אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> מדינת ישראל נ' בלביסי(עציר)

מדינת ישראל נ' בלביסי(עציר)

תאריך פרסום : 06/01/2014 | גרסת הדפסה
ת"פ
בית המשפט המחוזי ירושלים
51170-06-13
19/12/2013
בפני השופט:
ראובן שמיע

- נגד -
התובע:
מדינת ישראל
הנתבע:
יעקוב בלביסי (עציר)
הכרעת-דין

הכרעת דין משלימה

החלטתי לזכות את הנאשם מביצוע עבירה של מסחר ברכב או בחלק גנובים- עבירה לפי סעיף 413יא לחוק העונשין ולהרשיע את הנאשם על פי הודאתו בביצוע עבירות של גניבה בידי עובד לפי סעיף 390 לחוק העונשין ובהפרת הוראה חוקית – עבירה לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

רקע

הנאשם הודה בעובדות כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, הנאשם עבד בחנות לחלקי חילוף לרכב בין התאריכים 25.8.12 – 20.8.12. בכך הפר הנאשם תנאי מעצר בית בו היה מצוי באותה עת. עוד נטען בכתב האישום, כי במספר מועדים, גנבו הנאשם ואחר חלקי רכב מהחנות. בין היתר גנבו הנאשם והאחר: "פראוילים, כוהליים, טורבים של אוקטביה ועוד" (להלן: "החלקים"). הנאשם והאחר העבירו את החלקים לא-ראם שם מכרו את החלפים לחנות לחלקי חילוף לרכב. סה"כ מכרו הנאשם והאחר חלקים בשווי 10,000 ₪. במסגרת הסדר הטיעון, הודה הנאשם בביצוע גניבה בידי עובד, עבירה לפי סעיף 390 לחוק העונשין התשל"ז 1977 (להלן: "החוק") ובביצוע עבירה של הפרת הוראה חוקית – עבירה לפי סעיף 287(א) לחוק, וניתנה הכרעת דין המרשיעה את הנאשם בעבירות הנ"ל. כמו כן, הוסכם בין הצדדים בדיון מיום 12.11.13 שבית המשפט יכריע את דינו של הנאשם לעניין העבירה המתייחסת למסחר ברכב וחלקי רכב גנובים לפי סעיף 413יא לחוק העונשין, על בסיס כתב האישום בלבד וטיעוני הצדדים וללא צורך בראיות, ובאופן שבית המשפט יקבע על פי החומר שיונח בפניו, האם עובדות כתב האישום מקימות גם עבירה זו. למעשה, השאלה המשפטית בה חלוקים הצדדים, היא האם עבירת המסחר ברכב או בחלקים גנובים המופיעה בסעיף 413(א) לחוק העונשין מתקיימת גם כאשר מדובר בחלקים שנגנבו מחנות חלקי חילוף ולא אגב ביצוע גניבת רכב או חלק ממנו.

טיעוני הצדדים

לטענת המאשימה, המעשים המתוארים בכתב האישום מקימים עבירה לפי סעיף 413(יא) לחוק. המאשימה הפנתה לנוסח הסעיף: "העוסק ביודעין במכירה...של רכב גנוב" ובעיקר לאמור בסיפא הסעיף "או של חלק גנוב של רכב ". לטענת המאשימה, אין חולק כי מעשיו של הנאשם עונים על הגדרתו המילולית של הסעיף שכן הנאשם מכר חלקי רכב גנובים. המאשימה, בהתייחסה לדברי ההסבר להצעת החוק סבורה כי המחוקק ביקש בחוקקו את החוק, מעבר לרצון הברור למנוע גניבת רכבים וסחר בחלקים באותם רכבים גנובים, גם להילחם באופן כללי בתופעת שוק חלקי הרכב הגנובים, שוק שהנאשם תרם לו במעשיו. לטענת המאשימה, לו רצה המחוקק לייחד את עבירת הסחר בחלקים גנובים רק לחלקים שנגנבו אגב ביצוע עבירת גניבת רכב, היה מציין זאת בצורה מפורשת. עוד טוענת המאשימה כי דברי ההסבר להצעת החוק הם נתון שיש להביאו בחשבון בהתחקות אחרי תכלית החקיקה, אך אלה מהווים אחד מכלי הפרשנות בלבד ואין בהם לבדם להכריע. בעניין זה, מפנה המאשימה לע"פ 42054-08-13 (מחוזי ת"א) מדינת ישראל נ' קסטיאל, (להלן: ע"פ קסטיאל") שם נידונה עבירה אחרת תחת אותו סימן - "חבלה במזיד לרכב" לפי סעיף 413 ה ונפסק כי גם תקיפת אדם אגב גרימת נזק לרכבו, מתאימה לסעיף זה, גם כאשר אין מדובר בגרימת נזק לרכב אגב ניסיון גניבה.

הנאשם דוחה את פרשנות המאשימה לסעיף 413 יא לחוק. לטענת הנאשם, לא ניתן להתעלם מיתר העבירות המנויות בסימן ה1 אשר כותרתו עבירות בקשר לרכב". לטענת ב"כ הנאשם אין ספק מדברי ההסבר לחוק כי מטרת המחוקק הייתה להילחם בתופעת גניבות הרכב ובכל העבירות הנגזרות ממנה, לרבות סחר בחלקי רכב גנובים אשר פורקו מרכבים גנובים וזאת מאחר והמסחר בחלקים אלה מזין את תופעת גניבת הרכבים. בענייננו, טוען ב"כ הנאשם, כי על אף שמבחינה לשונית ניתן לומר שעובדות כתב האישום עונות על יסודותיה של העבירה, ברור כי מדובר בחלקים חדשים שלא הושגו כתוצאה מביצוע עבירות כלפי רכב והעובדה שהפכה את אותם חלקים לגנובים, הינה גניבתם בידי העובד, גניבה אשר יש בה חומרה רבה כשלעצמה אך היא איננה תורמת לתופעה בה ניסה המחוקק להיאבק. עוד טוען ב"כ הנאשם כי יש ללמוד מרישת הסעיף העוסקת בפעולות ברכב גנוב, בכדי ללמוד על משמעות הסיפא לסעיף העוסקת בחלקים של רכב גנוב. ב"כ הנאשם טען כי בית המשפט המחוזי בפס"ד קסטיאל ביסס את פסק הדין על המעמד המיוחד אותו ביקש המחוקק להעניק לרכב כנכס מוגן, דבר התומך בטענתו של הנאשם לפיה החלקים שגנב אינם נכס מוגן כשלעצמם אלא כחלק מרכב.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בחומר המונח לפני, ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לזכות את הנאשם מהעבירה בסעיף 413 יא לחוק שעניינה "מסחר ברכב או בחלק גנובים", כפי שאפרט להלן.

המסגרת הנורמטיבית

ענייננו בעבירה לפי סעיף 413יא בסימן ה'1 בפרק י"א לחוק העונשין אשר נוסחה כדלקמן:

413.יא " העוסק ביודעין במכירה, בקניה, בפירוק או בהרכבה של רכב גנוב, או של חלק גנוב של רכב, דינו - מאסר עשר שנים".

עבירת הגניבה, מוגדרת בסעיפים 383-384 לחוק העונשין. סעיף 384 לחוק, קובע כי: "הגונב, דינו - מאסר שלוש שנים, והוא אם לא נקבע לגניבה עונש אחר מחמת נסיבותיה או מחמת טיבו של הדבר שנגנב". ואכן, כפי שניתן ללמוד מסיפא הסעיף, לצד "עבירת היסוד" של גניבה, הקבועה בסעיף 384, יוחדו סעיפים ספציפיים בחוק העונשין למצבים מיוחדים של גניבה, שייחודם נובע מזהות הגנב ומן המעמד המיוחד שהוא זוכה לו מבעל הנכס או מחמת טיבו של הדבר שנגנב. במסגרת עבירות הגניבה שנסיבותיהן נקבעו כחמורות בשל זהות המבצע, ניתן למנות את עבירת "הגניבה בידי עובד", שדינה שבע שנות מאסר (סעיף 391 לחוק); את "הגניבה בידי עובד ציבור", שדינה עשר שנות מאסר (סעיף 390 לחוק); את "הגניבה בידי חבר דירקטוריון או נושא משרה של תאגיד" שדינה שבע שנות מאסר (סעיף 392 לחוק); ואת הגניבה בידי מורשה שדינה שבע שנות מאסר (סעיף 393 לחוק).

בעבירות אלו, שעניינן "זהות הגנב", נוספת לפגיעה בזכות החזקה של בעל הנכס גם הפרה של חובת נאמנות שחב הגנב, מכוח מעמדו, לבעליו (ראה ע"פ 6350/93 מדינת ישראל נ' אריה גולדין פ"ד מט(4)1; ראה גם: ד. ביין, "עבירות של הפרת אימון הקשורות בגניבה", הפרקליט לב (תשל"ח-ל"ט) 346 המוזכר שם).

לצד עבירות אלה, ייחד המחוקק עבירות ספציפיות אשר חומרתן נובעת מטיבו של הדבר שנגנב. בין אלה ניתן למנות בין היתר גניבת תשתיות או חלק מהן, גניבת תוצרת חקלאית, בקר או מקנה וגניבת דבר בעל ערך תרבותי, מדעי, היסטורי, דתי או אומנותי שדינן ארבע שנות מאסר (סעיף 384(א) לחוק). במסגרת עבירות אלה, ביקש המחוקק להגן על נכסים מסוימים אשר גניבתם הינה חלק מתופעה רוחבית אשר מסבה נזקים כלכליים וחברתיים כבדים. במסגרת עבירות ספציפיות אלה, הוסיף המחוקק במסגרת תיקון 28 לחוק העונשין את סימן ה1 ואת העבירות המנויות בו בסעיף 413 שעניינן מלחמה בתופעה העבריינית של גניבת כלי רכב.

זה המקום להבהיר, כי העבירות הספציפיות בחוק העונשין אשר נועדו להגן על נכסים מסוימים, לא נועדו להחמיר באופן שרירותי עם הגונב את אותם נכסים, כי אם להתמודד עם תופעה עבריינית, חברתית או כלכלית. הנכסים המוגנים באותן עבירות ספציפיות, אינם מוגנים כך כשלעצמם, אלא כאשר הם מצויים בהקשר, במקום או בזמן אשר יש בהם כדי להכניסם תחת הערך עליו ביקש המחוקק להגן או בגדר התופעה אותה ביקש למגר. ברור אפוא, כי גניבת בקבוק חלב, שקית דגנים או תוצרת חקלאית מחנות מכולת, אין דינה כדין גניבת יבול או תוצרת חקלאית של חקלאי; בדומה לכך, אין דינו של הגונב סליל נחושת מחנות לחומרי בניין, כדינו של עבריין העוסק בפירוק, גניבה ומכירה של סלילי נחושת תוך פירוק תשתית של קווי חשמל. ואכן, לצורך הגשמת תכלית חקיקתם של סעיפי חוק אלו, יש להידרש לפרשנותם התכליתית, תוך ירידה לשורש כוונתו של המחוקק ובשים לב להקשרים החברתיים בעטיים נחקק החוק (ראה: אהרן ברק, "על השופט כפרשן", משפטים י"ב, תשמ"ב, עמ' 248).

כאמור, השאלה הפרשנית בענייננו הינה, האם חלקי חילוף לרכב, אשר מצויים בחנות לחלקי חילוף, מתאימים לערך המוגן בסעיף 413 לחוק אשר לשונו: "חלק גנוב של רכב". על מטרת התיקון לחוק אשר בעטיו נחקק סעיף 413יא, או אם תמצי לומר, על התופעה מפניה ביקש המחוקק להגן, ניתן לעמוד מדברי ההסבר להצעת החוק מטעם ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת שפורסמו במסגרת ה"ח 1595, כ"ט בחשוון התש"ן, 27.11.1989 (להלן: "דברי ההסבר"):

" בשנים האחרונות התפתחו בישראל במהירות מפתיעה הפעילות הפלילית של גניבת כלי רכב. בעוד שבשנת 1986 נגנבו 12,518 כלי רכב, בשנת 1988 נגנבו 16,874 כלי רכב. העלייה בענף עברייני זה היתה בשנת 1987 16.7% ובשנת 1988 15.5%. נתונים ראשונים באשר לגידול בפשיעה בישראל בתקופה ינואר אפריל 1989, מצביעים על כך שגניבת כלי רכב ממשיכה לצבור תאוצה בתקופה זו עליה של 9%.

עבירות הרכוש מהוות כ 80% מכלל העבירות המבוצעות מדי שנה. בתוך עבירות הרכוש, חלקן של העבירות הקשורות בכלי רכב מגיע ל- 40%. בדובר בענף עברייני שחלקו בכלל הפשיעה, מהבחינה הכמותית, הוא גדול במיוחד. מה שמחמיר את התופעה הינה התמסדות ענף עברייני זה, ובמידה רבה, גם הקלות היחסית בה ניתן לגנוב כלי רכב המוחנים ברשות הרבים או בחניונים. לאמיתו של דבר התפתחה תעשייה עבריינית שלמה סביב ענף עברייני זה כשרכבים נגנבים על-פי הזמנה, מפורקים במהירות בתחום הקו הירוק או מחוצה לו, זהותם מוחלפת "ונותני שירותים" למיניהם מתמחים בשינוי זהות הרכב, אספקת חלפים, זיוף מסמכים ועוד."

(שם, בעמוד 24 לדברי ההסבר ; ראה גם : ע"פ 5724/95 - אחמד בן מוחמד אבו-דחל ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 96(2), 567 ,עמ' 574).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ