הערת ביהמ"ש : לאחר שימוע עיקרי ההחלטה ולבקשת עו"ד עטרי עוכב ביצוע ההחלטה על הסרת צו איסור פרסום שמו ותמונתו של המשיב עד 31/12/14 שעה 13:00 כדי לאפשר הגשת ערר על כך. למעט זהות המשיב ופרטיו- ההחלטה מותרת בפרסום.
זוהי בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים לאחר שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו מעשים מגונים וחטיפה לשם ביצוע עבירת מין.
על פי כתב האישום, המשיב עבד כנהג מונית בתחנת מוניות בירושלים. ביום 2.12.14, בצהריים, אסף המשיב נוסע בירושלים ולקח אותו לאשדוד. לאחר שהוריד את הנוסע, הוא המשיך לנהוג במונית באשדוד, וסמוך לאחר שעה 13:00, ראה את המתלוננת, קטינה כבת 7, שיצאה מבית הספר והמתינה במקום האיסוף להסעה לביתה. המתלוננת התיישבה על הארץ והחלה לצייר על המדרכה. המשיב עצר את המונית בסמוך לה, קרא לה, והחל לשכנע אותה לעלות עמו למונית ופיתה אותה בהבטחה ליתן לה אוכל ודבר מתיקה. בעקבות פיתויי המשיב, השתכנעה הילדה, עלתה למונית והתיישבה לידו. המשיב החל בנסיעה ויצא את העיר אשדוד, נסע לכיוון ירושלים, דרך צומת נחשון, וכאשר הגיע לכביש הכניסה למושב תרום, פנה ימינה לכיוון יער צרעה, עצר את המונית ואמר למתלוננת לעבור למושב האחורי. שם, בעוד שניהם במושב האחורי, הוא ביצע בילדה מעשה מגונה, בכך שנישק אותה על פיה, תוך שהוא מלקק את פיה באמצעות לשונו. כמו כן - הוריד למתלוננת את הגרביונים עד אמצע הירך, שאל אותה "יש לך פיפי?" ונגע באמצעות ידו באיבר מינה תוך שהוא ממשש אותה מעל או מתחת לתחתונים. בשלב זה, המתלוננת יצאה מן המונית והנאשם אמר לה "חכי פה אני תיכף בא", ונסע מהמקום כשהוא משאיר אותה בתוך היער. היא יצאה, מבוהלת ובוכיה מבין העצים והחלה לרוץ לכיוון הכביש, עד שפגשה בעוברת אורח, מ.ש, אשר נסעה מכיוון מושב תרום לכביש הראשי. עדה זו פגשה במתלוננת שצעקה לה "תעזרו לי, תצילו אותי", וכך נאספה ובהמשך הוזעקה המשטרה.
נטען, כי במעשים הללו, פיתה המשיב את המתלוננת באמצעי תרמית, ובכך כפה עליה להיכנס לרכבו, וביצע בה מעשים מגונים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני.
הוראות החיקוק המיוחסות למשיב, הן מעשים מגונים לפי סעיף 348 ב בנסיבות סעיף 345 (ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 וחטיפה לשם ביצוע עבירת מין לפי סעיף 374 א (א)7 לחוק הנ"ל.
הנאשם הוא כבן 48, גרוש, ללא ילדים, חסר עבר פלילי, ולפי דבריו עומד להינשא בשנית לתושבת חוץ בווייטנאם. בקשת המדינה למעצר המשיב עד תום ההליכים, מבוססת על החשש שהמשיב יסכן את בטחון הציבור בכלל ובטחון קטינים בפרט, כאשר נטען, שמדובר בחטיפה של קטינה בעזות מצח לאור יום, ובסמיכות לאנשים אחרים, תוך שהוא מפתה אותה בהצעת שוקולד ודברי מתיקה, מסיע אותה מרחק רב של כ- 37 ק"מ, ומבצע בה מעשים מגונים ביער, תוך נטישתה לאחר מכן והעמדתה בסכנה כתוצאה מכך. לפי עמדת המבקשת, מלמדים נתונים אלה על חוסר מעצורים ושליטה בדחפים המיניים אצל המשיב, מה שמעצים את מסוכנותו. לטענת המדינה שום חלופה לא תסכון, ויש לעוצרו עד תום ההליכים. בנוסף - נטען לעילת מעצר נוספת, בשל החשש להימלטות מן הדין, וביתר פירוט - לכך שהמשיב עלול לנסות ולעזוב את הארץ לחו"ל.
במישור הראיות לכאורה, שבהן מוקד הדיון, נקודות המחלוקת אינן רבות, באשר, הנרטיב הבסיסי והשתלשלות האירועים אינם מוכחשים על ידי המשיב, אם כי נותן למרביתם הסבר תמים, ואף מיתמם. הכחשתו הנמרצת, וכאן ממוקד הדיון בראיות לכאורה, מתייחסת למעשה המגונה שעניינו נגיעה באיבר המין של הקטינה, לטיבן של הנשיקות שהרעיף עליה, ולכוונה המינית מאחורי הדברים, וכן למקום נטישתה על ידו, האמנם מדובר במעבה יער, או שמא בסמיכות רבה לכביש הראשי.
מיקוד המחלוקות במישור העובדתי והזהות בין תיאור ההשתלשלות הבסיסי בין גרסת המשיב לעדות המתלוננת מייתרים הצורך להתעמק במרבית חומר הראיות שנאסף לגבי לוח הזמנים, מסלול הנסיעה, וכמובן - ביחס לזהות המשיב כמבצע המעשים, אולם, ואף למעלה מהצורך, אציין, שתוצרי עבודתו היסודית והנמרצת של הצח"מ שהוקם לפיענוח הפרשה, העלו ראיות למכביר התומכות בתיאור העובדתי המפורט בכתב האישום. בין היתר, מדובר בצילומי מצלמות אבטחה שונות, עדויות מחברת המוניות הרלוונטית, ונתונים של איתור הרכב שלו באמצעים הטכנולוגיים המותקנים בו (לרבות מכשיר "מוניטקס" שמשמש את נהגי המוניות, ואף שלפרק זמן מסוים הוא היה כבוי אצל המשיב, בין משום שכיבה אותו כדי להצניע את מסעו עם המתלוננת ובין משום שלא רצה שיפריעו לו ויזרימו לו נסיעות באותו פרק זמן, ועוד כהנה וכהנה.
גרסתו של המשיב, בתמצית, ועל מנת להבין את גדרי המחלוקת, הינה, שלאחר שהוריד את הנוסע באשדוד, וראה את הקטינה, הוא סבר שהיא רעבה ומוזנחת, משום ששיחקה בשולי הכביש והתפלשה בלכלוך שם, והוא חפץ להושיט לה עזרה, לרכוש לה מזון, ואולי להסיעה לביתה. על כן, שידל אותה לעלות לרכבו. לשאלה הכיצד, אם כן, הגיע למרחק של 37 ק"מ מאשדוד (הקטינה מתגוררת בישוב סמוך מאוד לאשדוד), קשה לו להשיב, והוא טוען, שבשל חוסר היכרות עם מערכת הכבישים באזור, יצא, שבאופן כמעט אוטומטי החל לנסוע לכיוון ירושלים. הוא מודה שחיבק ואף נישק את הילדה, אך לא על פיה, ורק כדי להרגיעה, משהבין שהיא נלחצת ובוכה מהסיטואציה. הוא מאשר, שהצמיד את גופה לגופו, במסגרת החיבוק, ואף שנגע בישבנה. את נטישתה בסמוך למושב תרום, אף שלגרסתו היה זה סמוך לכביש, ולא ביער, הוא מסביר בכך שנלחץ, לא הצליח להרגיעה ולשכך את בכייה, ואז החליט לעזוב את המקום ולנסוע משם. כאמור - הוא מכחיש בתוקף כל מעשה בגופה המיוחס לו, מעבר לנשיקה תמימה, כהגדרתו, ואותם חיבוקי הרגעה.