מדינת ישראל נ' בן יקר

בפני

שופטת שרית קריספין-אברהם

כנגד הנאשמת נרשמה ביום 5.12 .10,הזמנה לדין וכתב אישום בגין אי ציות לתמרור ב- 37 המוצב בצומת(להלן – הדו"ח), עבירה על תקנות 22(א) ו- 64(ד) לתקנות התעבורה, בכך שאף שעצרה רכבה, לא נתנה זכות קדימה לרכב שהגיע לצומת.

הנאשמת כפרה באישום המיוחס לה, וביום 14.6.11, נשמעו הראיות בתיק שבנדון.

מטעם המאשימה, העיד עורך הדו"ח, רס"ב אילן בליץ והוגש הדו"ח שערך.

ע"פ גרסת המאשימה, ביום 5.12.10, בסמוך לשעה 08:25, נהגה הנאשמת ברכב בהרצליה, ברחוב הבנים, מכיוון מזרח לכיוון מערב ובהגיעה לצומת עם רחוב בן- גוריון, נצפתה על ידי העד כאשר אינה מצייתת לתמרור ב- 37 המוצב מימין לדרך, שכן אף שעצרה לרגע בקו העצירה המסומן בכיוון נסיעתה, פנתה מיד ימינה תוך שהיא נכנסת לנתיב נסיעתו של רכב אחר וגורמת לו לסטות שמאלה בחדות. העד הורה לנאשמת לעצור ושמר על קשר עין רצוף עם רכבה ממועד העבירה ועד לעצירתה.

מפי הנאשמת נרשם :” דוקטור מה עשיתי? מה לא נתתי זכות קדימה? אבל הנהג ההוא ראה אותי וזה בסדר. אז מה אם הוא סטה? העיקר שהוא ראה אותי. אולי הוא שיכור? אולי הוא לא יודע לנהוג? זו חוצפה! מה זה קשור אלי?"

על פי גרסת הנאשמת, היא נהגה ברכב במקום האמור, אך בהגיעה לצומת עצרה עצירה מלאה בקו העצירה ורק אז פנתה ימינה. לדבריה, לא גרמה לכלי רכב כלשהו לבלום ואיש לא צפר לה. לשיטתה, היא השתלבה בכביש באופן זהיר ביותר, שכן מדובר בשעה של עומס תנועה.

הנאשמת לא זכרה אם הדברים שנרשמו מפיה, אכן נאמרו על ידיה.

לאחר שבחנתי גרסאות הצדדים, הראיות שהוגשו מטעמם ושמעתי עדויותיהם, השתכנעתי במידה הנדרשת במשפט פלילי כי הנאשמת עברה את העבירה המיוחסת לה בכתב האישום וזאת מהנימוקים הבאים:

עד התביעה תיעד באופן מפורט את נסיבות ביצוע העבירה, תוך התייחסות לכל רכיביה ולעובדות הרלוונטיות לאישום. העד ציין מקום הצבת התמרור, קיומו של קו עצירה, מקום עמידתו ביחס לצומת, פרטי הרכב שזכות הקדימה שלו קופחה על ידי הנאשמת ושמר על קשר עין רצוף עם רכב הנאשמת עד לעצירתו.

עדותו של עד התביעה הייתה עניינית, בהירה, עקבית ולא נסתרה בחקירה נגדית. הנאשמת לא סתרה את הדברים שנרשמו מפיה על ידי העד, לפיהם, די בכך שהרכב שהתקרב לצומת הבחין בה ואין חשיבות לכך שסטה.

הנאשמת לא ידעה לומר מתי הבחינה לראשונה ברכב שאל נתיבו נכנסה ולדבריה: " אני לא ראיתי כלום, אני עצרתי והשתלבתי בצורה הכי טובה שיש". בנסיבות אלה, ייתכן כי רצונה של הנאשמת להשתלב בתנועה, מנע ממנה לראות את הרכב שהתקרב לצומת והיא אכן נכנסה לנתיב הנסיעה שלו, כפי שתיאר העד בפרוטרוט.

הנאשמת טענה שוב ושוב כי אף אחד לא צפר לה ומכך היא מסיקה כי לא גרמה הפרעה לכלי רכב כלשהו. העד לא ציין בתרשומתו כי הרכב המעורב צפר לנאשמת אלא כי נאלץ להאט ולסטות מנתיבו.

לאור כל האמור לעיל, ולאחר ששבתי והזהרתי עצמי, שכן עדות יחידה הוצגה בפני במסגרת פרשת התביעה, הנני קובעת כאמור, כי הנאשמת עברה עבירה של אי ציות לתמרור ב- 37 המוצב בצומת, בכך שלא נתנה זכות קדימה לרכב שהתקרב לצומת, כמיוחס לה בכתב האישום שבנדון.

ניתנה היום כ"ז סיון תשע"א , 29 יוני 2011, במעמד הצדדים