גזר דין
הנאשם הורשע על סמך הודאתו בנהיגה בזמן פסילה, ללא שהיה מורשה לנהוג כלל, בתאריך 27/9/08.
בעברו של הנאשם עבירות נוספות של נהיגה ללא רישיון נהיגה כלל, רובן כחלק מעבירות פליליות שביצע – פריצות לרכב וגניבתו, שימוש ברכב ללא רשות ונהיגה ללא רישיון נהיגה. העבירות בוצעו בין השנים 2004 ועד 2010, כשהוא מספיק לרצות חודשי מאסר רבים מאחורי סורג ובריח.
לגבי הרשעתו האחרונה בפלילים – בת"פ (נתניה) 23503-11-10 אשר נוגעת לקבלת רכב גנוב ונהיגה בו ללא רישיון נהיגה. בגזר הדין מיום 24/6/12 נגזרו על הנאשם בין היתר 6 חודשי מאסר, תוך הפעלת מאסר על תנאי בר הפעלה בחופף, ובנוסף ביהמ"ש נתן לנאשם הזדמנות להשתקם ואפשר ריצוי העונש בדרך של עבודות שירות. הנאשם קיבל הזדמנות הן מביהמ"ש בנתניה והן ממותב זה (אשר דחה הטיעונים לעונש בששה חודשים לאחר ריצוי עבודות השירות), אולם הנאשם נשך את היד המושטת, לא קיבל מרות ולא התייצב לעבודות השירות, ועל כן הוצא לו צו הפסקה מנהלי והוא מרצה כעת את יתר התקופה במאסר בפועל.
במצב דברים זה ברור מדוע המאשימה דורשת עונש מאסר בפועל לתקופה ממושכת ולא בדרך של עבודות שירות, וברור מדוע ניתנה המלצה שלילית על ידי הממונה. עוד עולה מדברי הנאשם עצמו כי פתוח נגדו תיק נוסף ולאחר שירצה את יתרת עונש המאסר שנותרה בתיק הקודם ייוותר "במעצר עד שיסתיים התיק החדש" (פרוטוקול עמ' 5 ש' 23), כך שסתם בעצמו הגולל על האפשרות לרצות עונש מאסר בדרך של עבודות שירות, לפיכך אין לנאשם על מי להלין אלא על עצמו.
חומרת העבירה והעונש הראוי
העונש הראוי למי שנוהג פעם אחר פעם ללא רישיון נהיגה הוא עונש מאסר בפועל של מספר חודשים ועד שנה ויותר. אורך תקופת המאסר תלוי לא אחת במאסרים על תנאי ברי הפעלה – אם קיימים.
לגבי הטווח העליון של הענישה ראה רע"פ 5402/08, אבי סופיר נ' מ"י, וברע"פ 6415/07, רחמן רחייל נ' מ"י (בו נגזר על נאשם 10 ח' מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה), ראה גם תת"ע 2170-09-11 ויסאם עאסלה מיום 11/10/11 - שם גזרתי על נאשם 10 חודשי מאסר בפועל (לאחר הפעלת שני מאסרים על תנאי).
ברע"פ 3878/05, יעקב בנגוזי נ' מ"י, הושת עונש מאסר בפועל של 12 חודשים בשל מאסר על תנאי שהופעל בחופף ורשות ערעור נדחתה, במסגרתה הביעה כב' השופטת פרוקצ'יה את עמדתה הנחרצת לעניין חומרת העבירה וכך אמרה:
"בנסיבות אלה, אין צורך בחיזוק נוסף למסקנה המתבקשת כי מדובר בנאשם המזלזל זלזול עמוק בחוק, בצווי בית המשפט, ובחובתו הבסיסית לקיים את הכללים שהחברה קבעה להבטחת חייהם ושלומם של בני הציבור. בסופו של דבר, בית המשפט הסתפק בהטלת 12 חודשי מאסר בפועל על המבקש בחופף לתקופה זהה שנגזרה עליו בגין הפעלת עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי כנגדו. בנסיבות הענין, ונוכח החומרה העולה מעבריינותו החוזרת ונשנית של המבקש, העונש שהוטל עליו אינו חמור כלל ועיקר. התייחסותו המקלה של שירות המבחן, אשר מטבע הדברים מתמקדת בהיבט האינדיבידואלי הקשור בנאשם ואינה בוחנת את האינטרס הציבורי הכללי, הגם שהיא מהווה שיקול חשוב בענישה, אינה יכולה לשמש שיקול מכריע במקרה זה, בו נדרש מסר הרתעתי ברור ותקיף כנגד נאשם שאינו יודע מורא החוק מהו, וחוזר ומפר צווים וחוזר ומסכן את הציבור ללא רתיעה."
רף הענישה התחתון שמור למי שנעדר עבר פלילי ואשר לא ריצה עונש מאסר מימיו. במקרים כאלו ניתן למצוא עונשי מאסר בפועל הנע משבועות ועד לחודשים ספורים. ראה למשל פ"ל 8334-06-11 מדינת ישראל נ' גולאני (שלושה חודשים הכוללים תנאי בן חודשיים), עפ"ת 18764-06-12 זרביב נ' מדינת ישראל (4 חודשים שכללו הפעלת תנאי) תת"ע (ים) 6673-03-10 מ"י נ' פרוך (5 חודשים).
הנאשם הפנה למספר גזרי דין שאינם דומים לא מבחינת העבר התעבורתי והפלילי ולא מבחינת גילו של הנאשם ונסיבותיו האישיות. בפ"ל (חי) 642/06 מדינת ישראל נ' בוזגלו לא הושת עונש של מאסר בפועל, בשל כך שמדובר בצעיר מתחת לגיל 21 והעבירה היא ראשונה מסוגה. ברע"פ 6115/06 מדינת ישראל נ' אבו לבן, התקבל באופן עקרוני ערעורה של המדינה לפיו אין מניעה לגזור עונש מאסר בפועל, גם על מי שלא הושת עליו קודם לכן מאסר על תנאי וזו לו העבירה הראשונה מהסוג של נהיגה בזמן פסילה. רק בשל כך שדובר ברשות ערעור ובחזרת המדינה מבקשתה לאסור נאשם זה, לא הוחזר על כנו פסק הדין של ביהמ"ש לתעבורה שגזר חמישה ימי מאסר בפועל. אותו הדבר לגבי ע"פ (נצ') 1068/07 מדינת ישראל נ' הייב אל עיית, שם ציין ביהמ"ש כי עבירות אלו הפכו לרעה חולה והאינטרס הציבורי מחייב ענישה מרתיעה לרבות מאסר בפועל. גם שם לא מיצתה ערכאת הערעור את הדין עם הנאשם, בחור צעיר שזו לו העבירה הראשונה מסוגה ואשר הוצא תסקיר חיובי בעניינו. כאמור, במקרה שלפני מדובר בעבירה חוזרת, ובעבר פלילי, ולכן אין מקום לגישה מקילה, כפי שביקש הסנגור.
העונש הראוי לנאשם שבפניי
במקרה שלפני, אמנם לא עומד לחובתו של הנאשם תנאי מאסר בר הפעלה, אך ניכר כי הנאשם אינו מיטיב דרכיו ואינו מפנים את חומרת העבירות, לא בהיבט הפלילי על פי חוק העונשין ולא על פי פקודת התעבורה. כבר נאמר כי יש לייחס לעבירות התעבורה חומרה לא פחותה מזו שיש לעבירות פליליות שדינן מאסר בפועל (ראה בג"צ 5206/06 משה חכמון נ' הממונה על עבודות השירות).
הנאשם בחור צעיר בן 27 נשוי ואב לילד, איבד הכרתו פעם אחת בשנת 2011 כשחש בכאבים בחזה ופעם אחרונה בעת שהותו במאסר, איבוד ההכרה חשוד כבעיה קרדיולוגית, אולם מהמסמך שהוצג בפני, נכון ליום 29/5/11 לא נמצאו ממצאים בעניין זה, הוא הופנה למעקב והומלץ על הפסקת עישון. אין במצב רפואי זה, כפי שהוצג בפני כדי להוות מניעה להשית על הנאשם עונש של מאסר בפועל, נהפוך הוא, יש בו כדי להצדיק את אי השמתו בעבודות שירות, ובכל מקרה היה וחלילה מצבו הרפואי יתדרדר, סמוכה אני ובטוחה כי יקבל טיפול רפואי הולם, לרבות הפנייתו לבית החולים במידת הצורך.
גזר הדין
לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים אל מול חומרת העבירה ונסיבות הנאשם, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים:
אני מצווה על מאסרו של הנאשם בפועל למשך שלושה חודשים, במצטבר לכל עונש מאסר שתלוי ועומד נגדו.
אני מצווה על מאסרו של הנאשם למשך 6 חודשים וזאת על תנאי למשך שלוש שנים, אם יעבור על הוראות סעיף 10 א' ו/או 67 לפקודת התעבורה תשכ"א–1961, שעניינם נהיגה בפסילת רישיון או נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף מעל 6 חודשים.
אני פוסלת את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנה, החל מתום מאסרו בחופף לכל תקופת שלילה נוספת שהושתה עליו בעבר וטרם הסתיימה. אין צורך בהפקדה.