ח"נ
בית משפט לענינים מקומיים ראשון לציון
|
44591-02-10
05/01/2011
|
בפני השופט:
עמית פרייז
|
- נגד - |
התובע:
מדינת ישראל
|
הנתבע:
דניאל עזרא
|
הכרעת-דין,גזר-דין |
הכרעת דין
נותן אני אמון בדברי הנאשם לפיהם בעת שחנה את רכבו במקום, סבר בתום לב כי מדובר במקום חניה מותר, וזאת בהעדר כל סימון על הכביש אשר רומז לאיסור ומכיוון שהסתכל על התמרור מהצד ולא הבחין בכך שמדובר בתמרור שהכיתוב מתחתיו הינו 2 מקומות חניית נכה.
יחד עם זאת, בעבירה מסוג אחריות קפידה כעבירה של חנייה אסורה, לא די להצביע על העדר מודעות לאיסור בכדי להתגונן מפני העבירה, אלא שיש מקום להצביע על כך שכל אדם בנסיבותיו של הנאשם היה אף הוא לא מודע לקיום האיסור וכן שהנאשם נקט בכל האמצעים בכדי למנוע את ביצוע העבירה.
בסוף עדותו הנאשם הדגיש כי לאחר שנגרר כלי רכבו מהמקום, הוא בחן את התמרור בזוית אחרת מאשר הזוית שבחן אותו בעת ביצוע החניה או אז גילה שאכן מדובר באיסור חניה בשתי המקומות שלאחר התמרור אשר מיועדים לנכה.
בנוסף, עדת התביעה מסרה כי אכן הכיתוב במקום הינו כפי שתיאר הנאשם בסוף דבריו.
יוצא איפוא, כי אם הנאשם היה פועל טרם החנייה או מעט לאחריה כפי שפעל לאחר שפעל שכלי הרכב נגרר, היה מגלה שאיסור החניה במקום מתייחס לשני המקומות ולא לאחר מכן.
בנוסף יאמר כי אף אם הספרה 2 הינה בכיתוב קטן מהכיתוב של המלל "מקומות חנית נכה" (ולענין זה אין אלא להסתמך על דברי הנאשם כיוון שהתמונה שצולמה אבדה), הרי שעדיין המלל מבהיר שלא מדובר במקום חניה אחד, אלא לשון רבים, משמע, לפחות שניים. כך שגם בזמן אמת כל אדם סביר בנסיבותיו של הנאשם היה מגיע למסקנה כי האיסור מתייחס אף למקום בו חנה הנאשם.
משהתרשמתי כי הנאשם לא נקט בכל האמצעים למניעת העבירה מראש, וכי אדם סביר בנסיבותיו היה עומד על האיסור, הרי שלא עומדת לנאשם ההגנה מפני העבירה של אחריות קפידה, ומשכך
הריני להרשיע אותו במיוחס לו בכתב האישום, תוך דגש שנותן אני אמון לדבריו כי באופן סובייקטיבי סבר בזמן אמת כי המקום שבו חנה אינו אסור לחניה.
ניתנה והודעה היום כ"ט טבת תשע"א, 05/01/2011 במעמד הנוכחים.
עמית פרייז, שופט
גזר דין
ראשית יאמר כי לנאשם ניתנה הזדמנות במהלך עדותו הארוכה להציג בפני את התמונות, לאחר שהוסבר לו כי התמונות שהציגה התובעת אבדו, אך הנאשם העדיף לא לעשות כן.
על אף זאת, התרתי לנאשם להציג את התמונות לאחר הקראת הכרעת הדין.
תמונות אלה לא רק שלא מכרסמות בכוחה של הכרעת הדין, אלא אף מחזקות אותה.
כאשר הכרעתי את דינו של הנאשם, הדבר לא נעשה על בסיס הסימון לגבי הכביש אלא על בסיס התמרור שהוצב במקום.
עיון בתמונות שהציג הנאשם מגלה שאף בעת שחנה במקום היה סימון על שפת הכביש של ציור של עגלת נכה, אף במקום שבו חנה הנאשם.
הסימון של ההיקף היה סימון ברור והעובדה שלאחר מכן נצבע בצבע טרי אין פירושה שלפני כן הסימון לא היה ברור.
לפיכך, התמונות שהציג הנאשם מהוות נדבך נוסף להרשעה.
כאמור, התרשמתי כי הנאשם ביצע את העבירה תוך חוסר תשומת לב לתמרור, ועתה מסתבר שאף לסימון על הכביש.
אילו היה מדובר בגרסה של הנאשם שהיתה מושמעת בשלב ההקראה, תוך כדי הודאה הרי שהייתי מוכן להתחשב בנאשם באופן של הטלת קנס המקור ואף פחות מכך, אך משבאו הדברים בפני בית המשפט לאחר כפירת הנאשם, חוסר נכונות לקחת אחריות על מעשיו, גם לאחר שבדיעבד הבין שאסור לחנות במקום, ולאחר שהלאה את בית המשפט במשפט הוכחות מייגע, לא אוכל להקל עם הנאשם.