הכרעת דין
הנאשם הואשם כי לא ציית לאות עצור שניתן לו ע"י שוטר במדים, עבירה בניגוד לתקנה 23(א)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.
נסיבות המקרה על פי המצוין בדו"ח כדלקמן:
ביום 24.1.2010, שעה 19:40, התייצב רס"מ דוד מועלם (ע.ת.2 – להלן השוטר) בליווי הפקח העירוני דודי בלזברג (ע.ת.3 – להלן הפקח) ברחוב משה שרת 4 בחולון, זאת בעקבות קריאה לעזרה של הפקחיות רינת רודריגז (ע.ת.1 – להלן הפקחית) והילה דנון. הפקחיות מסרו לשוטר כי בעקבות דו"ח חניה לרכב מ.ר. 3890068 בגין חניה על המדרכה, נהג הרכב חטף להן את מדפסת הדו"חות וזרק אותה על הרצפה. החשוד במעשה עזב את המקום. לפתע הבחינו בנאשם שהחנה את רכבו מסוג רנו מ.ר. 4890069 מאחורי רכב הפיקוח. הנאשם יצא מרכבו והחל לשוחח בפלאפון, ועל פי דבריו בשיחת הטלפון הניח השוטר כי הנאשם משוחח עם אביו החשוד בגרימת הנזק למדפסת.
הנאשם נכנס לרכבו ורצה להתחיל בנסיעה. השוטר פנה אליו וביקש שיפתח את החלון אך הנאשם התעלם מבקשת השוטר, והחל בנסיעה תוך כדי כך שכמעט ופגע בשוטר. בשלב זה פתח השוטר את דלת הנהג, הודיע לנאשם כי הוא שוטר והורה לו לעצור. הנאשם סירב והמשיך בנסיעה תוך כדי שדלת הנהג פתוחה. ניסיון השוטר להוציא את מפתחות הרכב, לא צלח. הפקח שהבחין בנעשה הצליח להיכנס לרכב הנאשם ולדומם את הרכב. רק לאחר מכן ניאות הנאשם להציג רישיונות והודה כי אביו היה מעורב בתקרית עם הפקחיות.
תגובת הנאשם משיוחסה לו העבירה: "טוב, תן רק להחנות את הרכב עוד כמה מטר".
הנאשם כפר במיוחס לו והתנהל דיון הוכחות.
מטעם התביעה העידו: הפקחית, השוטר והפקח. מטעם ההגנה העיד הנאשם.
במועד ההקראה טען הנאשם כי רכבו עמד מאחורי ניידת פיקוח עירוני ולא זז מהמקום. השוטר היה ללא פרטי זיהוי מלבד מעיל. לטענתו, הציג את הרישיונות כשנתבקש לכך על ידי השוטר.
לאחר ששמעתי את הצדדים ובחנתי את נסיבות המקרה, באתי לכלל מסקנה כי התביעה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה.
בעדותו של הנאשם מסתמנות מספר סתירות, המעוררות ספק באמינות גירסתו.
הנאשם טען במועד ההקראה כי השוטר היה ללא פרטי זיהוי, למעט מעיל, אך למרות הכל נתן לו את המסמכים. כך גם העיד בעדותו "30 שניות, הבאתי לו רשיונות" (עמ' 5 לפרוט', ש' 3). השוטר טען כי לבש מדים וגם הניידת סומנה כניידת שיטור משולב. לא היה טעם מבחינת הנאשם לציין כי השוטר היה ללא מדים, אלא כהסבר מדוע לא נענה בתחילה לדרישתו של השוטר להציג רשיונות.
במועד ההקראה טען הנאשם כי רכבו עמד מאחורי ניידת פיקוח עירוני , כפי שציין השוטר בדו"ח, אולם בפרשת ההגנה שינה הנאשם גרסתו והעיד כי "הוא טען בדוח שאני חניתי מאחורי הפקח וזה לא נכון אני חניתי מאחורי אבא שלי."
הנאשם טען כי הפקחית מסרה בעדותה כי רכבו לא נסע אלא עצר ועמד במקום, אך הפקחית העידה דווקא כי השוטר והפקח נאלצו לנקוט באמצעים כדי לעצור את הנאשם.
מעדותו של הנאשם עלה כי כלל לא ידע מה הן העובדות עליהן נסמך כתב האישום, ולראשונה שמע על כך בעת חקירתו של השוטר. ואולם הן מדבריו של הנאשם במועד ההקראה של כתב האישום והן מדבריו בדיון שהתקיים בבקשתו לביטול הכרעת הדין, עולה כי הנאשם ידע בבירור מדוע הואשם באי ציות להוראות שוטר.
הנאשם טען בדיון שנוהל בבקשה לביטול פסק הדין כי אביו היה אתו בעת האירוע, אך לא זימנו לעדות. "הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה." (ראה ע"פ 437/82 סלומון אבו נ' מדינת ישראל).
לענין עובדות המקרה, הנאשם הכחיש כי יצא מהרכב אך הודה כי שוחח בטלפון עם אביו. הנאשם לא הכחיש כי רכבו היה מונע אך טען כי הרכב לא היה בהילוך נסיעה. הנאשם התעלם בעדותו מטענתו של השוטר כי נאלץ להכניס את פלג גופו העליון לרכב כדי לדומם את המנוע, ומשכשל בכך ביצע זאת הפקח שליווה אותו.
גרסת השוטר קיבלה חיזוק בעדותה של הפקחית, בה מסרה כי : " אחרי מספר דקות מועטות הגיע הנאשם עם הרכב הפרטי שלו והתמהמה ליד הרכב שחנה על המדרכה והבנו באיזה שהוא מצב שהוא קשור לנהג שברח מן המקום. השוטר שביקש ממנו לעצור – השוטר דויד מועלם – ביקש מהנאשם לעצור. הוא עצר שאל אותו מי אתה ומה אתה והנאשם סירב לדבר עם השוטר. השוטר נכנס לתוך האוטו ואמר לו לעצור כי הוא רצה להבין מה קרה והפקח דודי וייסברג נכנס חצי גוף לאוטו של הנאשם ולקח לו את המפתחות מהסוויץ."
יובהר כי שני הפקחים לא ערכו דו"חות במועד האירוע. הפקחית העידה מזכרונה באופן חופשי על אשר ארע, ואילו הפקח זכר בעיקר את כל הנוגע לנזק למדפסת, אך לא את סופו של האירוע.
הנאשם לא הכחיש כי תגובתו, כפי שנרשמה בדו"ח, משקפת את דבריו במועד האירוע. בתגובתו זו יש משום חיזוק ראיותיה של התביעה. אם הנאשם החנה את רכבו וכלל לא התכוון לנסוע מהמקום, מדוע שיבקש מהשוטר לאפשר לו להזיז את הרכב עוד מספר מטרים.