השופט א' א' לוי:
1. המערער בע"פ 5410/07, מנחם אסידו (להלן: "מנחם") והמערער בע"פ 5391/07, אבי כהן (להלן: "אבי"), הורשעו בבית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה ותקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 499(א)(1), 369 ו-380 בשילוב עם סעיפים 382(א) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות הרשעתם נדון מנחם ל-18 חודשי מאסר, בעוד שלאבי נגזרו 15 חודשי מאסר. כמו כן, נגזרה למערערים שנה מאסר על תנאי, וכל אחד מהם חויב לפצות את המתלונן בסכום של 3,000 ש"ח.
הערעורים שבפנינו מופנים כנגד ההרשעות, ולחלופין, כנגד העונש.
כתב-האישום וההליכים בפני בית משפט קמא
2. תחילת הפרשה בפריצה לבית אמו של אבי, בעקבותיה חשד האחרון כי מבצעה הוא ולדיסלב זבולייב (להלן: "המתלונן"). בכתב-האישום המתוקן שהוגש כנגד המערערים נטען, כי ביום שלאחר הפריצה (5.2.2006) הגיעו אבי ומנחם אל אחד ממתחמי החנויות בעיר נשר, מקום בו שהה אותה עת המתלונן, עצרו את רכבם בסמוך אליו, ומנחם אילצו בכוח להצטרף אליהם. המערערים החלו בנסיעה לכיוון יערות הכרמל, ובמהלכה הכה מנחם את המתלונן באגרופיו, והצמיד לגופו אקדח. בהגיעם ליעדם, הוציאו המערערים את המתלונן מהרכב, השליכו אותו על השיחים, הכו אותו ובעטו בו בכל חלקי גופו, תוך שהם גורמים לו חבלות ומאיימים עליו. בהמשך, הסיעו המערערים את המתלונן אל המקום ממנו נחטף, וגם בשלב זה לא חסך מנחם ממנו את נחת זרועו. משירד המתלונן מרכבם של המערערים, הוא מיהר להיכנס למכוניתו של האדם עמו הגיע אל המרכז המסחרי קודם לחטיפתו, רוסטיסלב ווסקובויניקוב (להלן: "רוסטיסלב"). שעה שהשניים ביקשו לנסוע משם, קרבו אליהם המערערים ודרשו מרוסטיסלב לוודא כי המתלונן יעתיק את מגוריו לעיר אחרת.
3. מעדותו של המתלונן, אשר נמצאה מהימנה על ידי בית-המשפט, עלה כי במהלך אירוע החטיפה וההכאה האשימו אותו המערערים בפריצה לבית אימו של אבי, ודרשו ממנו להשיב את הרכוש שנגנב משם. עוד מסר המתלונן, כי משסיימו להכותו, הובילו אותו המערערים אל ברז שהיה במקום כדי שישטוף את פניו, ואבי הסיר מגופו את חולצתו ומסר לו אותה, מאחר וחולצתו-שלו נקרעה במהלך התקיפה. נטען, ולכך עוד תהיה חשיבות בהמשך הדברים, כי על חולצה זו ירק מנחם שעה שהשלושה עשו את דרכם חזרה. כבר בהודעתו הראשונה, שנמסרה כשעתיים לאחר האירוע, מסר המתלונן חמש ספרות מתוך מספר הרישוי של הרכב בו נחטף, אותן הספיק לרשום לאחר שנמלט לרכבו של רוסטיסלב. ספרות אלה אומתו כספרות הזיהוי של הרכב הנמצא בבעלות אחותו של מנחם, וזו העידה כי אותה עת שימש הרכב את אחיה. בית-המשפט ציין, כי לעדותו של המתלונן מצטרפת התנהגותו המפלילה של אבי, אשר מייד לאחר האירוע עזב את נשר למשך שלושה שבועות, ולן באכסניות שונות ברחבי הארץ. משלא מצא בית-המשפט כי ניתן להתנהגות זו הסבר מניח את הדעת, נקבע כי הדבר מחזק את גרסתו המפלילה של המתלונן. כן הפנה בית-המשפט לעדויות אמו ואחיו של המתלונן, בפניהם הוא ציין את שמותיהם של המערערים כמי שתקפו אותו. כמו כן, הפנה בית המשפט לדברים אותם מסרה בעדותה בעלת אחת החנויות במתחם המסחרי בנשר, ולפיהם היא ראתה את מנחם יוצא מרכב לבן שהיה נהוג על ידי אחר, והוא שאל על אחד - יהודה כהן, שבאותם ימים עבד עם המתלונן.
4. ראיה מרכזית נוספת עליה התבססה ההרשעה, היו דברים שנרשמו מפיו של רוסטיסלב במהלך חקירתו. בהודעה שמסר במשטרה יומיים לאחר האירוע (ת/7), הוא טען כי מרגע שהגיע עם המתלונן למרכז המסחרי במכוניתו, המתין לו פרק זמן שהעריך כעשרים דקות, עד שהבחין בו רץ לקראתו ונכנס לרכב. רוסטיסלב העיד כי המתלונן היה חבול בפניו וחולצתו מוכתמת בדם. במקביל, התקרבו אליו המערערים ברכבם, ומנחם יצא ממנו וקרא לו (לרוסטיסלב) לוודא שהמתלונן יעזוב את נשר. עד זה ציין עוד, כי בעת שהסיע את המתלונן הוא שמע מפיו כי המערערים חטפו אותו, הובילוהו ליער כלשהו, ושם הכו אותו.
בעדותו בבית-המשפט התכחש רוסטיסלב לאותה גרסה שמסר במשטרה, ואת קולר האשם תלה במתלונן שלטענתו הדיח אותו למסור גרסה כוזבת (ראו עמ' 63 לפרוטוקול הדיון). רוסטיסלב העיד עוד, כי אמנם ראה את מנחם ביום האירוע ברכב העונה לתיאור שמסר המתלונן ועמו אדם נוסף, אולם הבחין בהם רק מרחוק. הוא הוסיף ואישר כי הסיע את המתלונן למרכז נשר שם המתין לו עד ששב, אולם הכחיש כי ראה חבלות על פניו (שם, עמ' 59). עוד הוסיף רוסטיסלב, כי הוא פוחד ממנחם, וכי במפגש שהיה לו עמו לפני הדיון הסביר לו המערער כי עשה טעות כאשר מסר הודעה במשטרה (שם, עמ' 65). בעקבות עדות זו - ביחס אליה נקבע כי היא מלאת סתירות ובלתי מהימנה - הכריז בית-המשפט על רוסטיסלב כעל עד עוין, ומשכך הוגשה הודעתו במשטרה, מכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1961. יודגש, כי בעקבות עדותו של רוסטיסלב הוזמן המתלונן להעיד בשנית, והוא הכחיש נמרצות את הטענה כאילו ביקש מרוסטיסלב למסור בחקירתו גרסה כוזבת.
5. במהלך משפטם כפרו המערערים בעובדות המפלילות שיוחסו להם, ואף העלו טענת אליבי. בתוך כך, מסר מנחם כי ביום התרחשות הנטענת הוא לא מש ממתחם החנויות בנשר, בו הוא נוהג לבלות את ימיו. גרסתו של אבי הייתה כי במועד האירוע הנטען הוא שהה במקום עבודתו, ולחלופין, בביתו, ושני אלה מצויים בנשר. המערערים הוסיפו והעלו השערה לפיה חבל המערער בעצמו בניסיונו להעליל עליהם עלילת שווא, וכי הוא אף הודה בפני מנחם - במהלך עימות שנערך ביניהם במשטרה - כי בדה את התלונה מלבו. בית-המשפט המחוזי דחה גרסה זו, והוסיף ודחה את גרסתם של עדי הגנה אשר נקראו לאמת את טענתו של מנחם לפיה שהה במרכז המסחרי. נקבע, כי סימני חבלות ושפשופים שנתגלו על גופו של מנחם, לא זכו להסבר מניח את הדעת, ומאידך, הם תאמו את גרסת המתלונן לפיה לאחר שהושלך אל השיחים, השליך מנחם את עצמו עליו (עמ' 2 לנ/9). ביחס לאבי נקבע, כי הגרסאות שמסרו מערער זה, אשתו ואדם שכביכול עבד עמו, סותרות זו את זו, ואין בהן כדי לבסס את טענת האליבי בה התגונן, ולא להסביר את פשר העלמותו החשודה לאחר האירוע. כן נדחתה טענת אבי לפיה שגה המתלונן בזיהויו עקב הדמיון בינו לבין אחיו. נקבע, כי הדמיון בין האחים אינו כה רב עד כדי אפשרות בלבול ביניהם, מה גם שבין המתלונן לאבי ואחיו קיימת היכרות מוקדמת, ועל כן אין זה סביר כי הזיהוי היה שגוי.
6. ההגנה הפנתה לממצאיה של בדיקת דנ"א שנערכה לחולצה אותה לבש המתלונן בדרכו חזרה מיערות הכרמל, חולצה שכזכור נמסרה לו, לטענתו, על ידי אבי לפני עלייתם לרכב, ועליה ירק מנחם. אותה בדיקה העלתה כי אמנם קיימת נוכחות של חומר החשוד כרוק על החולצה, אולם מקורו אינו באבי או במנחם. המערערים טענו כי יש בממצא זה כדי להפריך את גרסת המתלונן, אולם בית-המשפט סבר אחרת, וקבע כי הנסיבות שתוארו על ידי המתלונן אינן מחייבות כי על החולצה ייוותרו סימני דנ"א של המערערים, ויתכן כי ההפרשות שנמצאו מקורן במתלונן עצמו, מאחר ובמהלך האירוע הוא דימם וגם הזיע.
טענות המערערים
7. בערעור שבפנינו טוען מנחם כי אין לתת אמון במתלונן עקב היותו מכור לסמים, בעל עבר פלילי ומנוסה באי-אמירת אמת, הואיל ובעבר הגיש תלונה כוזבת לפיה נחטף והוכה. כן נטען, כי גרסת המתלונן רצופה סתירות ופרכות, ואלו מעידות על היותה בלתי ראויה לאמון. לרושם זה תורמת, בין היתר, העובדה שהמתלונן התיימר לרשום את מספרו של הרכב בו נחטף, אף שנתון זה היה אמור להיות בתחום ידיעתו, עקב היכרותו המוקדמת עם המערערים. כן מלין מנחם על קביעת בית-המשפט קמא, לפיה עדי ההגנה שזומנו כדי לתמוך בגרסת האליבי אותה הציג, אינם מהימנים. עוד נטען, כי טעה בית-המשפט קמא משהעדיף את הודעתו של רוסטיסלב במשטרה על פני עדותו בבית המשפט, ומצא בה תמיכה לגרסת המתלונן, על אף היותה עדות שמיעה העוסקת בדברים שנמסרו לרוסטיסלב מפי המתלונן. טעות נוספת אותה מייחסים המערערים לבית-המשפט קמא, עוסקת בקביעתו כי בעדותה של בעלת החנות יש כדי לחזק את גרסת המתלונן, חרף תוכנה העמום ולמרות שהחוקרים שמו בפיה את התשובות אותן מסרה בעדותה. מנחם משיג אף על דחיית טענת האליבי שלו, ועל התרשמותו השלילית של בית-המשפט מן העדים מטעמו. באשר לאבי, זה טען כי המתלונן טעה בזיהויו כאחד מתוקפיו נוכח הדמיון הקיים בינו לאחיו, דורון. עוד נטען, כי הרשעתו של אבי אינה מבוססת דיה, שכן היא נשענת על עדותו של המתלונן בלבד, ומכל מקום לא הוכחו יסודותיה של עבירת הקשר.
8. המערערים מוסיפים ומשיגים על קביעת בית המשפט ביחס לדבריו של המתלונן בעימות עם מנחם, מהם משתמע כי תלונתו כוזבת. עוד נטען, כי מסקנת בית-המשפט ביחס לבדיקת הדנ"א על החולצה היתה מוטעית. המערערים הוסיפו והפנו למחדלי חקירה, ובין היתר, לאי-זימונו למסירת עדות של אדם שלטענת המתלונן עמד בסמוך אליו שעה שנחטף והבחין באירוע (להלן: "טימור"). כן מציינים המערערים את התיעוד הלקוי של העימותים שנערכו בין המערערים לבין המתלונן; ההימנעות מעריכת בדיקה לאיתור סימני מתכת (עקב האחיזה הנטענת באקדח) בידי מנחם; הימנעות מאיתור הרכב באמצעותו התרחשה החטיפה כדי לבחון אם נותרו בו ממצאים מפלילים; וכן אי-עריכתו של מסדר זיהוי עקב הדמיון שבין אבי לאחיו.
9. באשר לגזר הדין, להשקפת המערערים הוא נוטה לחומרה יתרה, ומכל מקום, פציעתו של המתלונן היתה קלה. לכך הוסיפו המערערים, כל אחד בתורו, כי חלקו בביצוע המעשים היה שולי, בעוד שהמערער האחר היה הרוח החיה.
דיון
מהימנות המתלונן
10. השגותיהם של המערערים מופנות, בראש ובראשונה, כנגד ממצאים שבעובדה ומהימנות, וההחלטה לתת אמון בגרסת המתלונן. ברם, כדרכם של ערעורים מסוג זה בפני המערערים ניצבת משוכה גבוהה, שמקורה בהלכה הפסוקה לפיה אין בית-משפט של ערעור נוהג להתערב בממצאים מסוג זה:
רק במקרים חריגים תסטה ערכאת הערעור מכלל זה של אי-התערבות. לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות לגבי קביעותיה של הערכאה הדיונית, אפילו הן רבות, אפילו מי מהן נותרו בלא הסבר, כדי לסטות מהלכה זו, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שהשופט לא יכול היה להתרשם כפי שהתרשם... יודגש, כי כדי להתערב בקביעות הערכאה הדיונית בענין הערכת העדויות וקביעת העובדות, לא די באותן תמיהות "גם אם נותרו חללים סתומים בפרשה שהוכחה, שלא ניתן למלאם בתוכן. השאלה היא האם ה'יש' הראייתי מספיק כדי לבסס מסקנה של אחריות הנאשם למעשה הפלילי, האם התמיהות והחללים הם בעלי משקל כזה המקעקע את מידת הביטחון והוודאות במעורבות הנאשם במעשה המיוחס לו..." (ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (מיום 27.2.2007, בפסקה 4), וראו גם ע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, מיום 11.4.2007, בפסקה ה(1)); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל פ"ד לז(1) 225, 236 (1983); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 150, 165 (2000); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 632, 640 (2000)).
יצוין כבר עתה, כי לא מצאתי בדברי המערערים הצדקה לחרוג מהלכה זו.