מדינת ישראל נ' גרשון

גזר דין

הנאשמת הורשעה בגרימת תאונת דרכים שתוצאותיה חבלות של ממש להולך רגל, כמפורט בכתב האישום ובהכרעת הדין.

טיעוני הצדדים

התביעה בטיעוניה לעונש עתרה להטלת מאסר בעבודות שרות, פסילה שלא תפחת מ 4 שנים יחד עם יתר רכיבי הענישה . התביעה ציינה כי מדובר בעבירות חמורות, ותוצאות התאונה בכל הנוגע לפגיעה בהולך הרגל היו קשות . התביעה התמקדה בטעוניה לעונש בהתדרדרות מצבו הבריאותי של המנוח עד לפטירתו. התביעה הגישה פסיקה לתמיכה בטענותיה.

הסנגור בטיעוניו לעונש מבקש להתייחס למספר היבטים . ב"כ הנאשמת מפנה את בית המשפט לתסקיר שרות המבחן ולנסיבותיה האישיות של הנאשמת. כמו כן התייחס הסנגור לרמת רשלנותה של הנאשמת למול רשלנותו של הולך הרגל. בהקשר זה הפנה הסנגור לכשלי החקירה המשמעותיים בעיקר בעבודת הבוחנות וטען שאילו היה מבוצע שחזור כפי שנדרש היה מגורמי החקירה במשטרה הקביעה היתה ש " רמת הרשלנות...היתה יוצאת אפסית.." (סיכומי הסנגור).

לבסוף מתרעם הסנגור על התביעה בהתייחסותה למותו של הנאשם, התביעה לא טענה לקיומו של קשר סיבתי בין פטירתו של הולך הרגל לקרות התאונה , בית המשפט התייחס לכך מפורשות בהכרעת דינו , ולפיכך על בית המשפט להתעלם כליל מטיעוני התביעה בעניין זה וכן על בית המשפט להתעלם מעמדתה העונשית של התביעה.

דיון והכרעה

הנאשמת הורשעה כאמור בגרימת תאונת דרכים שתוצאותיה חבלות של ממש להולך הרגל.

בית המשפט בגוזרו את הדין מתייחס בתחילה לנסיבות התאונה , רמת הרשלנות של הנאשמת, ורמת הרשלנות התורמת של המעורב בתאונה. במסגרת בחינת הארוע מתייחס בית המשפט לתוצאות התאונה וזאת בהתאם לראיות ומסמכים שנפרשו בפניו. לבסוף נותן בית המשפט את הדעת לנסיבותיה האישיות של הנאשמת .

רשלנותה של הנאשמת

אין מקום להרחיב ולפרט את כל הנכתב בהכרעת הדין ואולם בתמצית ניתן לומר כי רשלנותה של הנאשמת אינה גבוהה. הנאשמת נהגה במהירות של כ 20-30 קמ"ש שוודאי אינה ,כשלעצמה, מהירות מופרזת בנסיבות העניין. בהקשר זה חשוב הנתון ולפיו הנאשמת עצרה את רכבה על מעבר החצייה. שדה הראיה היה מוסתר חלקית, אמנם לא הסתרה המאיינת את אחריותה של הנאשמת אולם יש בכך כדי להשליך על רמת הרשלנות.

בהכרעת הדין נקבעה רשלנות תורמת של הולך הרגל .הולך הרגל החל בחציית מעבר החצייה בלא שנתן את דעתו לכלי הרכב שנסעו בנתיב הקרוב אליו ובהתנהגות זו תרם לקרות התאונה. רשלנותו התורמת אינה מנתקת את הקשר הסיבתי שבין התנהלותה של הנאשמת לקרות התאונה ואולם וודאי שרלוונטית בגזירת עונשה .

תוצאות התאונה

כתוצאה מהתאונה נחבל בגופו הולך הרגל חבלות משמעותיות ביותר. להולך הרגל יליד 1919 נגרם שבר וחשד לשבר בזיזים הרוחביים של אחת מחוליות בית החזה ( D 10) וכן המטומה ודימום בכמות קטנה בקרקפת. הולך הרגל היה בהכרה מלאה מקרות התאונה ואילך, אושפז לבדיקות וטיפולים ולאחר 6 ימים שוחרר לביתו. מהחומר הרפואי שהוגש עלה כי הולך הרגל בשחרורו " חש בטוב. בדיקה גופנית תקינה. זקוק להחלמה. " . למעט מכתב השחרור ודו"ח ראשוני של מד"א ממקום התאונה לא הוגשו כל מסמכים רפואיים נוספים. גם לא נתבקשה העדת עדים במסגרת הטיעונים לעונש,לעניין מצבו הרפואי לאחר התאונה ובעקבותיה.

לצערנו הרב , בחלוף הזמן הולך הרגל נפטר, ואולם לא נטען ע"י התביעה בכל מהלך המשפט כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לפטירתו של הנאשם.משכך אין לי אלא להצטרף לטיעוני הסנגור המבקש מבית המשפט להתעלם כליל מטיעוני התביעה אשר קשרה,לראשונה ,בטיעונים לעונש בין התאונה לפטירת הולך הרגל. התביעה אינה יכולה לטעון טענה זו ללא חומר רפואי אשר לא הוכח, אף לא הוגש, ואף לא נטען כך בכל שלבי המשפט עד כה.

התביעה הגישה פסיקה לתמיכה בעמדתה העונשית, פסיקה אשר ברובה מתייחסת לתוצאות תאונה כה קשות עד אשר היה כפסע בין החבלות לבין מוות. אין הדבר כך במקרה זה כפי שניתן להתרשם מהתעודות הרפואיות אשר בפני בית המשפט. אין ספק שהפגיעה בהולך הרגל היתה משמעותית ביותר וודאי לנוכח גילו, בהיותו בן 90 בקרות התאונה , והענישה צריכה לבטא זאת, ואולם אין לגזור מהמקרים המתוארים בפסיקה שהוגשה ע"י התביעה לתאונה זו.

נסיבותיה האישיות של הנאשמת

הנאשמת נוהגת משנת 1997 . במהלך 16 שנות נהיגה לא נזקפה לחובתה ולו הרשעה אחת הכרוכה בנהיגה. לחובתה הרשעה תעבורתית אחת בהיותה הולכת רגל, עבירה מסוג ברירת משפט שקנס בסך 100 שח בצידה. לפיכך ניתן להתייחס לנאשמת כמי שעברה התעבורתי ללא רבב.

הוגש תסקיר שרות מבחן ,תסקיר חיובי ביותר. התסקיר מתאר את חרטתה וצערה של הנאשמת,מתאר את הטראומה שנגרמה לנאשמת בעקבות מעורבותה בתאונה, ואת התנצלותה בפני משפחת הנפגע. שרות המבחן ממליץ בסופו של יום להטיל על הנאשמת , בין היתר, ביצוע 160 שעות לתועלת הציבור.