לוצקי נ' מדינת ישראל

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בתל אביב-יפו [כב' השופט ש. מלמד], אשר הרשיע לאחר שמיעת ראיות את המערער בעבירה בניגוד לתקנה 33 (א) לתקנות התעבורה בכך שנסע על שול ימני במקום על הכביש.

האירוע התרחש ביום 09.05.10, קרוב לשעה 16:00 בכביש 20. המערער קיבל מעד התביעה, השוטר, לטעון דו"ח ברירת משפט על עבירה זו ולהתחייב לשלם קנס של 750 ₪.

המערער ביקש לנצל את זכותו בדין וביקש שיתקיים משפט כהלכתו, ואכן זה, כמור, התקיים. בית המשפט שמע את עדותו של עד התביעה, השוטר, את עדות המערער ואת עדות בנו וקבע בהכרעת דינו , הארוכה יחסית והמנומקת, קביעות עובדה המבוססות על מהימנות העדים שבאו בפניו, כי התביעה שכנעה מעבר לכל ספק סביר שהמערער עבר את העבירה שיוחסה לו.

כאן המקום לומר, ואין מדובר בעניין שעומד לערעור, שבסופו של יום נהג בית משפט קמא עם המערער ביד קולא, וגזר לו קנס פחות מברירת המשפט, 600 ₪ בלבד.

ההלכה היא, למשל, כאמור בע"פ 4711/03, רובין אבו זיאד נ' מדינת ישראל [תקדין עליון] 2009, (1), 394, שהכלל הוא שערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית, אשר נקבעו על יסוד הערכת המהימנות במשקל של ראיות שהובאו בפניה, אך לכל כלל יש יוצאים מן הכלל, שלושה כאלו הובאו בפסיקה של בית המשפט העליון.

הנני מקבל את הערעור ומבטל את פסק הדין של בית משפט קמא.

בית משפט קמא, כאמור, שמע את עדותו של השוטר גדעון אניץ. השוטר, בהיותו על דוכן העדים כשהוא מעיד עמ' 2 שורות 1-13 נחקר חקירה נגדית, במסגרתה נשאל מספר שאלות וזאת אחרי שבחקירתו הראשית לא אמר דבר, נוסף לדו"ח הכתוב שערך.

לכל השאלות בחקירה הנגדית השיב עד התביעה תשובה דומה עד זהה, לעיתים אמר "לא זוכר", לעיתים הוסיף שאם רשם כך אז כך היה ושאם לא רשם, אז לא היה, כנטען.

צודק ב"כ המדינה בטיעוניו היום בפניי, כאשר מדובר בשוטרים שעורכים עשרות או מאות אלפי דו"חות, ועם חלוף הזמן קשה לצפות מהם לזכור כל אירוע ואירוע, ולכן, אם ביהמ"ש סומך על דו"ח מפורט שכתבו, שיש בו כדי לשכנע כי הדברים הכתובים בו מספיקים לצורך הרשעה, אין פגם בכך. אבל במקרה זה, בהכרעת הדין, בית משפט קמא הלך, לטעמי, צעד אחד רחוק מדי מהמותר. בעמ' 2 להכרעת דינו כתב כך: "לאחר ששמעתי את הצדדים, השתכנעתי כי עדות השוטר אמת. עדות השוטר הייתה עדות עקבית, בדו"ח שרשם, בהסברו בביהמ"ש ובעדותו בחקירה הנגדית...".

כאשר בית משפט כותב ששוטר שבכל תשובותיו אומר שהוא איננו זוכר דבר, הוא צודק שמדובר בעדות עקבית, אך לא ניתן בשום פנים ואופן לומר, שעקביות המשיכה מעבר לרשום בדוח אלא דברים שאמר בבית המשפט ובחקירה הנגדית.

לטעמי, סתירות שמצא בית משפט קמא בין עדותה מערער לבין עדות בנו אינם סתירות מהותיות, יש לזכור שמדובר בשני עדים – האחד יושב על ההגה ונוהג והאחר יושב לידו, כאשר איננו מוון לכל ההתרחשות שקורית בכביש, ודווקא ההבדלים בשאלה האם הלחיצה על ידית המעצור קדמה לעשייה, אם לא, בין המערער לבין בנו או כמה רכבים חלפו עד שחזר המערער לנתיב וכיוצ"ב, כל שיש בהם להעיד הוא שמדובר בעדות שלא תיאמו עדויות.

לטעמי, גם יש חוסר בבדיקה אם היה שוטר נוסף באירוע. כשנשאל עד התביעה האם דיבר עם שוטר אחר ברכב, לא ידע להשיב, כמנהגו אמר שאיננו זוכר, אך המערער טוען שכך, ומשטען שכך, יש לפחות אפשרות שכך היה, ויש לציין שבחקירתו הנגדית, גם הבן טען אותם דברים.

המערער מיד בשטח לשוטר מסר את גרסתו, שהייתה קוהרנטית בעיקרה מאותו רגע, דרך המכתב ששלח למשטרה בבקשה לביטול הדו"ח ובדבריו לבית המשפט. עובדה זו,כ שלעצמה, מחזקת את אמינות גרסתו.

למרות ההלכה המחייבת אי-התערבות, כאשר עסקינן בקביעות עובדה ועל סמך מהימנות, בנסיבות תיק זה, כאשר על פניו אמירת בית המשפט שעדות השוטר בפניו היא אמינה, אין לה בסיס ויש הצדקה, לפות מן הספק הסביר, לזכות את המערער, וכך הנני עושה.

הקנס ששילם המערער יוחזר.

ניתנה והודעה היום י' ניסן תשע"א, 14/04/2011 במעמד הנוכחים.

רענן בן-יוסף, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: