מדינת ישראל נ' דוד פור ואח'

החלטה

לפני בקשת המבקשות- הנאשמות להורות על מחיקת כתב האישום נגדן בשל טענה של הגנה מן הצדק.

טענות הצדדים וההליכים עד כה

1.ביום 23.12.12 הוגש כתב אישום נגד המבקשות, אם ובתה, שבו יוחסו להן העבירות הבאות: תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, הפרעת שוטר במילוי תפקידו, העלבת עובד ציבור ואיומים. על פי המתואר בכתב האישום, תחילתם של דברים ביום 20.8.2010, עת הבחינו שני שוטרים ברכב אשר חסם נתיב נסיעה והפריע לתנועה ואחד השוטרים רשם דו"ח תנועה. בעקבות כך החל ויכוח בין המבקשות לבין השוטרים שנכחו במקום, שגלש לאחר מכן לאיומים, תקיפה והעלבת השוטרים על ידי המבקשות, הכל כמתואר בכתב האישום.

2.המבקשות טענו כי במהלך האירוע מושא כתב האישום הן לא נקטו אלימות אלא הן שהותקפו על ידי השוטרים, אשר אזקו אותן והובילו אותן לתחנת המשטרה.

3.בעקבות טענות המבקשות לאלימות מצד השוטרים הובאו טענותיהן לבדיקת המחלקה לחקירת שוטרים (להלן: מח"ש). לטענת המבקשות, מח"ש כלל לא בדקה את טענותיהן והחליטה לסגור את התיק בשל "חוסר עניין לציבור" (ליתר דיוק, החלטת מח"ש הייתה שלא לפתוח בחקירה כלל בשל טעמים של עניין ציבורי). עוד טוענות המבקשות, כי לא התקבל "אישור שפיטה" טרם הגשת כתב אישום. התנהלות זו יש בה כדי להקים, לטענת המבקשות, עילה לביטול כתב האישום מן הצדק.

4.המשיבה הגישה תגובה ובה היא טענה כי קיים "אישור שפיטה" (שניתן בהליך המזורז בהתאם להנחיות, משהייתה כוונה להגיש את כתב האישום כשהמבקשות במעצר) וכי סגירת התיק על ידי מח"ש אין בה כדי להצדיק ביטול כתב האישום בעילה של הגנה מן הצדק והיא תמכה את טענותיה בפסיקה. לתגובה שהוגשה על ידי המשיבה צורף מכתב של מח"ש שנשלח לשתי המבקשות עוד ביום 18.11.2010, שבו צוין בהאי לישנא:

"לאחר שבחנו את תלונתך שבנדון ועיינו במכלול החומר הנוגע לאירוע שנאסף במחלקתנו, ולאחר ששקלנו בכובד ראש את מכלול הנסיבות הרלוונטיות לתלונה זו, הגענו לכלל מסקנה כי לא יהיה זה נכון לפתוח בחקירה פלילית במקרה זה, וזאת מטעמים הנוגעים לבחינת העניין הציבורי הכרוך בחקירת התיק"

הגנה מן הצדק- הפן המשפטי

5.ראשון היה פסק הדין בע"א 2910/94 ארנסט נגד יפת, פ"ד נ (2) 221, שם מוסד הכלל שלפיו בית המשפט מוסמך לבטל כתב אישום כשאין אפשרות להעניק לנאשם משפט הוגן או כשיש בניהול המשפט משום פגיעה בתחושת הצדק וההגינות. המבחן שנקבע באותו פסק דין היה מבחן "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", כאשר הכוונה להתנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם ולמקרה בו המצפון מזדעזע ותחושת הצדק נפגעת.מבחן זה רוכך עם השנים ובפסק הדין שניתן בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נגד בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (להלן: פרשת בורוביץ) הורחבה תחולת ההגנה גם למקרים של התנהגות רשלנית של הרשות או בנסיבות שאינן תלויות ברשות עצמה, אך המבססות בבירור את המסקנה כי לא ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. ניתן לומר כי בפסק הדין בעניין בורוביץ' ניתן הדגש על תוצאת ההליך הפלילי על הנאשם גם אם אין תוצאה זו נעוצה בהתנהגות "בלתי נסבלת" של הרשות, זאת מתוך ראיה כי ניהול הליך לא הוגן כלפי נאשם, יכול להווצר גם ללא קשר בהתנהגות הרשות.

6.דוקטרינה זו זכתה לעיגון חקיקתי במסגרת סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי, שם נקבע כי בית המשפט רשאי לבטל כתב אישום במקרה ש"הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". פסיקת בית המשפט העליון המאוחרת קבעה, כי סעיף 149(10) לא שינה מהמבחנים שנקבעו בפרשת בורוביץ' לבחינתה של הטענה. ראו: בע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור; ע"פ 3712/06 פלוני נגד מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 30.4.08).

בפרשת בורוביץ' נקבע מבחן משולש לתחולתה של ההגנה, אשר נועד לבחינת ההליך המשפטי, תקינותו, מידת הפגיעה של ההליך בנאשם ואיזון האינטרסים השונים שעומדים בבסיס העניין. על פי המבחן האמור, בשלב הראשון, על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני, יבחן בית המשפט אם יש בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים שבו משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות ועליו לערוך איזון בין הערכים השונים התומכים בניהול ההליך לעומת אלה הנוגדים לכך. בשלב השלישי, יבדוק בית המשפט אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום.

7.פסיקת בתי המשפט חזרה וקבעה כי דוקטרינת ההגנה מן הצדק תיושם רק במקרים יוצאי דופן ולא על נקל ימחק בית המשפט כתב האישום עקב טענה של הגנה מן הצדק.

8.משהצבנו את העקרונות נעבור לדון בתחולתה של ההגנה על המקרה שלפנינו.

דיון והכרעה

9.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה ושקלתי את טענות הצדדים, אני סבור כי דין הבקשה להידחות על שני ראשיה.

העדר אישור שפיטה

10.מקורה של הטענה הנו בהנחיות פרקליט המדינה (הנחיה מס' 2.18- מדיניות התביעה בתיקי חקירה בהם חשוד בביצוע עבירה כלפי שוטר מתלונן על שימוש בכח מצד שוטר). הנחיות אלה עניינן בתיקי חקירה בהם קיים חשד לעבירה שנעברה על ידי אזרח נגד שוטר והאזרח מעלה טענה לשימוש בכח שנקט שוטר נגדו. לפי ההנחיות, תובע/פרקליט מחויב להשהות קבלת החלטתו להעמיד לדין אזרח, במקרים שתאורו לעיל, עד אשר תתקבל החלטת מח"ש ביחס לטענות שהעלה האזרח לגבי השימוש בכח נגדו. סעיפים 5 ו- 6 להנחיות קובעים מנגנון לקבלת אישור מזורז במקרה שבו תובע או פרקליט מחליט על הגשת כתב אישום, כשהחשוד-האזרח עצור ויש כוונה להגיש נגדו בקשה למעצר עד תום ההליכים ביחד עם כתב האישום.

ככל הנראה בתיק זה הייתה כוונה להגיש בקשה למעצר עד תום ההליכים ולכן התקבל אישור מזורז בהתאם לסעיפים 5 ו- 6 להנחיות, אולם בסופו של דבר לא הוגש כתב אישום תוך כדי מעצר המבקשות. לתגובת המשיבה צורפה תרשומת של התובע לפיה ניתן אישור על ידי מח"ש להגשת כתב אישום נגד המבקשות. די בכך, בנסיבות העניין, כדי לעמוד בדרישת ההנחיות לפיה, הגשת כתב אישום תהא רק לאחר הכרעת מח"ש בטענות שהעלה האזרח לגבי השימוש בכח נגדו.

11.יתרה מכך, גם אם נפל פגם כלשהו בכל הקשור ב"אישור השפיטה", אין בכך כדי להביא לביטול כתב האישום. בע"פ 333/10 קרן סרנקו נגד מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 7.6.2010) ציין בית המשפט העליון תוך שהוא דוחה טענה של הגנה מן הצדק בהקשר דומה: