נוכח שיהוי וקיומו של סעד חלופי נדחתה עתירה כנגד פינוי "פלישה טרייה" שלא כדין

השופט ע' פוגלמן:

           בגדר עתירה זו מלינות העותרות על חוקיות סיוע המשטרה לפינוין ממקרקעין, בנסיבות בהן נטען כי מדובר ב"פלישה טרייה".

רקע עובדתי

1.        העותרות החזיקו, לטענתן, במקרקעין הממוקמים ברחוב הנמל 40 ביפו, וידועים כחלקות 40, 41 ו-50 בגוש 7021 (להלן: המקרקעין). ביום 18.9.07 פונו מן המקרקעין. המשיבה 1 (משטרת ישראל) סייעה לביצוע הפינוי, לאחר שהגיעה לכלל מסקנה כי עליה לסייע למשיבה 2 (להלן: החברה) בפינוי העותרות מן המקרקעין, שכן לטעמה מדובר בנסיבות של "פלישה טריה", המתירות הושטת סעד עצמי, כאמור בהוראת סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן: חוק המקרקעין). בעתירה שלפנינו - שהוגשה ביום 15.10.07 - מתבקש צו על תנאי שיורה למשטרת ישראל לנמק מדוע החליטה לסייע בביצוע הפינוי, וכן ליתן הסבר באשר לבסיס המשפטי להחלטתה להגדיר את החזקת העותרות במקרקעין כ"פלישה טרייה". כן מתבקש סעד שיורה על ביטול ההחלטה האמורה לסייע בפינוי, ועל השבת המצב לקדמותו.

           כפי שעולה מכתבי הטענות ומן המסמכים שצורפו להם, החזיקו העותרות במקרקעין מאז שנת 1982. בשנת 1997 הוגשה מטעם העותרות תביעה בגדרה טענו לבעלות במקרקעין (ת.א. 1110/97 - להלן: ההליך האזרחי). בשנת 2002, בעוד ההליך האזרחי תלוי ועומד, נרכשו הזכויות במקרקעין על ידי החברה ממינהל מקרקעי ישראל, והיא צורפה להליך האזרחי כנתבעת נוספת. ביום 7.7.04 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שהושג בהליך האזרחי בגדרו נקבע כי העותרות יפנו את המקרקעין, ובתמורה תשלם להן החברה סכום של 125 אלף דולר (להלן: דמי הפינוי), בשני תשלומים. האחד שולם מספר חודשים לאחר מכן, והאחר - שעתיד היה להיות משולם לאחר ביצוע הפינוי - טרם שולם (מסיבות עליהן נעמוד להלן). בהמשך הדברים, פינו העותרות את המקרקעין - כך טענת החברה. בין הצדדים התעוררה מחלוקת בהתייחס לבית בו מתגוררות העותרות, הממוקם על חלקה הגובלת במקרקעין (חלקה 39 בגוש 7021). נטען כי חלק מן הבית "פולש" למקרקעין (פלישה לרצועת קרקע ברוחב של כ-40 ס"מ), וזאת בניגוד להוראות הסכם הפשרה. בגדרי הליך שנוהל בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים הוסכם ביום 10.2.05 כי ימונה מודד מוסמך לבחינת שאלה אחרונה זו (יוער כי במועד זה שולם התשלום הראשון של דמי הפינוי). המודד המוסמך שמונה קבע כי אכן קיימת פלישה כאמור. העותרות לא קיבלו את הכרעתו של המודד המוסמך מנימוקים שונים, ואילו החברה מצידה נמנעה מלשלם את המחצית השנייה של דמי הפינוי. כפי שעולה מן החומר שלפנינו, עניין זה עדיין תלוי ועומד לפני ראש ההוצאה לפועל.

2.        החברה ממשיכה וטוענת כי העותרות פלשו למקרקעין ביום 20.8.07. לדבריה, ביום 5.9.07 ניסה נציג מטעמה להיכנס למקרקעין, ללא הצלחה. למקום הוזמנו אנשי משטרה, אשר הפנו את הצדדים לתחנת המשטרה לעריכת בירור מתאים. בו ביום הוגשו תלונות הדדיות על הסגת גבול - מטעם העותרות ומטעם החברה. ביום המחרת, 6.9.07, פנה בא-כוח החברה למשטרת ישראל בדרישה לסייע בפינוי העותרות מן המקרקעין. לאחר בדיקות שערכה משטרת ישראל, הוחלט לסייע בידי החברה בפינוי העותרות מן המקרקעין, וזה בוצע, כאמור, ביום 18.9.07. בימים לאחר מכן הוחלפו תכתובות בין בא-כוח העותרות לבין משטרת ישראל, וביום 24.9.07 נערכה פגישה בין בא-כוח העותרות לבין היועצת המשפטית של מחוז תל-אביב (להלן: היועצת המשפטית). ביום 25.9.07 כתבה היועצת המשפטית לבא-כוח העותרות כי היא דוחה את טענותיו בהתייחס להחלטת המשטרה לסייע בפינוי העותרות.

טענות הצדדים

3.        העותרות טוענות כי המקרקעין (כמו גם הבית הסמוך להם) הוחזקו על ידן כל השנים מאז 1982 ברציפות. נטען כי מכיוון שהחברה לא עמדה בחובותיה על פי הסכם הפשרה, ובפרט, לא העבירה את החלק השני של דמי הפינוי, לא פונו המקרקעין. נוכח אלה, לא היתה למשטרת ישראל סמכות להתערב ולסייע בפינוי העותרות, שכן החברה לא הוכיחה כי מדובר ב"פלישה טרייה" וכי היא החזיקה במקרקעין עובר לפלישה, כנדרש בהוראת סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין.

           משטרת ישראל מבקשת את דחיית העתירה על הסף. נטען כי העותרות היו מודעות, עוד מראשית חודש ספטמבר 2007, לכך שהמשטרה מנהלת חקירה, שאחת ממטרותיה המרכזיות היא בירור קיומם של התנאים לסיוע לפינוי פלישה טרייה. העותרת 1 התבקשה להתייצב במשטרה ולהציג עמדתה, אך היא לא עשתה כן. העתירה הוגשה רק חודש לאחר מועד ביצוע הפינוי. נוכח כל אלה, עמדת משטרת ישראל כי העתירה הוגשה בשיהוי כבד - הן אובייקטיבי, הן סובייקטיבי - המצדיק דחייתה על הסף. עוד נטען, כי לעותרות עומד סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט האזרחי לשם הכרעה במחלוקת בין הצדדים. משטרת ישראל מוסיפה כי דין העתירה להידחות גם לגופה. המשטרה ערכה בירור של טענות החברה אשר ביקשה סיוע בפינוי הפלישה. העותרות מצידן נמנעו מלהציג עמדתן בגדרי בירור זה. ההכרעה בסוגיית הסיוע לפינוי פלישה טרייה הועברה ליועצת המשפטית אשר קבעה כי יש מקום לסיוע משטרתי כאמור. החלטה זו נסמכה בעיקרה על שני מסמכים שהוצגו בהליכים משפטיים קודמים בהם הצהירו העותרות כי פינו את המקרקעין ומסרו את החזקה לחברה; זאת בשונה מטענתן כעת כי החזיקו במקרקעין החזקה רציפה מאז שנת 1982. בהחלטה זו לא נפל - לטעמה של המשטרה - כל פגם מהותי.

           החברה אף היא מבקשת את דחיית העתירה על הסף ולגופה. נטען כי ביום 20.8.07 גילה נציג מטעם החברה כי העותרות פלשו למקרקעין. ביום 5.9.07 ניסתה החברה לפעול לתפיסת החזקה בדרך של עשיית דין עצמית, אך הדבר לא עלה בידה, ולפיכך נערכה הפנייה למשטרת ישראל. זו האחרונה ערכה בירור מקיף ויסודי של העניין, וסייעה בפינוי הפלישה. נטען כי פעולה זו בוצעה כדין, וכי אין עילה לעתירה. החברה מדגישה כי סיוע המשטרה בפינוי המקרקעין לא נגע לרצועת הקרקע הצרה (ברוחב 40 ס"מ) בה פולש הבית בו מתגוררות העותרות לתחום המקרקעין, ואשר לגביו חלוקים הצדדים. גם החברה מבקשת דחיית העתירה על הסף בשל השיהוי בהגשתה ובשל קיומו של סעד חלופי. עוד נטען כי העתירה נגועה בחוסר נקיון כפיים, בין היתר, משום העותרות טוענות בעתירה כי לעולם לא פינו את המקרקעין, וזאת בשונה מן המצגים שהוצגו על ידם בהליכים משפטיים קודמים.

 דיון והכרעה

4.        לצורך הדיון שלפנינו, מוכנים אנו להניח לטובת העותרות (מבלי להכריע בכך) כי בנסיבות מתאימות יושיט בית משפט זה סעד גם לאחר שבוצע הפינוי בפועל והשתנתה תמונת ההחזקה במקרקעין. גם בהנחה זו, דין העתירה שלפנינו להידחות על הסף נוכח השיהוי בהגשתה ומחמת קיומו של סעד חלופי. בחינת טענה של שיהוי בהגשת עתירה המתייחסת למעשה המינהלי מחייבת בחינתם של שלושה יסודות: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי, ומידת הפגיעה בעקרון שלטון החוק באם טענת השיהוי תתקבל (עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (לא פורסם, 7.12.06) פסקה 86 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). העותרות הגישו את העתירה שלפנינו ביום 15.10.07, כחודש לאחר ביצוע הפינוי בפועל, על אף שלא היתה כל מניעה להגיש את העתירה עובר לפינוי. בכך לקתה העתירה בשיהוי סובייקטיבי של ממש. בימים שלאחר הפינוי באו העותרות בדברים עם היועצת המשפטית. תשובתה האחרונה של היועצת המשפטית נשלחה ביום 25.9.07, וגם בהתייחס למועד זה השתהו העותרות כשלושה שבועות נוספים בטרם הגישו את העתירה. לכך יש להוסיף את הימנעותן של העותרות מלהציג עמדתן לפני המשטרה עובר לביצוע הפינוי (ואשר בהתייחס אליה ההסברים שניתנו בעתירה אינם מספקים). העתירה לוקה גם בשיהוי אובייקטיבי, שכן לאחר שבוצע הפינוי שונתה תמונה ההחזקה בשטח. גם בבחינת מידת הפגיעה בשלטון החוק ובאינטרס הציבורי, שהם פועל יוצא של המעשה המינהלי נושא העתירה - אין כדי להועיל לעותרות. מן הנתונים שהוצגו לא נראה לכאורה כי נפל פגם בהפעלת שיקול דעתה של המשטרה. המשטרה בחנה את התשתית שהונחה לפניה, אפשרה לעותרות להציג עמדתן, נעזרה בייעוץ משפטי, ופעלה לאחר שהגיעה לכלל מסקנה כי יש מקום לסייע בפינוי הפלישה (השוו: בג"צ 11109/07 שמונוב נ' השר לענייני בטחון פנים (לא פורסם, 2.1.08)). בפרט נזכיר, כי העותרות אינן טוענות לזכויות במקרקעין (העותרת 1 אף מסרה בחקירתה במשטרה כי לאחר שישולמו לה כל דמי הפינוי לא תתנגד לפנות את המקרקעין). הטענה העיקרית שהציגו העותרות היתה כי הפלישה למקרקעין על ידן לא היתה בבחינת "פלישה טרייה", שכן הן החזיקו במקרקעין ברציפות מאז שנת 1982. טענה זו - כפי שציינו המשיבים - מעוררת קושי רב, שכן אין היא עולה בקנה אחד עם מסמכים בהם הצהירו העותרות כי פינו את המקרקעין והעבירו את החזקה בהם לחברה. בנפרד מכך, דין העתירה להדחות בשל קיומו של סעד חלופי. אם סבורות העותרות כי החזקה במקרקעין ניטלה מהן מבלי שהתקיימו התנאים הנקובים בסעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, יכולות הן לפנות לבית המשפט האזרחי בהליך לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין (השוו: מיגל דויטש קניין כרך א 380 - 381; רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827, 836 - 838 (2003)). בנסיבות שכאלה, ומשעומד לעותרות סעד חלופי בבית המשפט האזרחי (ואין אנו מביעים עמדה בהתייחס לסיכויי הליך כאמור), אין מקום שנידרש לעתירה (השוו: בג"צ 6384/07 מאירוב נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל (לא פורסם, 26.7.07)). נוכח כל אלה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף הן מחמת השיהוי בהגשתה, הן נוכח קיומו של סעד חלופי בבית המשפט האזרחי.

           נוכח כל האמור דין העתירה להידחות על הסף וכך אנו מורים.

           בנסיבות העניין, אין צו להוצאות .

           ניתן היום, י"ז בשבט התשס"ח (24.1.08).