לפנינו ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע (כב' השופטת העמיתה ח' סלוטקי), שבמסגרתו התקבלה עתירתו של המשיב 1 (להלן: המשיב) להכיר בו כדייר ממשיך לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק הדיור הציבורי או החוק), ולאפשר לו להמשיך להתגורר בדירה הציבורית בה התגורר עם הוריו המנוחים.
תמצית העובדות הנוגעות לעניין
בשנת 1973 חתם אביו של המשיב על חוזה שכירות עם עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל (היא המשיבה 2; להלן: עמידר), שעניינו דירת קרקע בת 4 חדרים ששטחה 69 מ"ר (להלן: הדירה הציבורית או הדירה). משפחתו של המשיב – שכללה את אביו, אמו ותשעת ילדיהם – עברה להתגורר בדירה בסמוך לחתימת הסכם השכירות. לאחר מותו של האב בשנת 1977, המשיכה המשפחה להתגורר בדירה, כאשר עמידר ראתה באם דיירת חוזית שבאה בנעלי האב. כעולה מהחומרים שלפניי, מלבד מספר תקופות שבהן ריצה עונשי מאסר, המשיב התגורר לאורך השנים בדירה עם אמו. בפרט, אין מחלוקת כי המשיב התגורר בדירה עם אמו החל משנת 2009, למעט תקופת מאסר בת 13 חודשים (מיום 11.10.2014 ועד ליום 25.11.2015; להלן גם: תקופת המאסר) שבסיומה שב המשיב להתגורר עם אמו בדירה. ביום 29.1.2017 נפטרה אמו של המשיב. ביום 4.5.2017 פנה המשיב לוועדה המחוזית בעמידר (להלן: הוועדה המחוזית), במטרה להסדיר את זכויותיו בדירה כדייר ממשיך. ביום 10.7.2017 דחתה הוועדה המחוזית את הבקשה, וקבעה כי לא ניתן לראות במשיב דייר ממשיך ולהעניק לו זכויות בדירה, מאחר שלא התגורר בה ברציפות 4 שנים לפני פטירת אמו, בשים לב לתקופת המאסר שריצה. המשיב הגיש ערעור על החלטה זו לוועדת האכלוס העליונה במשרד הבינוי והשיכון (להלן: ועדת האכלוס והמדינה בהתאמה). ביום 26.11.2017 דנה ועדת האכלוס בעניינו של המשיב, ומצאה אף היא שהמשיב אינו זכאי למעמד של דייר ממשיך מפני שלא התגורר ברציפות עם אמו בדירה 4 שנים עד לפטירתה. ועדת האכלוס קבעה בהחלטתה כי "לא ניתן לחרוג מהכללים [...] הדירה בת 4 חדרים צמודת קרקע, נחוצה לאכלוס משפחות בנות 7 נפשות ויותר וכן משפחות [שלהן - ע' פ'] מצוקה רפואית" (סעיף 1 להחלטה). לפנים משורת הדין, ועדת האכלוס הציעה למשיב זכאות לדירה בת שני חדרים בקומה השלישית ומעלה בעיר מגוריו, אך המשיב סירב להצעה. ביום 21.10.2021 הגיש המשיב עתירה מינהלית שבגדרה ביקש כי תקבע זכאותו להמשיך להתגורר בדירה כדייר ממשיך (לשלמות התמונה יצוין כי עמידר הגישה תביעה לפינוי מושכר נגד המשיב, ואולם בהסכמת הצדדים ניהולה הופסק לצורך הגשת העתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים).
ביום 11.5.2022 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע (כב' השופטת העמיתה ח' סלוטקי) את העתירה. בית המשפט עמד על כך שתנאי להכרה במשיב כדייר ממשיך הוא מגורים ברציפות בדירה במשך 4 שנים טרם פטירתה של אמו, היא הדיירת החוזית. ואולם, אין בהיעדרויות קצרות וארעיות כדי לקטוע את רציפות המגורים. בית המשפט קבע שבנסיבות המקרה דנן יש לראות בתקופת המאסר כתקופה קצרה שאינה שוללת את רציפות מגוריו בדירה מאחר שחלקה היחסי מתקופת הרציפות שנדרשת בחוק הוא קטן, וכן בהתחשב בכך שהמשיב התגורר בדירה כ-49 שנים. בית המשפט התייחס לכך שבעע"ם 2851/13 סויסה נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (23.6.2014) (להלן: עניין סויסה) נקבע כי תקופת מאסר בת 5 חודשים שוללת את רציפות המגורים, ואולם בית המשפט ביקש לאבחן בין המקרה דנן לבין עניין סויסה שכן באותו עניין "הוכח בבירור כי המערער לא התגורר עם אביו הזכאי בטרם פטירתו [...] מכאן שאף אם המערער שם לא היה מרצה את עונש המאסר, הרי שלא היה עומד בתנאי רציפות המגורים" (סעיף 21 לפסק הדין קמא). בית המשפט קבע כי ניתן להגיע לתוצאה זו גם בדרך נוספת, שכן ניתן לראות במשיב דייר ממשיך של אביו, בהתחשב בכך שהמשיב התגורר עמו ברציפות משנת 1973 ועד למותו בשנת 1977. בית המשפט ציין כי אין בכך שאמו הייתה דיירת ממשיכה של האב כדי למנוע מהמשיב מעמד זה, שכן החוק אינו מגביל את מספר הזכאים למעמד דייר ממשיך. עוד נקבע כי מאחר שהמשיב היה קטין במועד פטירתו של אביו לא נדרש שיחתום על חוזה עם עמידר כתנאי למעמד זה.
טענות הצדדים
המדינה טוענת כי בית משפט קמא שגה בפרשנותו לתנאי רציפות המגורים הנדרש לשם קבלת מעמד של דייר ממשיך, וכי בכך טמונות השלכות רוחב מרחיקות לכת על הזכאות לדיור הציבורי. לטענת המדינה, לא ניתן לראות בתקופת מאסר בת 13 חודשים כתקופה "קצרה וארעית", מאחר שאין מדובר בהיעדרות שהיא קצרת מועד מטבעה; היא לא נכפתה על המשיב; ואין אינטרס ציבורי לעודד היעדרות מסוג זה. עוד צוין כי בניגוד לקביעה בפסק הדין של בית משפט קמא, המשיב לא גר בדירה ברציפות תקופה של 49 שנה עד למאסרו בשנת 2014, זאת בהתחשב בתקופות נוספות שבהן ריצה עונשי מאסר בפועל. המדינה מדגישה כי לא היה מקום לסטות מקביעת בית המשפט בעניין סויסה, שם נקבע שתקופת מאסר של 5 חודשים קוטעת את רציפות המגורים. לבסוף, המדינה טוענת כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי יש להכיר במשיב כדייר ממשיך של אביו, שכן במועד פטירת האב חוק הדיור הציבורי טרם נחקק והוראותיו אינן חלות למפרע; כמו כן נטען כי ממילא המשיב אינו יכול להיות מוכר כדייר ממשיך של אביו שכן היה קטין בעת פטירתו.
המשיב מצדו סומך ידו על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים. לטענתו, מכלול הנסיבות בעניינו, ובפרט התקופה הממושכת שבה הוא גר בדירה, מלמדות כי מדובר במקרה חריג שבו יש להכיר בו כדייר ממשיך של אמו על אף תקופת המאסר שריצה. המשיב מדגיש כי הפסיקה לא פסלה את האפשרות לראות בתקופת מאסר כתקופה קצרה וארעית. המשיב טוען כי נסיבות המקרה שנדון בעניין סויסה שונות בתכלית מנסיבות המקרה דנן, ולפיכך אין להקיש מהקביעות בעניין זה לענייננו. כמו כן טוען המשיב כי צדק בית המשפט בקביעתו כי ניתן לראות בו גם דייר ממשיך של אביו. בהקשר זה מוסיף המשיב וטוען כי לאחר פטירת אביו, עמידר לא הבהירה למשפחתו את מצב הזכויות בדירה ולפיכך הם הסיקו כי הן אמו של המשיב, הן המשיב בעצמו הם דיירים ממשיכים של האב. המשיב טוען כי הדירה הציבורית כלל לא הייתה ראויה למגורים וכי הוא השקיע רבות בשיפוצה.
ביום 2.1.2023 קיימנו דיון בערעור. באת כוח המדינה חזרה על טענותיה, והוסיפה כי הדירה הציבורית בה מתגורר המשיב מיועדת למשפחות שבהן קיים צורך רפואי שמחייב מגורים בקומת קרקע, וכי בהתאם לגודלה של הדירה היא מיועדת למשפחות מרובות ילדים. באת כוח המדינה ציינה כי ישנן מספר משפחות שעונות לקריטריונים לעיל וממתינות לדירה בעיר מגוריו של המשיב. במהלך הדיון הציעה המדינה למשיב בשנית לפנים משורת הדין זכאות לדירת שני חדרים בעיר מגוריו, אך המשיב סירב להצעה.
דיון והכרעה
הדיון בערעור שלפנינו דורש אפוא מענה על שתי שאלות: ראשית, יש לבחון האם ניתן להכיר במשיב כדייר ממשיך של אמו, חרף היעדרותו מהדירה במשך 13 חודשי המאסר; שנית, האם ניתן לראות במשיב כדייר ממשיך של אביו, בהתחשב בכך שהתגורר עמו ברציפות ב-4 השנים שקדמו למותו בשנים 1977-1973. אפנה לבחון שאלות אלו כסדרן, ואולם אקדים אחרית לראשית ואגיד שעל אף הרגישות המתחייבת מהתקופה הממושכת בה מתגורר המשיב בדירה (שהנחתי כי בעטיה הוצע למשיב לעבור לדירה ציבורית אחרת), עמדתי היא שהתשובה לשתי השאלות בשלילה ובהתאם דין ערעור המדינה להתקבל.