מ.י. ענף תנועה ת"א נ' רובנר

החלטה

בפני בקשה להטלת הוצאות ההגנה בתיק זה על המשיבה, מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין).

לטענת ב"כ הנאשם, לא היה כל יסוד לאשמה ולכן, יש מקום להטיל על המשיבה הוצאות הגנתו של הנאשם בשיעור של 9280 ₪ , הוצאות חוות דעת מומחה הגנה בסך 2500 ₪ וכן הוצאות בסך 2500 ₪ לטובת אוצר המדינה, בהן חוייב המבקש – סך הכל, 14,280 ש"ח.

לטענת המשיבה, אין מקום להטיל עליה הוצאות, שכן המבקש הודה בשתיית אלכוהול טרם הנהיגה וכי במועד הגשת כתב האישום, היו בידי המשיבה ראיות שהיוו יסוד לאישום שיוחס לו, לרבות ממצאי בדיקת "נשיפון" וממצאי בדיקת "ינשוף". עוד טען ב"כ המשיבה, כי אם סבר ב"כ המבקש כי אין יסוד לאשמה, לא ברור מדוע שכר שירותיו של מומחה מטעמו, ביקש ארכה לפרשת הגנה ונמנע מלטעון כי אין להשיב לאשמה בתום פרשת התביעה.

לשיטת המשיבה, בנסיבות אלה, אין המבקש זכאי להוצאות על פי סעיף 80 לחוק העונשין ויש לדחות את הבקשה.

דיון והכרעה

ברע"פ 4121/09, שגיא נ' מדינת ישראל, סקר בית המשפט העליון את ההלכה הנוהגת באשר להטלת הוצאות הגנת נאשם על המדינה, בהקשר להליך בבית המשפט לתעבורה וקבע כך:

"מנוסח סעיף 80 לחוק העונשין עולות שתי עילות שבהתקיימן עשוי נאשם אשר זוכה בדין לזכות בפיצוי. העילה האחת, עניינה כי לא היה יסוד להאשמתו של הנאשם, ואילו השניה עניינה בכך שהתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" ... אולם חשוב להדגיש כי "גם מי שחלף על פני אחת משתי משוכות אלה אינו זכאי לפיצוי אוטומטי. לשון הסעיף קובעת כי בית המשפט 'רשאי (...) לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מאסרו או מעצרו'" . סעיף זה הוא אתר של איזון בין שיקולים נוגדים. מחד יש להביא בכלל חשבון הנזק שנגרם לנאשם בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליו... הליך פלילי מביא עמו פעמים רבות גם פגיעה בקניינו של הנאשם, באשר הוא כרוך ברגיל בעלויות כספיות ניכרות, בין אם על שום הצורך לממן את הוצאות ההגנה המשפטית, בין אם לאור פגיעה אפשרית ביכולת ההשתכרות של הנאשם, לאורך המשפט ולפעמים גם לאחריו. מאידך, יש להביא בכלל חשבון את האינטרס הציבורי המשמעותי באכיפת החוק. לציבור בכללותו יש אינטרס משמעותי כי גורמי אכיפת החוק יעשו את מלאכתם נאמנה ללא חשש, למען שמירתה של מדינת ישראל כמדינת חוק".

בית המשפט העליון קבע כי : "העילה "לא היה יסוד להאשמה" היא עילה מתוחמת צרה ודווקנית ביותר. הטוען לקיומה של עילה זו צריך להוכיח "מצב קיצוני של אי סבירות בולטת" בהעמדתו לדין ולא די בחוסר סבירות סתם .. גישתו של בית משפט זה היא שלרשויות התביעה מרחב שיקול דעת רחב ביותר בבחינת הראיות, ולכן התערבותו של בית משפט זה בשיקול הדעת של רשויות התביעה בדבר חומר הראיות תהא מצומצמת מאד, ותתאפשר רק מקום בו העמדה בדבר משקל הראיות תהא בלתי סבירה בעליל ובאופן קיצוני".

באשר לעילה הראשונה, הרי שכתב האישום כנגד המבקש, הוגש לאחר שהמבקש נעצר במחסום משטרתי לבדיקה שגרתית,הודה בשתיית אלכוהול, נבדק במכשיר "נשיפון", שנתן אינדיקציה חיובית לאלכוהול ולבסוף, נבדק במכשיר "ינשוף", שאת ממצאיו דחיתי בשל כשל ראייתי, כמפורט בהרחבה בהכרעת הדין. הליך בדיקתו של המבקש תועד במסמכים והוגש לעיון בית המשפט במהלך דיון ההוכחות.

המבקש, בעדותו בבית המשפט, הודה כי שתה אלכוהול טרם שנהג ברכב.

בתום פרשת התביעה, בחר ב"כ המבקש שלא לטעון כי אין כל יסוד לאשמה, כפי שהוא טוען כעת, אלא החל בפרשת ההגנה, העיד את המבקש וביקש ארכה להגשת חוות דעת מומחה מטעמו. בנסיבות אלה, יש לשער כי גם ב"כ המבקש סבר כי יש די בראיות המשיבה, על מנת לחייב את המשיב להשיב לאישום.

לפיכך, אני דוחה את טענת ב"כ המבקש לפיה לא היה כל יסוד לאשמה, עת שהוגש כתב האישום כנגד המבקש.