מינהל מקרקעי ישראל ואח' נ' אשול ואח'

פסק דין

לפני תביעה שהגיש התובע כנגד הנתבעים בגין תשלום דמי חכירה שנתיים שלא שולמו על ידי האחרונים מכוח חוזה החכירה שנחתם בין הצדדים בסך של 44,124 ₪.

טענות התובע בקצרה:

לטענת התובע, הנתבעים חייבים לשאת ולשלם את דמי חכירה השנתיים בהתאם לחוזה החכירה עליו חתומים הצדדים , חרף טענת הנתבעים כי מכרו את זכויותיהם בנכס עוד בשנת 1993 לידי צדדי ג' וזאת באשר אין בין האחרונים לבין התובע כל יריבות, לא נחתם חוזה חכירה, לא התבקשה הסכמתו של התובע להעברת הזכויות, כפי שעל הנתבעים לעשות בהתאם להסכם שבין הצדדים וכל טענותיהם של הנתבעים מקומם אל מול צדדי ג'.

טענות הנתבעים להעדר אפשרות מעשית לדאוג לכך שצדדי ג' יפעלו להעברת הזכויות שרכשו מהם על שמם, אינן עולות בקנה אחד עם חוזה החכירה עליו חתומים הצדדים, לפיו נאסר על החוכר (הנתבעים) להעביר הזכויות אלא אם קיבלו מראש הסכמתו של התובע בכתב.

אין מחלוקת בין הצדדים לכך שכל הסכמה לא נתבקשה על ידי הנתבעים מהתובע.

לדידו של התובע, הנתבעים היו צריכים לדאוג לכך שצדדי ג' יעבירו הזכויות בסמוך לאחר מסירת החזקה, לקבל מהקונים ייפוי כוח שיאפשר ביצוע של העברת הזכויות כאשר זה לא מבוצע על ידי הקונים, בניגוד להסכם המכר , לקבוע פיצויים גבוהים בגין הפרת סעיף מהותי זה ובוודאי יכולים הם לפעול בכל האמצעים המשפטיים העומדים לרשותם על מנת לחייבם להעביר על שמם את הזכויות בנכס, לרבות בדרך של מינוי כונס נכסים.

לטענת התובע, הנתבעים רשאים אמנם להמחות את חיובם לאחר, אלא שבמקרה כזה חל סעיף 6 לחוק המחאת חיובים הקובע, כי ניתן לעשות כן רק אם הנושה (התובע) נתן הסכמתו לכך ואין זה המקרה שלפנינו.

עיגון לכך ניתן למצוא גם בהסכם החכירה, הקובע כי החובה לדאוג לכל העניין, מוטלת על הנתבעים וכל עוד לא הועברו הזכויות לאחר חלה החובה לשלם את דמי החכירה השנתיים על הנתבעים מכוח החוזה הקיים.

אשר על כן, דין התביעה להתקבל במלואה תוך חיובם של הנתבעים בהוצאות ניהול התובענה .

טענות הנתבעים בקצרה:

לטענת הנתבעים, הם רכשו דירה ברחוב שבטי ישראל 16 בראש העין ולאחר שהתגוררו בה מספר שנים מכרו אותה לה"ה אברהם יונה ואלון ביום 24/5/93 , כאשר במועד החתימה על חוזה המכר ומסירת החזקה הנתבעים / המוכרים לא ביצעו כל שינוי בנכס.

לטענת הנתבעים, בהתאם להסכם המכר שנחתם בין הצדדים כאמור לעיל, חלה החובה על הקונים לדאוג להעביר את הזכויות בנכס אצל התובע על שמם ומשלא עשו כן, אין הנתבעים צריכים לחוב באותם תשלומים המשתלמים למנהל בגין דמי חכירה שנתיים ועל התובע כרשות ממשלתית חלה חובה מוגברת של תום לב ועליו לפנות בדרישה ובתביעה אל צדדי ג' ואליהם בלבד.

לטענת הנתבעים, אין להם כל דרך מעשית לגרום לכך שצדדי ג' יפעלו לצורך ביצוע העברת הזכויות אצל התובע, במיוחד לאחר שהעבירו לידי הקונים את כל המסמכים עליהם התחייבו ומשלא פעלו בהתאם להסכם המכר, הוגשה תביעה לביהמ"ש לפסק דין הצהרתי שהסתיימה בסופו של דבר במתן פסק דין שאישר את הסכמות הצדדים, לפיהן הקונים מאשרים כי רכשו את הנכס וכי כל חוב שקיים אצל התובע הינו באחריותם.

לדידו של ב"כ הנתבעים בסיכומיו, הדרך המעשית היחידה הינה גביית החוב שבו מודים צדדי ג' מהם כמי שמחזיקים בנכס הלכה למעשה ונהנים מזכות החזקה בנכס כאשר ניתן אף לגבות את החוב מהנכס שהינו "זמין".

ב"כ הנתבעים בסיכומיו בכתב מאשר, כי לשונו הפשוטה של חוזה החכירה מאפשרת פניה אל הנתבעים, כל עוד לא פעלו האחרונים בהתאם להסכם זה ואולם חובת תום הלב המוגברת החלה על התובע מחייבת פניה ישירה אל צדדי ג' לצורך גביית יתרת החוב.

לטענת ב"כ הנתבעים, אין כל הגיון בפניית המנהל בכל כמה שנים לגביית דמי החכירה השנתיים מטעמם, כאשר אין חולק שהם אינם מחזיקים וממילא נהנים מהנכס , תוך שבכך למעשה הופך התובע את הנתבעים "כבני ערובה" להתחייבויות צדדי ג' והנצחת הבעיה על כנה.

לאור כל האמור לעיל עתר ב"כ הנתבעים לדחיית התביעה כנגדם וחיוב התובע בהוצאות בשל התעקשות להתנכל לנתבעים תחת נקיטת הליך כנגד מי שמודה בחוב – צדדי ג'.

לחילופין עתר ב"כ הנתבעים, באם בקשתו תדחה, ליתן פסק דין בהודעת צד ג' כנגד ה"ה אברהם.

דיון