לוטן נ' רודיק

החלטה

להלן החלטה בבקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף, בשל חוסר סמכות עניינית לבית משפט זה להידרש לתובענה.

לטענת הנתבע, מכתב התביעה עולה בבירור, כי התובע מכיר בקיומה של שותפות בלתי רשומה בין הצדדים ביחס למיזם נשוא ההליך, ולמעשה, גם אם במסווה של סעד הצהרתי, הוא תובע את פירוקה של השותפות, סעד הנתון על פי הדין לסמכותו של בית המשפט המחוזי. עוד טוען הנתבע, כי גם במתכונתו הקיימת בגדר התביעה, כסעד הצהרתי בדבר בעלות בלעדית של התובע בכלל הזכויות הנוגעות למיזם נשוא ההליך, ומכיוון שכתב התביעה אינו כולל טענה בדבר שוויו של אותו מיזם וממילא בדבר שוויו של הסעד ההצהרתי המבוקש, הרי שלפנינו תביעה לסעד אשר שוויו לא הוערך, ומכאן סמכותו העניינית השיורית של בית המשפט המחוזי. כן נטען להעדר סמכות עניינית לבימ"ש זה לדון במרכיב התביעה הנוגע לזכויות בקניין רוחני, תחום המצוי אף הוא על פי הדין בסמכות בית המשפט המחוזי.

התובע, מנגד, איתן בדעתו, כי לבית משפט השלום נתונה סמכות עניינית לבירור התובענה, על כל מרכיביה. לטענתו, יש לבחון את סוגיית הסמכות העניינית על יסוד כתב התביעה בלבד, אשר לטעמו אינו כולל טיעון, ואף לא סעד מבוקש, הנוגעים לקיומם של יחסי שותפות בין הצדדים או לפירוק שותפות. זאת, להבדיל מסעד של פירוק שיתוף במטלטלין ביחס לזכויות במיזם נשוא ההליך, השונה במהותו מפירוק שותפות ונתבע כסעד חלופי בלבד, לגביו קיימת על פי הדין סמכות עניינית לבימ"ש השלום. בהקשר לסעד ההצהרתי הנתבע על ידו, טוען התובע ראשית, כי בהעדר טיעון לקיומה של שותפות, הרי שהסעד ההצהרתי הנתבע אינו משמש מסווה לסעד אחר של תביעה לפירוק שותפות. כן טוען התובע, ביחס לסעד ההצהרתי שתבע בגדר תביעתו, כי לא מדובר בסעד אשר לא כומת כספית,שכן מעצם הגשת התביעה לבית משפט שלום, אשר סמכותו העניינית מוגבלת בדין לבירור תביעות אשר שווין הכספי עד 2.5 מיליון ₪, מוגבל הסעד ההצהרתי הנתבע לגבולות סכום זה בכל הנוגע להערכת שווין של הזכויות במיזם אשר ביחס אליהן הוא מבוקש.

החלטתי ניתנת לאחר עיון בבקשה ובסבב התגובות ביחס אליה, בכתב התביעה עצמו, וכן לאחר דיון בבקשה ביום 22.6.10.

סבורני, כי בית משפט זה אכן נעדר סמכות עניינית לברר התובענה וכי הסמכות בעניין זה אכן נתונה לבית המשפט המחוזי. טעמי בעניין זה יפורטו להלן.

ראשית, ובניגוד לטענת התובע, אני סבורה, כי כתב התביעה אכן כולל טיעון עובדתי בדבר קיומם של יחסי שותפות בין הצדדים ביחס למיזם נשוא ההליך. טיעון בעניין זה מופיע מיד בפתח כתב התביעה, בצורה ברורה ומפורשת:

"על בסיס מצגיו של הנתבע, שלפיהם יש לו המומחיות, הידע ובעיקר – הנכונות להירתם לפיתוח המיזם על בסיס חריצות ראויה, השתדלות מיטבית ומחויבות מתאימה, נולדה שותפות בין הצדדים, אשר באותו זמן, על בסיס אותם מצגים של הנתבע, ראו בשיתוף הפעולה שלהם שותפות של ממש במיזם, הגם שלא הוגדר ביניהם מעולם מה חלקו של כל אחד מהם באותו מיזם ".

(סעיף 1 פסקה רביעית לכתב התביעה, ההדגשות כאן ולהלן - הוספו).

שנית, מעבר להתייחסות המפורשת הנ"ל לעניין האופן בו רואה התובע עצמו את יחסי הצדדים, עולה התיאור העובדתי אשר בכתב התביעה בקנה אחד גם עם הגדרת 'שותפות' בסעיף 1 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה – 1975 (להלן: "פקודת השותפויות"):

"קשרי שותפות" – הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים בין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר;

"שותפות" – חבר בני האדם שהתקשרו בקשרי שותפות;

ואכן, התיאור העובדתי שמציג התובע לאורך כתב תביעתו עולה בקנה אחד עם ההגדרות הנ"ל –התובע טוען, כי הגה רעיון למיזם עסקי בתחום האינטרנט וכי חיפש שיתוף פעולה עם איש שיווק, אשר יהיה אחראי על הפיתוח השיווקי של המיזם. זהו, לטענת התובע עצמו בכתב התביעה, הרקע לקשר בינו לבין הנתבע, קשר אליו מתייחס התובע, כאמור, כקשר של שותפות.

שלישית, חיזוק נוסף להתרשמותי, כי מקומה של התביעה להתברר לפני בית המשפט המחוזי אני מוצאת בסעיף 45 לפקודת השותפויות. עיון בסעיף זה, הכולל פירוט בדבר נסיבות שונות אשר בהתקיימן רשאי בית המשפט המחוזי להורות על פירוק שותפות, מעלה, כי קיים מתאם בין חלק מעילות פירוק אלה לבין הטענות אשר מעלה התובע כנגד הנתבע בגדר כתב התביעה. ראה בעניין זה ס"ק (3) ו- (4) בסעיף 45, העוסקים בפירוק שותפות במקרים בהם אחד השותפים אשם בהתנהגות שלפי דעת בית המשפט עלולה להשפיע לרעה על ניהול עסקיה של השותפות ובמקרים בהם אחד השותפים מפר, במזיד ובדרך קבע, את הסכם השותפות באופן השולל אפשרות מעשית סבירה להמשיך עמו בניהול עסקי השותפות. עיון בכתב התביעה שלפני מלמד, כי התובע מייחס לנתבע מעשים, התנהגות והתנהלות, אשר יש בהם כדי להכשיל, לעכב ולמנוע את קידום מיזם האינטרנט נשוא ההליך. מתאם זה, בין עילות סעיף 45 בדבר פירוק שותפות לבין הטענות המרכזיות אשר בכתב התביעה, מחזק את המסקנה, כי בית המשפט אשר אמור לברר התובענה, במישור הסמכות העניינית, הינו בית המשפט המחוזי.

רביעית, ובכל הנוגע לסעד ההצהרתי המבוקש ביחס לזכויות בקניין הרוחני במיזם האינטרנט נשוא ההליך (סעיף 68 לכתב התביעה), נתונה הסמכות העניינית על פי הדין לבית המשפט המחוזי (סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984).

ודוק: למרות שכתב התביעה כולל אף מרכיב כספי, המצוי מבחינת סכומו, בגדר סמכותו של בית משפט השלום, הרי שמעיון בכתב התביעה עולה, כי הסעד ההצהרתי הנתבע, בדבר היותו של התובע הבעלים היחיד של מכלול הזכויות במיזם, הינו מהותי ומרכזי עבור התובע. מעיון בתביעה ברור, כי התובע מבקש להיפרד סופית לשלום מהנתבע, כשהוא מצויד בפסק דין לטובתו, הקובע כי מלוא הזכויות במיזם שייכות לו וכי הוא חופשי לחלוטין לקדם את מיזם האינטרנט שהגה כראות עיניו. משכך, לא מדובר בסעד משני או טפל לסעד הכספי, ויתכן כי זהו אף הסעד העיקרי והמשמעותי הנתבע בגדר התביעה, כך שאין זה ראוי ומתאים להתייחס לסעד זה כסעד משני, המאפשר לבית משפט השלום לדון ולהכריע בו.

למעלה מן הצורך יצוין, כי כמובן שאין בכל האמור לעיל משום חווי דעה בדבר טענות התובע בכתב התביעה לגופן, או בדבר סיכויי טענות אלו להתקבל בסופו של יום על ידי בית המשפט.

יצוין, כי טענת התובע, כי הנתבע טרם הגיש כתב הגנה וכי ספק אם יעלה כלל בכתב הגנתו טענות הנסמכות על קיומה של שותפות (סע' 16 לתגובה), אינה רלוונטית לצורך הבקשה הנוכחית, באשר, סוגיית הסמכות העניינית נבחנת בראי כתב התביעה בלבד, על הטיעון העובדתי הנכלל בו והסעדים המבוקשים במסגרתו בלבד, כך שהאופן שבו יבחר הנתבע להתגונן מפני התביעה שהוגשה כנגדו, אינו מעלה או מוריד בהקשר לשאלת הסמכות העניינית.

הנה כי כן, ההליך שלפני, הן מבחינת מהותו והן מבחינת הסעד מרכזי המבוקש במסגרתו, נוגע לפירוק יחסי השותפות בין התובע לנתבע, ועניין זה, כמפורט לעיל, עולה ברורות מפרשת התביעה עצמה.

הדין בעניין הסמכות העניינית לבירור תביעה לפירוק שותפות מוסדר בפקודת השותפויות. סעיף 46 לפקודה זו קובע, כי הסמכות העניינית לדון בתביעה לפירוק שותפות, נתונה לבית המשפט המחוזי.