').

        בנוסף צירפה עותק מכתב עו"ד עמוס גבריאלי מיום 16.11.98 לעו"ד אליעזר בן חיים ולעו"ד דליה גליק שעניינו, כינוס נכסים של הנכס בכפר סבא, אשר במסגרתו ציין כי ידידה פנתה אליו בבקשה לקבל סך של 20,000 $ מחלקה במכירת הנכס, מאחר וסך זה נדרש לה בדחיפות לשם רכישת בית מגורים לבנותיה (לפי מכתב זה לכאורה הרכישה טרם בוצעה).

         

        (3)לא צורף אישור כלשהו על ביצוע התשלום בפועל.

        לא הייתה כל מניעה לפנות לעו"ד גבריאלי או לעוה"ד בן חיים ו/או לעו"ד גליק כדי להמציא אישורים כאמור.

        לא נטען כי נעשה ניסיון להשיג את האישורים.

        הימנעות הנתבעים פועלת לחובתם.

         

        (4)זאת ועוד, כזכור, לינצ'בסקי ערך תרשומת של כל התשלומים ששילם לו הנתבע על חשבון רכישת הבית.

        בתרשומת האמורה לא מופיע תשלום סך של 60,000 $ ולא מופיע תשלום בסך של 20,000 $.

        בחקירתה נשאלה ידידה מדוע הורתה לעו"ד גבריאלי להעביר את הכסף לחשבון החברה, שהרי הסכום אמור היה להיות מועבר ללינצ'בסקי.

        ידידה השיבה כי עבדה בחברה שבה הייתה עיקר הפעילות וכך היה לה נוח (עמ' 31, ש' 5-3).

        התשובה בלתי סבירה בעיני.

        אין כל היגיון בהעברת תשלום שמתקבל על חשבון מכירת נכס פרטי לחשבון המתנהל על שם חברה על כל המשתמע מכך בין היתר לעניין חובת רישום תקבולים בספרי החברה.

        חוסר הסבירות של התשובה מקבל משנה תוקף, בשים לב להסבה הנטענת של השיקים שנרשמו לחברה והוסבו למוכר מבלי שהופקדו תחילה לחשבון החברה.

        בניגוד לגירסה זו, בהמשך חקירתה אמרה ידידה כי כאשר קיבלה את הכסף מהכונס לחשבונה, העבירה אותו ללינצ'בסקי.

        כאשר נדרשה להסביר כיצד מתישבת תשובתה עם דבריה קודם כי הכסף הועבר לחשבון החברה, השיבה תשובה לא עניינית.

        ידידה נשאלה מספר פעמים כיצד בוצע התשלום למוכר, מסרה תשובות שלא התיישבו זו עם זו, ולבסוף אמרה כי אינה זוכרת. בנוסף, לא נקבה מועד ביצוע התשלום ולו בקירוב (עמ' 31).

        לאור כל האמור, גם טענה זו לא הוכחה כדבעי.

         

        יג.103,560  ששולמו ב – 3 שיקים שנרשמו לפקודת חברת רנדיג והוסבו לטובת לינצ'בסקי.

         

        1. הנתבעות הצהירו כי הסכום האמור שולם ללינצ'בסקי על חשבון תמורת הבית ב–3 שיקים של חברת רפיד שנמשכו לזכות החברה והוסבו ללינצ'בסקי וכי הכספים הגיעו להן מהחברה בהיותן בעלות מניות בה ומהרווחים שצברו אצלה (סעיף 14 לתצהיר נתבעת 2, סעיף 13 לתצהיר נתבעת 3).

        2. התובעים טענו כי הנתבעים לא צרפו כל ראיה שלפיה הוסבו השיקים ללינצ'בסקי.

        3. עיון בתרשומת שערך לינצ'בסקי מעלה כי כל שלושת השיקים אכן נמסרו לו.

          עם זאת, משלא צורפו צילומי גב השיקים, לא ניתן לדעת מי הסב את השיקים ללינצ'בסקי.

          הנתבעות לא הציגו שמץ של ראיה לביסוס הטענה כי הכספים האמורים הגיעו להן כבעלות מניות בחברה מהרווחים שצברו בחברה.

          לא הוצגה החלטה של החברה בדבר חלוקת רווחים ואישור מתן בונוסים. לא הוצגה כל ראיה כי מצבה של החברה אפשר חלוקת רווחים ומתן בונוסים.

          לא הוצגה כל ראיה בדבר רישום כדין של התקבולים על פי השיקים בספרי החברה.

          הסבת השיקים וביצוע תשלומים באמצעותם על חשבון רכישת הבית מבלי שיופקדו תחילה לחשבון החברה, אינה דרך מקובלת.

          הימנעות הנתבעים מלצרף את צילומי גב השיקים, מנעה אפשרות לדעת מיהו הגורם שהסב את השיקים ללינצ'בסקי.

          כזכור לינצ'סבקי העיד כי הנתבע הוא שביצע התשלומים בשיקים של החברה.

          סביר בעיני כי הנתבע הוא שביצע התשלומים על דרך הסבת השיקים שנרשמו לחברה למוכר. לא נתתי אמון בגרסת הנתבעות כי דובר היה בסכומים שהגיעו להן כחלוקת רווחים בחברה ו/או כבונוסים.

           

          יד.כ- 20,000 $ חסכונות אישיים של הנתבעות

          כזכור הנתבעות טענו כי שילמו כ-20,000 $ מחסכונותיהן.

          הנתבעות לא הציגו כל ראיה לקיומם של חסכונות.

          הנתבעות לא הציגו כל ראיה למשיכת כספים מחסכונות כאמור.

          הנתבעות לא זכרו כיצד העבירו את הכספים או מהו הסכום שהעבירה כל אחת מהן (ראו עדות נתבעת 3 עמ' 75 ש' 8-1).

          ההסבר שנתנו הנתבעות להימנעותן מלהציג ראיות היה חלוף הזמן.

          איני מקבלת הסבר זה.

          ככל שמדובר בחסכונות, לא הייתה מניעה לפנות לבנקים או לגורם אחר שאצלו היו הכספים, בניסיון לקבל מסמכים המעידים על קיומם של החסכונות.

          הנתבעות לא עשו כן.

          לא נטען כי נעשה ניסיון לקבלת המסמכים.

          הימנעות הנתבעות פועלת לחובתן.

          בנוסף, מהנתונים שמסרו הנתבעות אודות עיסוקיהן, נתבעת 2 מורה ונתבעת 3 דולה עוסקת ברפלקסולוגיה, כלל לא ברור אם וכיצד עלה בידן לחסוך החסכונות נטענים.

          אין מדובר בסכום של מה בכך.

          איני מקבלת גירסת הנתבעות גם בעניין זה.

           

          32.מגורי הנתבע

          א.כזכור, גרסת הנתבעים היא כי לאחר שהנתבע נקלע לקשיים כלכליים, התדרדרו היחסים בינו לבין ידידה, הם נפרדו והחליטו גם להפריד את רכושם.

          במסגרת זו מכרו את ביתם ברחוב סירקין בכפר סבא.

          לאחר שהבית בכפר סבא נמכר בהליך פשיטת רגל התגורר הנתבע לסירוגין בבית אמו בירושלים ובמשרדו במתן שבהמשך הפך אותו גם למקום מגורים. ידידה שכרה בית ברחוב איריס במתן.

          ב.הנתבע הצהיר כי מעת לעת ניסו בני הזוג לשקם את היחסים ובתקופות אלה התגורר עם ידידה בבית ברחוב איריס עם הבת הצעירה דנה וזאת עד סוף שנת 2003, תחילת שנת 2004.

          הנתבעות וידידה הצהירו הצהרות דומות.

          ג.ידידה הצהירה בתצהירה כי כבר בשנת 2004 החליטה כי אינה יכולה לסבול יותר את התנהגותו של הנתבע והתסבוכות הכלכליות שאליהן גרר את המשפחה, וכי לאחרונה החליטה להיפרד ממנו סופית ואף פתחה הליך לקבלת גט בבית דין רבני (סעיף 10). לא הוצגה ראיה כי בני הזוג התגרשו.

          ד.התרשמתי כי גם בעניין זה רב הנסתר על הנגלה.

          סביר בעיניי כי הקשיים הכלכליים שאליהם נקלע הנתבע, התנהלותו הבעייתית כפי שעלה מהראיות שהוצגו לי וכפי שנאמר על ידי הנתבעות וידידה, העובדה כי במעשיו סיבך את המשפחה כולה, הכבידו והקשו על החיים המשותפים.

          עם זאת התרשמתי כי בני הזוג לא נפרדו כנטען וכי שיתוף הפעולה ביניהם המשיך להתקיים בצורה כזו או אחרת גם לאחר הליך פשיטת הרגל.

          לביסוס הטענה בדבר פרידת בני הזוג והפרדת הרכוש, ביקשו הנתבעים להסתמך בין היתר על מגוריה בנפרד של ידידה בדירה שכורה ברחוב האיריס במתן החל משנת 1999, בעוד שהנתבעות רכשו את הבית במרץ 1998, ושכרו אותו לתקופה של שנתיים מיום 30.6.98 ועד יום 31.5.2000 (עמ' 3, 4 לסיכומי הנתבעים).

          ה.בחינת הראיות מעלה כי לא כך היה.

          משומת הבית של השמאי קאפח מיום 8.6.99 עולה כי באותה עת הבית לא היה ראוי למגורים בשל עבודות הבניה שבוצעו בו.

          אני סבורה, כי הנתבעות לא התגוררו בו, אלא בבית שאותו שכרה ידידה.

          חיזוק לכך ניתן למצוא בתצהיר הנתבעת 3 שהוגש בתיק בראון שבמסגרתו אישרה, כי ידידה שכרה הבית ברחוב האיריס למגורים עבורה ועבור הנתבעות ואחותן דנה, וכי הן מתגוררות באותו בית כ- 4 שנים (ת/2).

          הנתבעת אישרה חתימתה על התצהיר (עמ' 60-59).

          אני דוחה טענתה כי לא ידעה על מה חתמה.

          מתצהירי הנתבע וידידה ומחקירותיהם עלה כי הנתבע התגורר בדירה ברחוב האיריס עם ידידה אם כי לטענתם נעשה הדבר לעיתים בנסיונות שונים לשקם היחסים.

          כפי שעולה מתצהיר הנתבעת, הפרדת המגורים של הנתבע וידידה נועדה למנוע הסתבכות ידידה והבנות בהליכים משפטיים מיותרים (סעיף 4).

          הנתבע הרבה לבקר בבית ברחוב איריס וגם לן שם (ס' 10).

          ראיה למגורי הנתבע בבית מושא התביעה נמצא בשיחתו עם החוקרים כמפורט בתמלול.

          הנתבעים לא הוכיחו כי הנתבע אינו מתגורר בבית הגם שבקלות יכולים היו לעשות כן בין היתר בהצגת תמונות המשרד, המיטה וכיו"ב.

          חיזוק למגורי הנתבע בבית ניתן למצוא גם בתצהירה של ידידה. בחקירתה אמרה כי יש לנתבע מפתח לשער ולבית והוא נכנס בכל עת שהוא רוצה.

          אני סבורה, כי הפרדה בין הנתבע לבין ידידה, בין במגורים ובין ברכוש נעשתה, ככל שנעשתה, אם בכלל, באופן חלקי, כדי למנוע מנושיו של הנתבע לנקוט הליכים נגד ידידה והבנות.

          הנתבע וידידה לא הוכיחו כי בשנת 1998 וגם לאחר מכן הפרידו באופן מוחלט את רכושם ונכסיהם.

           

          33.הסכמות הנתבעות לשעבוד הבית

          כזכור, התובעים טענו, כי הסכמתן של הנתבעות לערוב לחובות הנתבע במסגרת תיק בראון מהווה אינדיקציה לכך כי הבית הוא בבעלותו.

          טענה זו כשלעצמה אינה מקובלת עליי שכן ניסיון החיים מלמד כי בנות עשויות לערוב לאביהן מתוך רצון לסייע לו.

          עם זאת, גרסתן באשר לתיק בראון תמוהה ומעוררת ספק.

          הנתבעות גרסו כי כלל לא היו מעורבות בתיק בראון בעוד שבפועל התברר כי הן חתומות על הסכם הפשרה ועל תצהירים בתיק זה.

          לא השתכנעתי באמיתות טענת הנתבעות שלפיה חתימותיהן על הסכם הפשרה הושגו במרמה ע"י עו"ד מאור.

          הטענה לא הוכחה והחזקה שלפיה חתימתו של אדם על מסמך, קל וחומר מסמכים מהותיים כשטרי שעבוד ומשכנתא, מהווה אישור לכך כי הבין את תוכן המסמך ונתן הסכמתו לאמור בו, עומדת בעינה [(ראו ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואחר (פורסם במאגרים) ( 12.6.00)].

          בכל מקרה, כפי שהתברר מעדויותיהן, בהתנהגותן לאחר מכן אשררו את ערבותן ואת הסכמתן לשיעבוד הבית ויש בכך כדי לחזק ההתרשמות בדבר זהות הבעלים האמיתי של הבית.

          נתבעת 2 אישרה בתצהירה כי חתמה על ההסכם עם חברת לדש אשר במסגרתו הסכימה לשעבוד הבית כבטוחה לתשלום חוב תנופה ללדש. הסברה להסכמתה, היינו, כי הנתבע הציע לה רווח מהעסקה וכי העסקה נראתה לה כדאית, אינו סביר ואינו מקובל עלי. מדובר בהסכם שנחתם ב- 2009 לאחר שנים שבהן הסתבכויותיו הכלכליות של הנתבע השפיעו על בני המשפחה כפי שעלה מתצהירי ידידה והנתבעות. בהסכמתה לשעבוד הבית יש חיזוק להתרשמות כי הנתבע הוא הבעלים של הבית.

          נתבעת 3 הצהירה בתצהירה כי מעולם לא ערבה לחוב ואין לה כל קשר לכך (סעיף 28). אין בתצהיר התמודדות עניינית עם החתימה המופיעה על שמה בהסכם. ככל שהחתימה זוייפה מצופה היה שהנתבעת תנקוט צעדים כחוק בעניין זה. המנעותה מלעשות כן מהווה הסכמה בשתיקה לשעבוד הבית.

           

          34.התובעים ביקשו להסתמך על קביעות בית המשפט בת"א 45758/06 עקיבא פרדקין נ. אייל לשם ביחס למהימנותו של הנתבע אשר העיד באותו משפט.

          אין בידי לקבל זאת.

          מדובר בהתרשמות המותב אשר דן בתביעה האמורה.

          הדברים אינם חלים בענייננו.

           

          35.סוף דבר

          לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שהוצגו לי, שוכנעתי כי הנתבע הוא שמימן את רכישת הבית, מתגורר בו ונוהג בו מנהג בעלים וכי הזכויות בבית נרשמו על שם נתבעות 2 ו- 3 במטרה למנוע מנושיו של החייב להיפרע מהבית.

           

          36.לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת כדלקמן:

           

          • ניתן בזאת סעד הצהרתי שלפיו הנתבע, יואל גבאי זכאי להירשם כבעל הזכויות בבית הידוע כגוש 8805 חלקה 97, הנמצא ברחוב הדס 44 בישוב מתן, בכפוף לכל דין ולכל זכות של צד שלישי.

            העיקול הזמני שהוטל בתיק זה יהפוך לעיקול קבוע.

             

          • מבלי לגרוע מהאמור, הנתבעות נעמה ורחלי גבאי זכאיות לחזור לנתבע להשבת כל סכום שאכן שולם על ידן לרכישת הבית.

             

          • אני מחייבת את הנתבעים 1 – 3 ביחד ולחוד לשלם לתובעים 1 ו-2 ביחד ולחוד הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 35,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

             

            המזכירות תמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

             

             

            ניתן היום, כ"ח אלול תשע"ד, 23 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.

             

            חתימה

            תמונה 2

             

            ריקי שמולביץ, שופטת

             

             

             

             

             

             


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ