אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> כבירי נ' בנק הפועלים בע"מ ואח'

כבירי נ' בנק הפועלים בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 21/07/2019 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום חיפה
27475-03-18
04/07/2019
בפני השופט:
אמיר סלאמה

- נגד -
תובע:
משה כבירי
עו"ד יחזקאל חרלף
נתבעים:
1. בנק הפועלים בע"מ
2. חברת דואר ישראל בע"מ
3. אימן כראבלי
4. יאסר עשאיר (ניתן פסק דין)
5. דאניה יזמות עסקית בע"מ
6. באסל עואד
7. חוסין שחתות

עו"ד אופיר דידי [בשם נתבע 1]
עו"ד אילון אקון [בשם נתבעת 2]
עו"ד מראם אבראהים [בשם נתבע 3]
עו"ד חאלד פייסל [בשם נתבעים 5-7]
פסק דין

 

 

מי צריך לשאת בתוצאות מעשה נוכלות שהתובע נפל לו קורבן, ואשר במסגרתו איבד התובע את רכבו, וזאת לצד אלה שהוציאו אל הפועל את מעשה הנוכלות (הנתבעים 3-4)?

 

האם בנק הדואר (הנתבע מס' 2), שעבורו הופקה ההמחאה באמצעותה בוצע מעשה הנוכלות?

 

האם בנק הפועלים (הנתבע מס' 1), אשר עם פקידיו התייעץ התובע ביחס להמחאה הנדונה?

 

האם מגרש רכבים (נתבעת מס' 5), בעליו ומנהליו (נתבעים 6-7), אשר בסופו של יום הרכב נרכש על ידו ולאחר מכן נמכר לאחר?

 

האם התובע עצמו?

 

שאלות אלה, לצד שאלת גובה הפיצוי לו זכאי התובע, עומדות להכרעה בפסק דין זה.

 

 

כללי

 

  1. אין חולק שהתובע נפל קורבן למעשה נוכלות, במסגרתו הוא מכר את רכבו לנתבעים 3 ו- 4 תמורת 78,000 ₪; קיבל לידיו "המחאת דואר" על סך 78,000 ₪ משוכה לפקודתו; מסר לידי הנתבעים 3-4 את הרכב והעביר את הבעלות בו; רק כדי לגלות יום למחרת, שהמחאת הדואר שקיבל היא חסרת ערך, לאחר שהנתבעים 3-4 או מי מטעמם מילאו את הפרטים בה מבלי שהופקדו כספים כלשהם בבנק הדואר, ולמעשה הוציאו את הרכב מבעלותו במרמה.

 

  1. הנתבעים 3 ו- 4 הורשעו במסגרת הליך פלילי בשלל עבירות ביחס לפרשה הנ"ל (לרבות שימוש במסמך מזוייף וקשירת קשר לביצוע פשע), ודינם נגזר (לרבות תשלום קנס אשר ככל הידוע טרם שולם עד היום).

הנתבע מס' 4 לא התגונן מפני התביעה שלפניי, ואילו הנתבע מס' 3 העלה טענות הגנה שנוגעות לתרומה שהיתה לתובע באובדן רכבו, ולשיעור הפיצוי לו זכאי התובע.

אחריותם של הנתבעים 3 ו- 4 לאובדן רכבו של התובע אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת.

 

  1. לצד מבצעי מעשה הנוכלות המתואר, ביקש התובע לחייב את הנתבעים האחרים בהפסד עקב אובדן רכבו, ואלה היו עיקר טענותיו בנדון:

 

  • נגד בנק הדואר" העלה התובע טענות הנוגעות לנסיבות בהן יצאה מהבנק ההמחאה שהגיע לידי הנתבעים 3-4; בנוגע לנוהלי השמירה והפיקוח ביחס להמחאה הנדונה; ובנוגע לאי מתן התראות ואזהרות לכלל הציבור, וכן למוסדות בנקאיים, בעקבות סדרה של מעשים דומים שנעשו תוך שימוש בהמחאותיו.

 

  • נגד בנק הפועלים העלה התובע טענות בנוגע לאופן הטיפול בפנייתו של התובע לבנק, עובר לביצוע העסקה, במסגרתה ביקש ייעוץ של הבנק בנוגע להמחאת הדואר אותה קיבל מידי הנתבעים 3-4, כשלטענתו הייעוץ שניתן לו היה רשלני ושגוי, דבר שהוביל אותו לקבל מידי הנתבעים 3-4 את ההמחאה חסרת הערך, כנגד מסירת הרכב לידיהם.

 

  • כנגד הנתבעים 5 עד 7 טען התובע, כי מדובר במגרש רכבים ובבעליו ו/או מנהליו, אשר רכשו את רכבו בנסיבות בהן הם חשדו, או צריכים היו לחשוד, שמדובר ברכב "גנוב", וגרמו לכך שהרכב התגלגל לידי צד שלישי אשר היתה לו זכות שגברה על זכותו של התובע ברכב.

 

  1. בפי כל אחד מהנתבעים הועלו טענות הגנה, אשר יפורטו בעת שנדון באופן פרטני באחריותו של כל אחד מהם.

 

  1. בהליך נשמעו ראיות, לאחר שהצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית.

מטעם התובע נשמעו, מלבד עדותו הוא, גם עדות אשתו; עדות קצין בטחון של בנק הדואר; עדותם של שני אחרים שנפלו קורבן למעשי נוכלות דומים; ועדות של האדם שרכש בסופו של יום את רכבו.

            מטעם בנק הדואר נשמעה עדות נציגה שלו.

מטעם בנק הפועלים נשמעו עדותן של פקידת הבנק שטיפלה בתובע ובאשתו ביום ביצוע העסקה, ועדות מנהלת הסניף אליו פנה התובע באותו יום ולמחרת.

מטעם הנתבע מס' 3 העיד הוא עצמו.

מטעם הנתבעים 5-7 לא הובאו עדים, לאחר שבא כוחם "משך" את תצהיריהם בישיבה האחרונה שנקבעה לשמיעת הראיות, אליה הם לא התייצבו.

 

  1. בתום שמיעת הראיות סיכמו הצדדים את טיעוניהם על פה.

 

דיון והכרעה

 

  1. לאחר שמיעת הראיות מצאתי לקבל את התביעה נגד הנתבעים 1-3 (כנגד הנתבע 4 כבר ניתן פסק דין), תוך ייחוס אשם תורם לתובע, ולדחותה נגד הנתבעים 5 עד 7, כפי שיפורט להלן.

 

  1. דרך הילוכו של פסק דין זה תהיה בהתייחסות נפרדת לשאלת האחריות ביחס לכל אחד מהנתבעים (או קבוצת הנתבעים, במקרה של הנתבעים 5-7), כאשר בהמשך תבוא התייחסות גם לסוגיית האשם התורם וגובה הפיצוי.

 

 

אחריות הנתבע מס' 3

 

  1. נתחיל בנתבע מס' 3, לגביו הדיון בשאלת האחריות הוא הקל ביותר.

 

  1. כאמור, לא יכול להיות ספק באחריותו של הנתבע מס' 3 לכך שהתובע איבד את רכבו.

 

  1. הנתבע מס' 3 הורשע בהליך פלילי בביצוע שורות של עבירות (ביחד עם הנתבע מס' 4), אשר גרמו לכך שהרכב יצא מחזקתו ומבעלותו של התובע, מבלי שהאחרון קיבל תמורה כלשהי עבור רכבו.

פסק הדין המרשיע מהווה ראיה כנגד הנתבע מס' 3 (סעיף 42א' לפקודת הראיות), כאשר מעבר לכך לא הציג הנתבע 3 הגנה של ממש מפני אחריותו ביחס לאובדן הרכב.

 

  1. אין לקבל את טיעוניו של הנתבע מס' 3 לקיום "אשם תורם" מצד התובע במערכת היחסים שבין שני צדדים אלה.

הנתבע מס' 3 היה שותף להוצאתו, בכוונה ובמרמה, של הרכב מידי התובע, ואין הוא רשאי להתגונן כלפי התובע בכך שהאחרון, כך לשיטת הנתבע מס' 3, התרשל בהתנהלותו בכל הנוגע לעסקה בו רומה התובע על ידי הנתבע מס' 3.

משל למה הדבר דומה? לגנב, אשר פורץ לביתו של אחר, מוציא מהבית רכוש אשר לא ניתן אחר כך להשיבו לקורבן; וכאשר הקורבן מבקש מהפורץ פיצוי עבור הרכוש, טוען הפורץ שהקורבן התרשל בשמירה על הרכוש.

כפי שאין לאפשר לפורץ פתחון פה בטענה של אשם תורם כלפי הקורבן בדוגמה לעיל, אין לאפשר לנתבע  מס' 3 ליהנות מטענת אשם תורם מצד התובע (וזאת מבלי להתייחס לנכונות טענות הנתבע מס' 3 ביחס להתרשלות מצד התובע).

 

  1. גם אין לאפשר לנתבע פתחון פה בטענה לפיה התובע לא הוכיח מהו ערכו של הרכב שאבד כתוצאה ממעשיו הפליליים של הנתבע מס' 3.

הנתבע מס' 3 גרם לתובע לכרות עסקה שהתבססה על מחיר תמורה של 78,000 ₪, והכל בכוונת מרמה לנשל את התובע מרכב זה.

משמומשה כוונה פלילית זו, והתובע איבד את רכבו, לא יכול הנתבע מס' 3 לטעון שהתובע לא הוכיח מהו ערך הרכב.

למצער, וככל שהנתבע טוען כי ערך הרכב אינו תואם את מחיר העסקה שהוא עצמו רקם בכדי לנשל את התובע מרכבו, הוטל עליו הנטל להוכיח מהו ערך הרכב, נטל אשר הנתבע מס' 3 לא השתדל, ולו במעט, לעמוד בו.

די בכך כדי לדחות את טענתו של הנתבע מס' 3 בנדון, וזאת אף מבלי שהתייחסנו לכך שחומר הראיות תומך בטענת התובע לגבי ערך הרכב (כפי שיפורט בהמשך).

 

  1. סיכומם של דברים, דין התביעה נגד הנתבע מס' 3 להתקבל במלואה.

כאמור, ככל הידוע  הנתבע מס' 3 לא שילם, עד היום, את הקנס שהושת עליו לטובת התובע במסגרת ההליך הפלילי.

 

אחריות בנק הדואר

 

  • ראש לכל – מדובר בהמחאה של בנק הדואר

 

  1. האחריות שייחס התובע לבנק הדואר הושתתה על עובדה בסיסית אחת – ההמחאה ששימשה את הנתבעים 3-4 במסגרת העסקה בה נושל מרכבו, היתה המחאה אותנטית של בנק הדואר, שהגיע בדרך עלומה לידיהם, אשר בתורם מילאו (הם או מי מטעמם) את ההמחאה, לרבות בפרטי התובע ובסכום ההמחאה, ובכך גרמו לתובע להעביר את הבעלות ברכבו ולמסור אותו לידיהם.

 

  1. ייאמר מייד – חומר הראיות מלמד, במידה הדרושה במשפט אזרחי ואף הרבה מעבר לכך, שההמחאה אשר שימשה את הנתבעים 3-4 היא המחאה אותנטית של בנק הדואר, כלומר המחאה שיוצרה עבור בנק הדואר לצורך עסקיו הרגילים, ואשר יצאה מרשות בנק הדואר והגיעה לידי הנתבעים 3-4.

 

  1. ככל שהיתה טענה מצד בנק הדואר בעניין האותנטיות של ההמחאה (להבדיל מהתוקף המשפטי שלה), הרי שהיא הועלתה בקול ענות חלושה, אשר הלך ונחלש ככל שהתקדם התיק.

סבורני שאין טעם להכביר בנדון מילים, ואסתפק להלן בהפנייה לעיקרי הדברים:

  • ההמחאה נחזית להיות המחאה אותנטית של בנק הדואר, לרבות "לוגו" כסוף ובוהק בפינה השמאלית העליונה שלו;
  • בנק הדואר לא טען שההמחאה היא שונה, באופן כלשהו, מהמחאה אותנטית שלו, ולא הצביע ולו על סממן אחד המעיד כי אין המדובר בהמחאה אותנטית שלו;
  • ההמחאה נושאת מספר סידורי, ובנק הדואר לא טען כי אין המדובר במספר המעיד על חוסר האותנטית של ההמחאה;
  • בנק הדואר נמנע מלהציג ראיות בדבר בדיקות שנעשו (ושמא לא נעשו כלל) מול בית הדפוס או בתי הדפוס שעובדים עבורו בהנפקת ההמחאות, והתנהלותו בהקשר זה פועלת באופן מובהק לרעתו;
  • קצין בטחון של בנק הדואר, מר יהודה דמתי, שהוזמן להעיד דווקא על ידי התובע (לאחר שהאחרון נחשף להודעה שמסר העד במשטרה), ואשר היה אמון על בדיקת המקרה מושא התביעה במסגרת עבודתו, אישר בעדותו במשטרה כי ההמחאה המדוברת (ביחד עם אחרות שהוצגו בפניו על רקע פרשות אחרות) נראית המחאה מקורית, אם כי תוכנה זוייף (ראו הודעת העד דמתי במשטרה, בתאריך 14.12.16). בהודעה עוקבת במשטרה (מתאריך 19.1.17) ציין מר דמתי כי ההמחאות (לרבות זו מושא התביעה) "הן המחאות מקוריות שהוזמנו ע"י בנק הדואר מבית הדפוס כחלק מתהליכי העבודה הרגילים לצורך הפצתן לסניפים ברחבי הארץ לעבודה שוטפת".

בהקשר אחרון זה מצאתי כלא משכנע את הניסיון של מר דמתי, בחקירתו הנגדית בפניי, שלא לאשר (לפחות לא ברחל בתך הקטנה) שמדובר בהמחאה אותנטית שיוצרה עבור בנק הדואר.

 

  1. דומני כי די באמור לעיל כדי לבסס כדבעי את המסקנה שההמחאה אשר שימשה את הנתבעים 3-4 במעשה המרמה שבוצע מול התובע, היא המחאה אותנטית, שיוצרה עבור בנק הדואר, יצאה מרשותו בדרך עלומה והגיעה לידי הנתבעים 3-4.

 

  • המקור הנורמטיבי להטלת אחריות על בנק הדואר

 

  1. בסיכומיו תהה ב"כ בנק הדואר אודות קיומו של מקור נורמטיבי שיכול לבסס הטלת אחריות על מרשו ביחסיו מול התובע, כשלשיטתו התובע לא הצליח להצביע על מקור נורמטיבי שכזה.

 

  1. דומני שלא צריך להפליג למחוזות רחוקים בחיפוש אחרי מקור נורמטיבי שיכול לשמש בסיס להטלת אחריות על בנק הדואר כלפי התובע במקרה דנן, ודי אם נגיע לחופיה המוכרים היטב של פקודת הנזיקין לצורך כך, לרבות עוולת הרשלנות שבה.

 

  1. כידוע, עוולת הרשלנות מורכבת משלושה יסודות:

 

  • התרשלות, קרי הפרה של חובת זהירות;
  • נזק;
  • קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק.

 

  1. אשר לקיומה של חובת זהירות ביחסים שבין בנק הדואר לבין התובע, בכל הנוגע להמחאת הדואר האמורה, סבורני שאין כל קושי בקביעת קיומה של חובת זהירות שכזו.

כעולה מחומר הראיות, בנק הדואר הוקם מכוח חוק הדואר, כשירות בנקאי במשרד התקשורת.

מדובר בחברת בנק של רשות הדואר, המספקת שירותים פיננסיים במסגרתם מתאפשרת העברת סכומי כסף באמצעות המחאות בעלות ערכים נקובים שאינן ניתנות להסבה, הקרויות "המחאת דואר".

המחאת דואר ניתנת לידי לקוח המתייצב בסניף דואר; מפקיד בסניף את סכום הערך שברצונו להיות מצויין על גבי ההמחאה; ולאחר הפקדת הסכום והזנת הפרטים במערכת בנק הדואר, מופקת עבור הלקוח המחאה בערך שהוזן, לפקודת המוטב שהלקוח ביקש (ראו בנדון תצהיר עדותה הראשית של הגב' סבטלנה פריצרט, נציגת הבנק הדואר שהובאה למתן עדות).

 

  1. הנה כי כן, המחאת דואר מכילה את הפוטנציאל להיות המחאה בנקאית לכל דבר ועניין, במובן זה שבעיני צד שלישי היא יכול להיות שוות ערך להמחאה המשוכה על ידי בנק, על הכרוך בכך (לא בכדי מתייחס בנק הדואר להמחאת דואר כאל המחאה בנקאית בפרסומיו לציבור).

ודוקו. לא בכדי ציינתי שהמחאת דואר מכילה פוטנציאל של המחאה בנקאית, שכן החשוב לעניינו אינו טמון בשאלה האם ההמחאה מושא התביעה קיבלה תוקף משפטי מחייב, מבחינת בנק הדואר, במובן של דיני שטרות, אלא הוא טמון בשאלה כיצד נתפסת, או עלולה להיתפס, המחאת דואר בעיני צד שלישי המקבל אותה לידיו בתור מוטב, כפי שהתרחש במקרה דנן עם התובע.

ובמילים אחרות. חובת הזהירות המוטלת על בנק הדואר ביחס להמחאת דואר המופקת עבורו, עוד טרם מולאה המחאה זו ועברה תהליך של תיקוף משפטי מבחינת בנק הדואר, נוגעת לכך שהמחאת דואר יכולה, בנסיבות מסויימות, להיות נחזית בידי צד שלישי כמחאה בנקאית לכל דבר ועניין.

משכך, המחאת דואר שהונפקה עבור בנק הדואר לצורך עסקיו, יכולה לשמש, בידי גורמים בעלי כוונות פליליות, אמצעי לביצוע עבירה פלילי, אשר מכוונת כלפי קורבן תמים.

עצם הפוטנציאל הטמון בהמחאה אותנטית של בנק הדואר לשמש אמצעי לביצוע מעשים פליליים, במסגרתם מנושלים צדדים שלישיים מרכושם, מטיל על בנק הדואר חובת זהירות, הכוללת, בין היתר, את החובה לנקוט באמצעים סבירים בכדי שהמחאות דואר אותנטיות לא תתגלגלנה לידיים של בעלי כוונות זדוניות.

בהיבט זה, דומה חובת הזהירות של בנק הדואר ביחס להמחאת דואר אותנטית שיוצרה עבורו, לחובת הזהירות שיש לכל בנק לשמור על המחאות  אותנטיות שיוצרו עבורו, עוד טרם נעשה בהם שימוש, שכן ברי שהמחאות אלה הם בעלות פוטנציאל נזק כלפי כלל הציבור כשהן בידיים הלא נכונות.

 

  1. מכאן גם ברור שכל טיעוניו של בנק הדואר בהליך שלפני, בניסיונו לשכנע כי אין להמחאה הנדונה כל תוקף משפטי מבחינתו כל עוד לא הופקדה באחד מסניפיו הכסף בגינה ופרטיה לא קודדו אל תוך המערכת שלו, אין כל רלוונטיות ונפקות לענייננו.

לא בתוקף המשפטי של ההמחאה הנדונה באספקלריה של דיני שטרות עסקינן, אלא בהפרת חובת זהירות בכל הנוגע לפוטנציאל הנזק הטמון בהמחאת הדואר בהיבט החפצי שלה.

במובן זה (להבדיל אלפי הבדלות כמובן) דומה המחאת דואר אותנטית לאקדח לא טעון, שהושאר על ידי בעליו בגן משחקים, ביחד עם כדורים לצדו.

אם כתוצאה ממעשה רשלנות שכזה מגיע האקדח לידי נער או נערה, אשר טוענים את האקדח בכדורים, יורים בו וגורמים נזק לאחר, אין רלוונטיות לטענת מצד בעל האקדח שבמצבו בו הופקר האקדח על ידו, הוא לא היה מסוכן כל עוד לא נטען בכדורים  וכל עוד לא לחצו על ההדק.

בענייננו, אם כתוצאה מרשלנות בנק הדואר התגלגלה המחאה אותנטית שלו לידיים של בעלי כוונות זדוניות אשר השתמשו בו כדי לנשל אחרים מרכושם, אין רלוונטיות לטענה מצד בנק הדואר לכך שאין ערך מבחינתו להמחאה, מבלי שהופקדה אצלו תמורה עבורה.

רוצה לומר, חובת הזהירות המוטלת על בנק הדואר אינה נובעת מהתוקף המשפטי של ההמחאה באספקלריה של דיני השטרות, אלא עקב פוטנציאל הנזק שלה כחפץ.

 

  1. אמור מעתה, לבנק הדואר יש חובת זהירות כלפי כלל הציבור, בנוגע להמחאות דואר המיוצרות עבורו, ואשר מיועדות לשימוש במהלך העסקים הרגלים שלו.

תוכנה של חובת זהירות זו כולל חובה לנקוט באמצעים סבירים כדי למנוע נזק שיכול להיגרם לציבור כתוצאה משימוש בלתי מורשה בהמחאות דואר, לרבות החובה לשמור על המחאות הדואר; למנוע את הגעתן לזרים שיכולים לעשות בהם שימוש בלתי חוקי; לפקח על מקרים בהן המחאות יוצאות מרשות או משליטת בנק הדואר עוד טרם מולאו; ולהזהיר את הציבור או גורמים בעלי נגיעה להמחאות שיצאו משליטת בנק הדואר.

 

  • האם הפר בנק הדואר את חובת הזהירות במקרה דנן ?

 

  1. אקדים מסקנה להנמקה ואציין שסבורני שהמענה לשאלה זו הוא בחיוב.

 

  1. ככלל, המחאות אותנטית של בנק הדואר, עוד טרם תיקופן לפי דיני שטרות (קרי לפני שמולאו וכו'), אינן אמורות להימצא , ככה סתם, בידיים זרות שאינן קשורות למערכת בנק הדואר.

עצם העובדה שהמחאת דואר אותנטית הגיעה לידי הנתבעים 3-4 מעידה, אפריורי, על תוצאה בלתי סבירה מבחינת הגוף שאמון לשמור על המחאות שיוצרו עבורו, קרי בנק הדואר.

במילים אחרות, עצם העובדה שהמחאה אותנטית של בנק הדואר נמצאה בידי זרים אשר עשו בה מעשה פלילי, מדברת בעד עצמה בכל הנוגע להתרשלות מצד בנק הדואר.

 

  1. פועל יוצא מכך שהיה על בנק הדואר להוכיח, כי יציאת ההמחאה מרשותו לא נבעה מרשלנות.

והנה, לא רק שבנק הדואר לא הרים, ולו במעט, את הנטל האמור, אלא שהראיות מצביעות על התנהלות רשלנית מצדו בהקשר זה.

בנק הדואר לא עשה דבר בכדי להוכיח מהיכן הגיעה ההמחאה הנדונה, איפה היא עברה, ומתי וכיצד יצאה משליטתו.

העדה היחידה שהובאה מטעמו לא ידעה למסור עובדות ונתונים רלוונטיים בנדון.

קצין הבטחון שזומן על ידי התובע למסירת עדות (מר דמתי), מסר עדות שבמקרה הטוב ניתן לומר עליה שהיא עמומה בנקודה זו, כאשר מדובר על מי שהיה אמון על בדיקת המקרה, וחזקה שבדק, או צריך היה לבדוק, כיצד יצאה ההמחאה מרשות בנק הדואר והגיעה לידי הנתבעים 3-4.

 

  1. מאידך, חומר הראיות שהוצג בפניי בהחלטה מצביע על התרשלות של בנק הדואר בשמירה על המחאות דואר אותנטית המיוצרות עבורו.

מעדות הגב' פריצרט, העדה מטעם בנק הדואר, עולה כי בנק הדואר מתייחס להמחאה אותנטית שיוצרה עבורו כעל נייר A4, כל עוד לא שולם עבורו כסף וכל עוד לא קודדה במערכת של בנק הדואר.

בכך, מתעלם בנק הדואר מפוטנציאל הנזק הטמון בהמחאה בפן החפצי שלה, ודמה כי דרך התייחסות זו היא הבסיס להתרשלות בנק הדואר במקרה שבפנינו.

הגב' פריצרט בעדותה לא ידעה למסור נתונים של ממש אודות נוהלי השמירה שנוקט בנק הדואר ביחס להמחאות שטרם שמולאו, וכל שידעה לומר בנדון היתה שהיא מניחה שהמחאות אלה מונחות בחלק הפנימי של הסניף, כאשר התייחסותה בנדון היתה כמו התייחסות לנייר A4 ריק, שגם הוא מונח בחלק הפנימי, משום שבנק הדואר אינו מחלק ניירות כאלה לציבור.

עדותו של קצין הבטחון דמתי במשטרה אינה משפרת את המצב מבחינת בנק הדואר, כאשר באחת מהודעותיו שם מסר מר דמתי , בהתייחסו לשאלה מקור המחאות דואר בהן נעשו שימוש כי "לא ניתן לדעת האם נגנבו מהסניף או הושלכו על ידי הסניף או סוכנות דואר שנסגרה לפח האשפה מן דהו (כך במקור – א.ס) לקח אותן והשתמש בהן".

התמונה שעלתה מעדות הגב' פריצרט ומר דמתי היתה עגומה למדי מבחינה זו, והיא לימדה על יחס מזלזל של בנק הדואר בשמירה על המחאות דואר טרם מולאו, תוך התעלמות מפוטנציאל הנזק הטמון במחאות אלה בפן החפצי שלהן.

 

  1. זאת ועוד; מחומר הראיות עולה שקדמו למקרה מושא התביעה מספר לא מבוטל של מקרים, עשרות אם לא מאות, בהם התגלגלו המחאות דואר אותנטיות לידיים זרות

זה מלמד על רשלנות בדרגה גבוהה בשמירה.

כך עלה מעדותו של מר דמתי לפניי, כאשר הגב' פריצרט, אשר העידה בישיבה לאחר מכן, ניסתה, ללא הצלחה יתרה, להפחית מחומרת היקף התופעה.

המספר הלא מבוטל של מקרים בהם הגיעו המחאות אותנטיות של בנק הדואר לידיים זרות, מהווה נדבך נוסף המבסס את התרשלות בנק הדואר בהתייחסות להמחאות אלה, ובשמירה ופיקוח עליהם.

די בכך כדי לבסס את טענת ההתרשלות שהופנתה כלפי בנק הדואר במקרה דנן, וזאת מבלי להידרש לטענה שהיה על בנק הדואר לנקוט באמצעים מתאימים בעקבות סדרת מעשי הנוכלות שנעשו באמצעות המחאות דואר שלו עובר למקרה שלנו, לרבות מתן אזהרה מתאימה לציבור, התרעה בפני מוסדות בנקאיים, שינויי נוהלים וכיוצא באלה, כאשר גם כאן הפגינה הגב' פריצרט בעדותה חוסר ידע מתמיה באשר למה שנעשה (או שמא לא נעשה) על ידי בנק הדואר בעקבות מקרים אלה.

 

  • קשר סיבתי

 

  1. לטענת בנק הדואר, גם אם תאמר שהיתה התרשלות מצדו ביחס להמחאה הנדונה, אין קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזק שנגרם לתובע (קרי – אובדן רכבו).

אין בידי לקבל טענה זו.

 

  1. במישור העובדתי הוכח, כי ההמחאה האותנטית שהיתה בידי הנתבעים 3-4 גרמה לתובע להניח שמדובר בהמחאה בנקאית שוות ערך לכסף מזומן, ובכך גרמה לו להסכים למסור את החזקה ברכבו לאחרים, ולהעביר בו את בעלותו ברכב, מבלי שקיבל תמורה לכך.

זאת ועוד. עת תיכננו הנתבעים 3-4 לבצעם את זממם, הם סברו שנחוצה להם המחאה אותנטית של בנק הדואר, וזאת בכדי שניתן יהיה לשכנע, באמצעותה, אחרים בביצוע העסקה.

נוסף לכך, ניתן להניח, ברמה גבוהה של סבירות, כי העובדה שההמחאה היתה אותנטית הביאה לכך שעת פנה התובע לבנק הפועלים, והראה אותה לפקידי הבנק, גרם הדבר לכך שפקידי הבנק  התייחסו אליה כהמחאה כשרה, כאשר ייתכן בהחלט שהאותנטיות של ההמחאה גרמה להם שלא לעמוד על המשמר ביחס לסממנים אחרים שהיו בהמחאה, אשר מולאו בה לאחר שיצאה שלא כדין מבנק הדואר, ואשר היה בהם כדי לעורר חשד שמדובר בהמחאה לא כשרה (על כך נרחיב בהמשך).

לבסוף, ומבחינת למעלה מהצורך, אציין כי התנהלותם של מעוולים אפשריים אחרים לצד בנק הדואר (לרבות בנק הפועלים), לא ניתקה בנסיבות העניין את הקשר הסיבתי שבין התרשלות בנק הדואר לבין התוצאה הסופית.

 

  1. לטענת בנק הדואר, התנהלות התובע עצמו ניתקה כל קשר סיבתי בין התרשלות מצד בנק הדואר לבין התוצאה הסופית, וזאת משני טעמים:
  • החלטת התובע שלא לבדוק את ההמחאה בסניף של בנק הדואר בטרם הוציא אל הפועל את העסקה;
  • החלטת התובע שלא להמתין, טרם ביצוע העסקה, שלושה ימים עד פירעון ההמחאה, בניגוד לעצת פקיד הבנק.

 

  1. אינני מקבל את טענת בנק הדואר בנדון, לפיהן מעשים אלה מנתקים את הקשר הסיבתי בין התרשלותו לבין התוצאה הסופית.

 

  1. אשר לאי פניית התובע לבנק הדואר לצורך אימות ההמחאה טרם הוצאת העסקה אל הפועל, הרי שגם אם תאמר שהתנהלות שכזו היא רשלנית, הרי שאין המדובר בהתנהגות המנתקת את קשר הסיבתי בין התרשלות בנק הדואר לבין התוצאה הסופית.

הטעם לכך שהוא שמחומר הראיות שהונח בפניי עולה, כי גם אם היה התובע פונה לסניף של הדואר עם ההמחאה הנדונה, לא ניתן לאמר, במאזן ההסתברויות, שהדבר היה משנה מהתוצאה  הסופית.

בהקשר זה נפנה לעדותו של מר יונה גריץ, שהעיד בפניי (והיה עד מהימן בהחלט), ממנה עלה שאף הוא נפל קורבן למעשה דומה, עת שוכנע לסמוך על המחאת דואר שהגיעה לידי נוכלים והיא מולאה אחר כך שלא כדין.

והנה, אותו מר גריץ הגיע עם ההמחאה לסניף של הדואר, הראה אותה לפקידה, והאחרונה אמרה לו, לאחר שעיינה בה, כי היא ברת פירעון, אך היא עצמה אינה יכולה לפרוע אותה בשל העדר מזומנים בסניף, והכל חרף העובדה ששמו של מר גריץ נרשם באופן מוטעה על ההמחאה.

עיננו הרואות, עת הגיע אדם עם המחאה דומה לסניף הדואר, והציג אותה שם, הדבר לא גרם לכך שפקיד הדואר גילה שמדובר בהמחאה בלתי כשרה.

בהקשר זה אוסיף, כי אין ממש בטענת בנק הדואר, כי הגעת התובע לסניף הדואר היתה גורמת לכך שהפקיד יעביר את ההמחאה דרך המערכת הממוחשבת, ודי אם נפנה למבחן התוצאה בנדון, המלמד (כעולה מחומר הראיות, לרבות עדותם של מר גריץ ומר גידי אברהם, שנפל גם הוא קורבן למעשה דומה), כי פקידי הדואר אינם נוהגים, כדבר שבשגרה, להעביר את ההמחאה במערכת הממוחשבת כל אימת שהמחאה שכזו מוצגת בפניהם.

 

  1. יתרה מכך, ספק אם ניתן לאמר שהתובע התרשל בכך שהוא פנה לייעוץ בסניף הבנק "הרגיל" שלו, ולא לסניף של בנק הדואר.

כפי שנראה בהמשך, התובע, אשר היה בלבו חשש לגבי ההמחאה (לא בגלל המראה שלה, אלא חשש עקרונית נוכח אי ידיעה ברורה אודות מהותה ואופיה), פנה לייעוץ בבנק הפועלים, שם הוא מנהל את חשבונו, והייעוץ שם הניח את דעתו (על כך בהמשך).

בנסיבות אלה, אין לומר כי היה על התובע לפנות לסניף הדואר עם ההמחאה, לאחר שפנה לסניף הבנק בו התנהל חשבונו, וקיבל שם ייעוץ לגבי ההמחאה אשר הניח את דעתו.

 

  1. אשר לטענה שהחלטת התובע שלא להמתין שלושה ימים עד לפרעון ההמחאה, בניגוד לעצת פקידי בנק הפועלים, הרי שגם כאן לא מצאתי שיש בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי.

על התנהלות התובע בנדון ארחיב בעת דיון באחריות בנק הפועלים, ואולם יצויין שגם אם ניתן לראות בהחלטה האמורה של התובע משום התרשלות, הרי שלכל היותר מדובר בהתנהלות העולה כדי אשם תורם, אך אין המדובר במעשה המנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלות בנק הדואר לבין הנזק שנגרם לתובע.

 

  1. בנק הדואר העלה טענה חלופית לאשם תורם מצד התובע, טענה אשר תידון בהמשך פסק הדין, לאחר סיום הדיון באחריות שנטענה כלפי כלל הנתבעים.

 

אחריות בנק הפועלים

 

  1. הטענה לאחריות מצד בנק הפועלים מושתת על כך שבמסגרת העסקה אותה ביצע התובע עם הנתבעים 3-4, ולאור חשש שקינן בלבו ביחס להמחאה שבנדון, הוא פנה לסניף בנק הפועלים שם מתנהל חשבונו, וביקש לקבל ייעוץ ביחס להמחאה.

התובע טוען שהייעוץ אותו קיבל היה רשלני, דבר שגרם לו לסמוך על כך שההמחאה היא כשרה ושוות ערך לכסף מזומן, ובכך הסכים להעביר את הבעלות והחזקה ברכב לאחרים.

 

  • גרסאות הצדדים

 

  1. לטענת התובע ואשתו, עת סוכם בינו לבין הנתבע 4 בדבר העסקה, לרבות המחיר, ציין האחרון שהוא יחזור באותו יום עם "שיק בנקאי של בנק הדואר".

לטענת התובע ואשתו, נוכח חוסר הבנתם בעניין שיקים של בנק הדואר, הם קבעו עם הנתבע מס' 4 להיפגש בסניף בו מתנהל חשבונם בבנק הפועלים, וזאת בכדי לקבל ייעוץ מהבנקאי שלהם ביחס לשיק.

לטענת השניים, הם הגיעו בשעות אחר הצהריים לסניף בו מתנהל חשבונם; הקדימו את הנתבע מס' 4; הודיעו על הגעתם; והתבקשו להמתין עד שיגיעו הקונים.

עם הגעת "הקונים" (הנתבעים 3-4), מסר התובע את המחאת הדואר שהביאו הקונים לידי פקידה בשם אורלי מוסרי (להלן – "אורלי"), אשר הלכה להתייעץ עם פקידה אחרת, ומסרה, לאחר שובה, כי מדובר בהמחאה בנקאית לכל דבר ועניין, "ודינה כדין כסף מזומן".

התובע ואשתו מסרו כי באותה הזדמנות אמרה להם אורלי שהם "יכולים להמתין 3 ימים", אך "מיד לאחר מכן" היא העבירה את השיק במכשיר שקורא המחאות, ואף סובבה את צג המחשב שמולה בכדי להראות להם שחשבונם זוכה בסכום ההמחאה.

התנהלות פקידת הבנק, כך טענו השניים, נטעה בלבם אמונה שההמחאה שוות ערך לכסף מזומן, וכי אין מקום לדאגה.

 

  1. הבנק, מצדו, הציג גרסה שונה לדברים.

לטענת פקידת הבנק אורלי, התובע ואשתו היו בבנק פעמיים ביום 28.11.16, פעם בשעות הבוקר ופעם בשעות אחר הצהריים.

בשעות הבוקר, כך נטען, הגיעו השניים על מנת להתייעץ אודות מכירת רכבם בתמורה להמחאה בנקאית של בנק הדואר.

אורלי, כך טענה בתצהירה, הסבירה ארוכות לתובע ולאשתו מהי המחאה בנקאית, תוך דגש על כך שמדובר בהמחאה שעלולה להיות מסורבת בתוך שלושה ימים, כך שהזיכוי בגינה יופיע שלושה ימים אחרי הפקדתה.

לטענת אורלי, היא מסרה להם שעדיף לבצע את העסקה בכסף מזומן, ואף השיגה עבורם הנחה בעמלת הפקדת מזומנים (לאחר ששוחחה בנדון עם מנהלת הסניף), ולבסוף התובע הודיע כי בכוונתו להודיע לקונה שישלם עבור הרכב במזומן.

אורלי המשיכה וטענה כי בשעה 17:00 שבו התובע ורעייתו לסניף, וביקשו להפקיד המחאה בנקאית על סך 78,000 ₪, חרף ההסברים שהם קיבלו.

לטענתה, בשל העובדה שההמחאה "הייתה שונה מן ההמחאות הבנקאיות שנתקלתי בהן עד אז", היא פנתה להתייעץ עם פקידה אחרת המשמשת "בנכולית", אשר מסרה לה כי על פניו זו המחאה של בנק הדואר, אותה יש לנסות להעביר במכונת הפקדת שיקים.

לדברי אורלי, כאשר חזרה לעמדתה הקונה פנה אליה בכעס והאשים אותה בכך שאמרה שההמחאה מזוייפת, ובתגובה היא אמרה לתובע כי אין אישור מוחלט על השיק, וכי ההפקדה תאושר רק לאחר 3 ימי עסקים.

הגב' אורלי מסרה כי בניסיון לסייע לתובע היא ניסתה ליצור קשר טלפוני עם בנק הדואר, ללא הצלחה.

לטענתה, חרף כל האמור החליטו התובע ואשתו להפקיד את ההמחאה בחשבונם, ועזבו את הסניף.

יש לציין כי לצד תצהירה של הגב' אורלי, הוגש תצהיר של מנהלת הסניף הגב' רות יניב, אשר אמנם לא היתה נוכחת בזמן שיחתם של התובע ואשתו עם אורלי (מעדותה אף עלה שהיא לא ראתה במו עיניה את התובע ואשתו באותו יום בסניף), אך אישרה שאורלי ביקשה ממנה הנחה לגבי הפקדת מזומנים; שהתובע ואשתו היו פעמיים בסניף (למרות שכאמור היא לא ראתה אותם במו עיניה); וכי למחרת היום הגיעו התובע ואשתו לסניף, לאחר שהתברר שההמחאה מזוייפת, ובמעמד זה הודתה אשת התובע כי הם ביצעה את העסקה חרף האזהרות שקיבלו מהבנק, בגלל שהתפתו נוכח קושי במכירת הרכב.

 

  • הכרעה במחלוקת – הפן העובדתי

 

  1. עינינו הרואות, ההבדליים העיקריים בין הגרסאות מתמקדים בנושאים הבאים:

 

  • האם התובע ואשתו היו רק פעם אחת בבנק ביום הפקדת ההמחאה, או שמא פעמיים (דבר אותו הם הכחישו מכל וכל);
  • מה בדיוק נאמר לתובע ואשתו בנוגע לתוקפה של ההמחאה הבנקאית, ומה היתה המלצת הפקידה אורלי שניתנה להם;
  • באיזה הקשר ובאיזה אופן הועלתה הסוגיה של המתנה בת 3 ימים בטרם זיכוי סופי בגין ההמחאה;
  • האם אשת התובע אכן הודתה בפני מנהלת הסניף, יום למחרת, בטעותה.

 

 

 

פעם או פעמיים?

 

  1. אשר לשאלה האם התובע ואשתו היו פעם אחת או פעמיים ביום הנדון, אציין תחילה כי הנטל להוכיח שהשניים היו פעמיים בסניף הבנק הוטל על הבנק.

שכן, אין חולק שהתובע ואשתו הגיעו לסניף הבנק באותו יום לצורך התייעצות בנושא השיק, ואילו הבנק היה זה שהתעקש על כך שהשניים היו פעמיים, דבר שהוכחש נמרצות על ידיהם.

לאחר שמיעת הראיות סבורני שהבנק לא הוכיח, במאזן ההסתברויות, שהתובע ואשתו היו פעמיים בסניף באותו יום.

להלן נימוקיי.

 

  1. ראשית, התובע ואשתו, אשר הכחישו בתוקף כי הגיעו פעמיים לסניף, הותירו אצלי רושם חיובי.

אשת התובע הותירה רושם חיובי ביותר, ועדותה היתה אמינה ומשכנעת.

גם התובע מסר עדותו מהימנה, כאשר לא נעלם מעיניי שלעיתים הוא מסר תשובות "מפוזרות" או לא מדוייקות, ואולם לאחר התרשמות בלתי אמצעית מהאיש שוכנעתי לזקוף את הדבר הן לעדות שנמסר מתוך רגשנות והתרגשות רבה, והן נוכח בעיית שמיעה מסויימת ממנה הוא כנראה סובל.

גם לא מצאתי בסתירות או אי התאמות אליהם הפנו הנתבעים בסיכומיהם, ביחס לעדות התובע ואשתו, משום דברים היורדים לשורשו של עניין ופוגמים במהימנות השניים.

מנגד, לא התרשמתי באותה מידה של חיוב מעדותה של הגב' אורלי.

האחרונה אמנם היתה מאוד רגועה בעת מסירת העדות, ואולם ניכר היה שמדובר ברוגע מעושה מדיי, כאשר מידת הנחרצות בעדות, והעדר כל פקפוק ביחס לדברים אותם מסרה (חרף חלוף השנים), היו קיצוניים מדיי ובלתי משכנעים.

 

  1. שנית, הגרסה אותה הציג הבנק אינה יותר מסתברת, במבחן ההיגיון, מזו של התובע ואשתו.

במכלול הדברים קשה להלום שהתובע, אשר לשיטת אורלי, הגיע בבוקר עם אשתו מתוך דאגה וחשש ביחס להמחאה בנקאית וקיבל ייעוץ לפיו עדיף לבצע עסקה במזומן, החליט לחזור אחר הצהריים כשבידו המחאה בנקאית, בניגוד מוחלט לעצת הפקידה אורלי.

גרסת הבנק לוקה בכך שהיא מייחסת לתובע ולאשתו, מחד, זהירות מופלגת בכך שטרחו והגיעו פעמיים באותו יום כדי להתייעץ ביחס להמחאה בנקאית, ומאידך מייחסת להם חוסר זהירות, בלשון המעטה, בכך שהתעלמו מאזהרות חוזרות ונשנות מצד הגב' אורלי בנוגע להמחאה, וזאת בניגוד מוחלט לאופיים של השנים, לרבות התובע, כפי שעלה בפניי.

בנדון אציין כי כלל לא שוכנעתי בטענה לפיה השניים התנהלו מתוך לחץ נוכח קשיים במכירת רכבם, כפי שיורחב עוד בהמשך.

 

  1. שלישית, צודק ב"כ התובע בטענה לפיה יש לזקוף לרעת הבנק את העובדה שהוא ידע להציג, בסמוך לאחר המקרה, תיעוד ממצלמות האבטחה של הסניף ביחס לביקור של שעות אחר הצהריים, אך לא הציג תיעוד ביחס לביקור משעות הבוקר.

ב"כ הבנק טען בנקודה זו כי הדבר נבע מכך שבקשת התובע בנדון הועלתה לראשונה במסגרת הליכים אלה (שנפתחו בשנת 2018) מועד בו לא נשמר התיעוד הנדון, ואולם הטיעון אינו משכנע, בשים לב לכך שהבנק המציא תיעוד ממצלמות האבטחה במסגרת חקירה משטרית שבוצעה סמוך לאירועים, וניתן לצפות שלו היה בידיו תיעוד גם משעות הבוקר הוא היה מוצג באותה הזדמנות, מה עוד שסוגיית קיום ביקור אחד אם שניים "הוצפה" ע"י הבנק כבר בתחילת 2017, כפי שעולה מנספח "יג" לתצהירי התובע, וניתן היה לצפות שכבר אז הבנק יפעל לאיתור ראיות המוכיחות את גרסתו.

 

  1. אשר לנספח יג' הנ"ל לתצהיר התובע, המדובר במכתב תשובה מיום 9.1.17 לפנייה מצד בא כוחו דאז של התובע לבנק, ובו העלה הבנק, בין היתר, את טענה לקיום שני ביקורים של התובע ואשתו ביום הנדון.

לטענת ב"כ בנק, מדובר בחיזוק לגרסת הבנק, הן משום שמדובר בטענה שהועלתה בזמן אמת, והן משום שהמכתב לא זכה למענה מצד התובע.

אינני סבור כך.

ראשית, עיון זהיר בתוכן המכתב מעלה, כי בעוד שהוא מכיל אמנם טענה בדבר קיום ביקור בשעות הבוקר, הגרסה שבו אינו תואמת במדוייק את הגרסה שהועלתה ע"י הבנק בהליך לפניי (כך למשל, במכתב יש טענה לפיה התובע ואשתו סירבו בבוקר להפקדת מזומן, בעוד שבגרסה שלפניי נטען שהם התרצו ואמרו שכך יבקשו מהקונים להביא מזומנים. בנוסף לכך, אין במכתב זכר לטענה בדבר קיום ויכוח סוער בין התובע לקונים, כפי שטענה הגב' אורלי בעדותה לפניי).

שנית, אינני סבור שבנסיבות העניין חוסר המענה למכתב פועל לרעת התובע, אשר היה באותה העת מיוצג ע"י עורך דין והתנהל באמצעותו.

 

  1. אכן, הגב' רות יניב, מנהלת הסניף שהעידה בפניי, מסרה שהתובע ואשתו היו גם בבוקר של אותו יום.

ברם, לית מאן דפליג שהיא עצמה לא ראתה אותם במו עיניה.

אמנם, הגב' יניב מסרה כי הפקידה אורלי אמרה לה בזמן אמת שהשניים היו בבוקר, ואולם

אין המדובר בראיה בעל משקל להוכחת טענה זו של הבנק, בשים לב לכל האמור לעיל.

 

  1. בסופו של יום הבנק לא הוכיח, במידה הנדרשת, כי התובע ואשתו היו בסניף פעמיים באותו יום.

נותרנו אפוא עם הביקור של התובע ואשתו, בלוויית הנתבעים 3-4 בסניף בשעות אחר הצהריים, בו נעסוק מייד.

מעבר לנדרש בחלק זה אוסיף, כי גם אם מניחים שהיה ביקור ראשון בבוקר כטענת הבנק, אינני סבור שהדבר היה מונע הטלת אחריות על הבנק, בשים לב לנימוקים המצדיקים הטלת אחריות, כפי שעוד יפורט בהמשך.

 

מה ההסבר שנמסר לתובע ואשתו בעקבות פנייתם לבנק?

 

  1. ביחס לביקור של שעות אחר הצהריים אין חולק לגבי הנקודות הבאות:

 

  • התובע ואשתו הגיעו לסניף, בלוויית הנתבעים 3-4, והראו לגב' אורלי את ההמחאה המדוברת.
  • הגב' אורלי, שלא הכירה קודם לכן המחאה של בנק הדואר ולא נתקלה במהלך עבודתה בהמחאה שכזו, פנתה לפקידה אחרת בסניף, שאיישה תפקיד של "בנכולית" (בשם "ויקי") והתייעצה איתה לגבי ההמחאה;
  • לאחר התייעצות עם הבנכולית, העבירה אורלי את השיק במכונה לקריאת שיקים, ופרטי השיק נקלטו במערכת הממוחשבת של הבנק;
  • בשלב מסויים סובבה אורלי את צג המחשב אל עבר התובע ואשתו, והראתה לשניים כי סכום השיק הופיע בחשבונם (מן הסתם כסכום בו זוכה החשבון).
  • הנקודה לפיה אישור סופי בדבר הזיכוי מתקבל 3 ימים לאחר ההפקדה נאמר בשיחה בין התובע ואשתו לבין אורלי (אם כי יש מחלוקת לגבי עיתויו בשרשרת האירועים שלעיל, כפי שיפורט מייד).

 

  1. כאמור, התובע ואשתו היו אמינים עליי.

מגרסתם עולה שהם הבינו מאורלי שההמחאה שוות ערך ל- "כסף מזומן", וכי הפעולה במסגרתה סובבה אורלי את צג המחשב והראתה לתובע ואשתו שחשבונם זוכה בסכום ההמחאה, נטעה בלבם אמונה שלא תהיה בעיה בנוגע לפרעון השיק.

 

  1. מעדותה של הגב' אורלי עולה כי זו פעם ראשונה שהיא נתקלה בהמחאה של בנק הדואר.

על רקע זה היא פנתה להתייעץ עם בנכולית, לאחר שהתובע הציג לה את השיק.

יושם אל לב שפעולה זו מצביעה על חוסר בטחונה של אורלי ביחס למשמעות המחאה של בנק הדואר, ביחס לתוקף שלה, וביחס להבדל או הדימיון בינה לבין שיק בנקאי "רגיל".

בנוגע לתוכן הייעוץ שקיבלה אורלי מאותה "בנכולית" (אשר להבנתה של אורלי היתה בעלת מומחית וניסיון גדולים ממנה ביחס להבנת תוקפה של ההמחאה), כל שמסרה אורלי בנדון בתצהיר עדותה (סעיף 7) היה שהבנכולית מסרה "כי על פניו, מדובר בהמחאה של בנק הדואר, ושיש לנסות ולהעביר את השיק במכונת הפקדת השישים (כך במקור – צ"ל שיקים, א.ס.) סורק וקורא שיקים)".

יש לציין כי הבנכולית המדוברת לא הובאה למתן עדות מטעם הבנק בהליך זה.

כעולה מחומר הראיות, בעקבות פניית אורלי לבנכולית, היא אכן העבירה את ההמחאה במכונת "הפקדת השיקים", ראתה שהמכונה זיהתה את השיק, והשיק נקלט במערכת הממוחשבת של הבנק.

 

  1. מחומר הראיות עולה, כי ההתייעצות של אורלי עם הבנכולית הביאה לתודעה של אורלי את ההבנה שהמחאה של בנק הדואר היא המחאה בנקאית לכל דבר ועניין.

מכאן גזרה אורלי את המסקנה, שאף שייתכן והמחאה שכזו תחזור בשל בעיות "טכניות", לא תיתכן בעיה של פירעון (קרי – אכ"מ) ביחס להמחאה שכזו (ראו למשל עדותה של אורלי בעמוד 29 לפרוטוקול המתומלל של הישיבה מיום 11.6.19).

סבורני כי על רקע זה ניתן להבין את מהות המסר שאורלי ניסתה להעביר לתובע ולאשתו ביחס להמחאת הדואר, קרי, שמדובר בהמחאה בנקאית, שאין לגביה בעיות כיסוי, ושהיא עלולה להיות מסורבת מסיבות "טכניות" בלבד.

 

  1. אשר לפעולת סיבוב הצג אל עבר התובע ואשתו, סבורני כי מהווה נדבך חשוב בהבנת השתלשלות העניינים באותו מעמד, בין היתר ביחס לאופן בו הבינו התובע ואשתו את הייעוץ שקיבלו מאורלי.

סיבוב הצג, לאחר העברת ההמחאה במכונת הפקדת שיקים; הפניית הצג לתובע ואשתו; והצבעה בפניהם על כך שחשבונם זוכה בסוכם השיק; הדגישה בפני התובע ואשתו שאין בעיות של פירעון ביחס להמחאה הנדונה, ובמילים של התובע, ההמחאה היתה "כמו כסף מזומן".

כך העידו התובע ואשתו בפניי, וכך גם אומר היגיונם של דברים.

מאידך, הסבריה של הגב' אורלי בפניי אודות הסיבה של סיבוב הצג אל עבר התובע, לא היו משכנעים.

אורלי טענה שהיא סובבה את הצג בכדי להראות לתובע ואשתו שאין "חיווי" לכך שההמחאה מזוייפת, אלא שלא מצאתי הסבר זה משכנע במיוחד, שכן לא ברור מה הקשר בין היות ההמחאה אותנטית לבין הצורך בלהראות לתובע שחשבונו ממש זוכה בסכום (אורלי יכולה היתה להסתפק בכך שההמחאה נקראה ע"י סורק ההמחאות, כעדות לא היותה מזוייפת), וכלל לא היה צורך בפעולה הפגנתית של סיבוב הצד והצבעה על זיכוי החשבון, פעולה המיועדת, באופן טבעי, להצביע על פרעון השיק, ולא על האותנטיות שלו.

 

מה בדיוק נאמר בנוגע לצורך להמתין 3 ימים?

 

  1. הבנק (כמו גם יתר הנתבעים במידה כזאת או אחרת), נתלה בכך שלתובע ואשתו נאמר מפורשות שיש להמתין שלושה ימים עד לאישור סופי בדבר פירעון ההמחאה הנדונה.

כאמור, לית מאן דפליג שדברים ברוח זו נאמרו ע"י אורלי לתובע ואשתו, ואולם יש להבין את הקשרם ואת תוכנם, בשים לב למכלול הראיות שהוצגו בפניי.

 

  1. בנדון אציין כי התובע ואשתו מסרו בתצהיריהם, כי אמירה ברוח זה אכן נאמרה, ואולם לאחר מכן עשתה אורלי את פעולת סיבוב הצג, דבר שנתפס בעיניהם כאות הרגעה שנועד להפיג חשש מפני אי פרעון השיק.

זאת ועוד. מעדותה של אורלי ברור כי לאחר קבלת הייעוץ מהבנכולית, היא סברה שמדובר בהמחאה בנקאית לכל דבר ועניין, כאשר ביחס להמחאה בנקאית מסרה אורלי בעדותה, כי הגם שביחס להמחאה יש להמתין 3 ימים עד אישור סופי לפירעון, ואולם סירוב של ההמחאה במקרה כזה אינו נובע מהעד כיסוי (אכ"מ) אלא מסיבות טכניות.

במילים אחרות, בהתאם לתפיסה של אורלי, המחאה של בנק הדואר היא המחאה שאין חשש שלא תיפרע מחמת העדר כיסוי, ומתוך הנחת עבודה זו היא התנהלה, הן כאשר סובבה את הצג אל עבר התובע, והן כאשר אמרה לתובע שיש להמתין שלושה ימים עד לאישורה הסופי, כמו ביחס לכל המחאה בנקאית אחרת.

 

  1. מחומר הראיות ברור, כי האמירה לפיה יש להמתין שלושה ימים (שלא ברור כמה פעמים נאמרה, אם כי אציין שעדותה של אורלי לפיה היא אמרה אותה 20 פעמים היתה לא משכנעת), לא נאמרה בהקשר של בעיה בפירעון ההמחאה על רקע היותה מזוייפת או על רקע בעיה בכיסוי. אדרבא, התנהלות אורלי גרמה לתובע ואשתו לסבור שמדובר בהמחאה בנקאית לכל דבר ועניין, בפן של הכיסוי הכספי שלה.

חומר הראיות מלמד כי האמירה בדבר 3 ימים נאמרה  מפי אורלי כהסתייגות כללית, כאשר בד בבד ננקטו ע"י אורלי פעולות שהמחישו לתובע כי ההמחאה היא שיק בנקאי לכל דבר ועניין, ומכאן שאין חשש להעדר כיסוי ביחס אליה (כמו גם להיותה מזוייפת).

דבר זה עולה בקנה אחד גם גם עדות התובע ואשתו, שהיו כאמור אמינים עליי (ראו למשל את עדות אשת התובע, בעמוד 83 לפרוטוקול הישיבה מיום 3.4.19).

 

  1. הגב' אורלי סיפרה, בתצהירה ובעדותה לפניי, על דין ודברים שהתנהל בין הקונים לבין התובע ואשתו (דין ודברים בו הבחינה עת לא היתה בעמדתה, ואשר בעדותה לפניי אף תואר כויכוח סוער), ועל כך שהקונה פנה אליה בכעס לאחר מכן, והאשים אותה בכך שהיא שאמרה שההמחאה מזוייפת.

בעקבות הדברים, כך אמרה אורלי, היא פנתה לתובע והבהירה לו שאין "אישור מוחלט" על השיק, ושעליו להמתין שלושה ימים.

התובע ואשתו הכחישו את הדברים.

לאחר שמיעת הראיות לא אוכל לקבוע כי גרסה זו של הגב' אורלי הוכחה במידה הנדרשת.

מחד, מעבר לכך שהתובע ואשתו הכחישו את הדברים (התובע אמנם אישר שהיה עד לדין ודברים בין הקונים לבין אורלי, - עמ' 52 לפרוטוקול מיום 3.4.19) אך כלל לא אישר היה ויכוח בינו לבין הקונים), הגרסה לא הועלתה במכתב הנ"ל של הבנק מיום 9.1.17, עליו עמדנו לעיל (הדעת נותנת שגרסה זו, המציגה "הצפה" של סוגיית הזיוף בפני התובע, היתה מועלית במכתב זה).

יתרה מכך, קשה להלום שהתפתח דין ודברים קולני בין התובע לקונים, בעקבותיו הטיח אחד הקונים בפני אורלי טענות בדבר האשמות בנוגע לזיוף ההמחאה; וחרף כל זאת הסכימו התובע ואשתו, אנשים שמלכתחילה נקטו בחשדנות כלפי ההמחאה, לבצע את העסקה על סמך ההמחאה (והכל תוך שאורלי מתרה בהם, כך עולה מגרסתה, לא לעשות זאת).

את הגרסה של אורלי בנדון מצאתי כמוקשית מבחינת ההיגיון והשכל הישר.

 

  1. אוסיף בנדון כי לא מצאתי תימוכין של ממש לטענה של אורלי, לפיה התובע ואשתו פנו מלכתחילה לבנק נוכח חשד שלהם בדבר מעשי זיוף של המחאות, בין היתר על רקע דברים שמסרה להם בתם.

התובע ואשתו הכחישו את הדברים, ולא מצאתי לגרסה זו תימוכין של ממש בחומר הראיות שהנוח בפניי.

 

 

  1. אם נסכם, מחומר הראיות עולה התמונה הבאה:

 

  • עת הציגו התובע ואשתו את ההמחאה בפני הגב' אורלי, לא היתה לאחרונה היכרות של ממש ביחס להמחאות של בנק הדואר.
  • אורלי התייעצה עם פקידת בנק בעל מומחיות וניסיון בהיבט זה; האחרונה אמרה לה שההמחאה נראית אותנטית; וביקשה להעבירה במכשיר להפקדת שיקים.
  • אורלי העבירה את ההמחאה במכשיר וראתה שהיא נקלטת במערכת הממוחשבת, וכתוצאה מכך חשבונו של התובע מזוכה בסכום ההמחאה.
  • אורלי סובבה את הצג אל עבר התובע ואשתו; הראתה להם שחשבונם זוכה בסכום ההמחאה; והדבר נטע בלבם אמונה שלא תהיה בעיה מעשית בפירעון ההמחאה, מבחינת כיסוי ההמחאה.
  • אורלי אמנם אמרה לתובע ולאשתו שיש להמתין שלושה ימים עד לפירעון ההמחאה, ואולם כלל לא הוכח שהדבר נאמר בניסיון לשכנע את התובע שלא לעשות את העסקה באמצעות השיק. אדרבא, חומר הראיות מצביעה על כך שהדבר נאמר כהסתייגות כללית, הנאמרת מתוך הבנה שאין בעיית אותנטיות ביחס להמחאה, או בעיית כיסוי, וכי לכל היותר יכולה להיות בעיה "טכנית", כפי שאורלי הבינה את הדברים.

 

מה נאמר יום למחרת?

 

  1. אשר לאירועי יום המחרת, מסרה מנהלת הסניף הגב' רות יניב, כי התובע ואשתו הגיעו לסניף לאחר שהבינו שההמחאה מזוייפת, וכי במעמד זה (ובנוכחות אורלי) הודתה אשת התובע כי הם קיבלו הסבר אודות ההמחאה, לרבות הצורך בלהמתין שלושה ימים, ושהיא ובעלה ידעו את הסיכונים אך התפתו לפעול כך "לאור קושי במכירת הרכב והמחיר הטוב שהוצע להם".

גם כאן לא מצאתי שהדברים הוכחו כדבעי.

 

  1. בחקירתה הנגדית של הגב' יניב בפניי, היא היתה הרבה פחות נרחצת ביחס לגרסה שהציגה בתצהירה בנדון.

כך, כאשר התייחסה הגב' יניב למעמד האמור בעדותה, היא הקפידה, פעם אחר פעם, להגיד שהיא אינה זוכרת את הדברים (עמ' 46 לפרוטוקול הישיבה מיום 11.6.19 שורה 21, ועמוד 49 לאותו פרוטוקול, שורה 23), כאשר היא מוסיפה שם, שהיא אינה זוכרת אם התובע ואשתו אמרו שהם התפתו (שם, בשורה 26), חרף העובדה שבתצהירה הציגה גרסה נחרצת בנדון.

הרושם שנותר הוא שבעוד שייתכן וביום המחרת היו לתובע ולאשתו "רגשות אשמה" ביחס לעסקה (באופן טבעי ומובן למדיי), כלל לא הוכח שהם הודו בכך שהם פעלו בפזיזות או בקלות דעת.

 

  1. יש לציין כי עת נחקרו התובע ואשתו ע"י ב"כ הבנק, הם לא עומתו עם גרסה זו, אלא נשאלו האם נכון שביום המחרת אמרה אשת התובע לאורלי שבתם "תהרוג אותם" (הכוונה שהיא מאוד תכעס על התנהלותם (ראו עמ' 55 ו- 84 לפרוטוקול).

הדבר מתמיהה, שכן ב"כ הבנק בחר לעמת את השניים עם אמירה בנוגע לתגובת הבת, ולא הציג להם את הטענה בדבר נטילת אחריות והודאה.

מעבר לכך, במכתב הנ"ל של הבנק משנת 2017, יוחסה נטילת אחריות דווקא לתובע, ולא לאשתו, בניגוד לגרסת עדי הבנק במסגרת ההליך.

 

  1. גם יתר חומר הראיות אינו עולה בקנה אחד עם גרסת הבנק בדבר נטילת אחריות מצד התובע.

הבנק טען בנדון שהתובע ואשתו הודו שהם פעלו מתוך לחץ על רקע קשיים במכירת הרכב, אלא שלא רק שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם עדות התובע ואשתו בנדון, הוא אינו עומד בקנה אחד עם עדותו של צד שלישי, מר תייסיר חג'אזי, אשר רכש בסופו את הרכב, וסיפר כי דובר ברכב שהיה במצב מצויין, אותו הוא החליט לרכוש על סמך בדיקה ויזואלית בלבד.

 

  • אחריות הבנק – המישור המשפטי

 

  1. סבורני כי העובדות כפי שפורטו לעיל מקימות אחריות בנזיקין של הבנק כלפי התובע ביחס לאובדן רכבו.

 

  1. לא יכול להיות ספק בדבר קיום חובת זהירות של הבנק כלפי התובע, לקוח של הבנק, אשר פנה לבנק לצורך התייעצות ביחס להמחאה הנדונה.

הדבר מקבל משנה תוקף נוכח העובדה שלתובע היו חששות ביחס להמחאה, על רקע חוסר היכרותה שלו עם טיבה ואופיה, והכל בהקשר לעסקה הרכב, כאשר כל זה נמסר מפורשות לבנק, באמצעות פקידתו הגב' אורלי.

הבנק היה חייב אפוא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, מתוקף מעמדו, מומחיות, והשירות המקצועי אותו מצפה לקוח של הבנק לקבל ממנו, במצב שכזה.

 

 

  1. סבורני שהבנק הפר חוב זהירות זו, בשני מישורים:
  • בכל הנוגע למתן הסבר ביחס לאופיה ומהותה של המחאה של בנק הדואר, ולאופן הנכון שעל הלקוח להתייחס אליה;
  • בכל הנוגע לאי גילוי סימנים מחשידים לזיוף ההמחאה.

להלן יפורטו הדברים.

 

  1. אשר למישור הראשון, סבורני כי הבנק (באמצעות פקידיו) כשל בלהסביר לתובע את אופיה, טיבה ומהותה של המחאת דואר.

היה על הבנק להסביר לתובע את אופיה האמיתי והמדוייק של המחאת דואר, לרבות העובדה שמדובר בהמחאה שעל מנת שתהיה בעלת תוקף משפטי, על אדם מסויים להיכנס לבנק דואר, להפקיד שם את סכום ההמחאה, ורק במקרה שכזה יהיה לה תוקף.

על הבנק היה להסביר לתובע כי בנק דואר אינו בנק רגיל, ומכאן גם ברור שהמחאה של בנק הדואר אינה המחאה בנקאית רגילה.

כפי שהסבירה יפה העדה מטעם בנק הדואר הגב' פריצרט, מבחינת תוקף משפטי, אין ערך לנייר עליו כתובה ההמחאה הבנקאית, כל עוד לא הופקד בבנק הדואר סכום כגובה ההמחאה.

הפקידה שטיפלה בתובע, הגב' אורלי, לא ידעה את כל זה, שכן היא לא נתקלה מימיה בהמחאה של בנק הדואר, ומשכך היא לא ידעה להסביר לתובע את כל זה.

לא זו אף זו. אחרי שהגב' אורלי התייעצה עם פקידה אחרת שאמורה להיות בעלת מומחיות בכגון דא, היא סברה שמדובר בהמחאה בנקאית לכל דבר ועניין, וכי על מנת לוודא את התוקף שלה די בהעברתה במכונה להפקדת שיקים.

ודוקו. גם אחרי ההתייעצות האמורה לא היתה אורלי בטוחה לגבי מהות ההמחאה, ומצאה לנכון לנסות ליצור קשר טלפוני עם בנק הדואר, אך לא זכתה שם למענה.

אלא שהעברה במכונה להפקדת שיקים בודקת אם ההמחאה נושאת פס מגנטי שהמכונה יודעת לקרוא, אך ביחס להמחאה של בנק הדואר היא אינה יודעת לבדוק האם הופקד בבנק הדואר סכום כסף כנגד ההמחאה.

זה בדיוק מה שהיה צריך להסביר לתובע – שמדובר בהמחאה שנחזית להיות אותנטית, אך ללא וידוי בדבר הפקדת הסכום בבנק הדואר, דבר שצריך להיעשות מול בנק הדואר ישירות, לא ניתן לוודא את הכיסוי שלה. הפקידה צריכה היתה להסביר עוד, שלה אין אפשרות לוודא שהסכום אכן הופקד.

לא רק שכל זה לא נעשה, אלא שלאחר העברת השיק במכונה טרחה הפקידה וסובבה את הצג לתובע, בכדי להמחיש לו שחשבונו זוכה. דבר זה נטע בליבו של התובע את האמונה שאין בעיה של כיסוי ביחס להמחאה (משמע שמישהו הפקיד כסף עבור ההמחאה) למרות שלא ניתן היה לבדוק זאת באותה עת.

כאן טמונה התרשלות הבנק במישור הראשון.

בנדון ניתן להוסיף את הדברים הבאים שמסרה הגב' אורלי בעדותה, ואשר יש בהם כדי ללמד על הלך הרוח בנוגע לאופן בו היא התייחסה לפניית התובע: "צ'ק, אנחנו לא צריכים לבדוק את התקינות. האחריות לבדוק את התקינות היא של בנק הדואר" (עמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 11.6.19).

 

  1. המישור השני נוגע לסממנים שהיו על גבי ההמחאה, אשר יכולים היו להעלות חשד בדבר היותה מזוייפת.

בדיעבד מסתבר שלידי הנתבעים 3-4 הגיעה המחאה אותנטית של בנק הדואר (בדרך שלא הובררה במסגרת הליך זה), אשר מולאה ע"י הנתבעים 3-4 או מי מטעמם.

 

  1. מחומר הראיות עולה, כי ההמחאה המדוברת הכילה סממנים שצריכים לעורר, בלבו של בנקאי סביר, חשד בדבר היותה מזויפת או בלתי כשרה:

 

  • ההמחאה לא נשאה חתימה של שני מורשי חתימה, אלא חתימה אחת בלבד.

מנהלת סניף הבנק הגב' יניב, מסרה בעדותה כי בבנק נהוג שהמחאה בנקאית בסכום העולה על 25,000 ₪, צריכה לשאת חתימות של שני מורשי חתימה, כאשר מעדותה עולה כי זהו כנראה גם הנוהג בכל בנק אחר.

עוד עולה מעדותה של הגב' יניב כי אפילו בעיניה נראית סוגיית קיומה של חתימה אחת בלבד על ההמחאה הנדונה כדבר המעורר תהייה.

מחקירתה של הגב' אורלי עולה כי ספק אם היא נתנה את דעתה להעדר קיומן של שתי חתימות, כאשר בכל מקרה היה מצופה ממנה לשים לב לכך, קל וחומר לאחר שהתייעצה עם פקידה שאמורה להיות בעל מומחיות בנוגע להמחאות.

  • סכום ההמחאה ננקב במילים "שבעים ושמונה אלף", בלי לציין את המילים "שקלים חדשים" (או הסימן ₪);
  • סכום ההמחאה צויין במספר "78000", ללא פסיק או נקודה לאחר הספרות 78.
  • בתחתית ההמחאה מופיעה תבנית בשם "היכר סניף", אשר נועדה לציין את סמל ההיכר של הסניף ממנו נמשכה ההמחאה.

במקום המיועד לכך צויינו המילים "פל-ים", מבלי לציין את מספר הסניף, דבר המקובל, כפי שעולה מחומר הראיות.

  • במקום המיועד לחותמת וחתימת המנהל נרשמה, ליד החתימה, המילה "מנהיל".

הדבר צריך היה לעורר תהיות, שכן מלבד העובדה שאין סימן או זכר לחותמת, צויין שם אחד בלבד, כאשר לא ברור אם דובר בשם פרטי או שם משפחה (ניתן רק להעריך שכותב השם התכוון לציין את המילה "מנהל", או רשם את המילה המוטעית "מנהיל").

 

  1. ביחס לכל הנדון ניתן להפנות, בין היתר, לעדותה של הגב' פריצרט בעמוד 68 לפרוטוקול הישיבה מיום 11.6.19, וכן לדוגמאות של המחאות דואר "כשרות", שצורפו לתצהיר התובע, ועל ההבדלים שביניהם לבין ההמחאה מושא דיוננו.

 

  1. כל אחד מהסממנים הנ"ל; קל וחומר הסימן הנוגע להעדר שתי חתימות של מורשי חתימה; ובבחינת בן בנו של קל וחומר הצטברות כל הסממנים יחדיו; צריך לעורר בלבו של בנקאי סביר, לרבות הגב' אורלי, חשד בדבר כשרות ההמחאה.

הוסף לכך את העדר ההיכרות הקודמת של הגב' אורלי עם המחאה מסוג זה, ואת העובדה שהתובע פנה אליה אך ורק לצורך התייעצות ביחס לכשרות ההמחאה, ותקבל מסקנה חד משמעית לפיה אורלי היתה צריכה למסור לתובע, ברחל בתך הקטנה, שקיים חשש לגבי כשרות ההמחאה.

לא רק שהדבר לא נעשה, אלא לאחר שאורלי התייעצה עם פקידה אחרת בבנק (הבנכולית הנדונה), היא נקטה באקט שעורר בלב התובע ואשתו אמונה שההמחאה כשרה (סיבוב הצג, כמתואר לעיל).

 

  1. ודוקו. אינני סבור שצריך לצפות מאדם שאינו בנקאי, לחשוד בכשרות ההמחאה נוכח הסממנים הנ"ל.

החשד העולה מהסממנים דורש היכרות עם נוהלי בנקאות  בכלל, ועם נוהלי מילוי המחאות בנקאיות בפרט, ובעוד שהיכרות שכזה מצופה שתהיה נחלתו של בנקאי סביר שאמור לשרת קהל לקוחות בין היתר ביחס לסוגיות אלה, אין לצפות שתהיה נחלתו של אדם מן היישוב.

משכך, אין לייחס לתובע אשם תורם בכך שלא חשד בכשרות ההמחאה נוכח הסממנים הנ"ל.

 

  • קשר סיבתי

 

  1. משעמדנו על ההתרשלות של בנק הפועלים כמפורט לעיל, ברור שמתקיים קשר סיבתי, במובנו העובדתי והמשפטי, בין התרשלות זו לבין הנזק (קרי – אובדן הרכב).

 

  1. התנהלות הבנק גרמה לתובע לסבור שההמחאה היא שוות ערך לכסף מזומן.

לו היה התובע מקבל הסבר ביחס למהותה ואופייה האמיתי של המחאה בנקאית, היה הדבר מגיע לתודעה שלו, ומציב בפניו תמרור אזהרה, בין היתר בנוגע לצורך לוודא שהסכום אכן הופקד בבנק הדואר.

כל זה נשלל מהתובע בשל התרשלות הבנק, ובכך נשללו ממנו דרכי פעולה אפשריות, לרבות פניה לבנק הדואר או בירור בבנק הדואר בדבר קיומו של סכום שהופקד באחד מסניפיו.

 

  1. זאת ועוד, התנהלות סבירה מצד הבנק היתה צריכה להביא לידיעת התובע קיום סממנים המחשידים בדבר כשרות ההמחאה, ולו הדבר היה מובא לידיעתו, סביר שהוא לא היה מוציא את העסקה אל הפועל.

 

  1. אין לומר שהתנהלות התובע, בכך שלא המתין שלושה ימים עד פרעון ההמחאה, מנתקת בנסיבות העניין את הקשר הסיבתי בין התרשלות הבנק לבין הנזק, עליו עמדנו לעיל.

בנסיבות העניין אי המתנה של שלושה ימים יכולה, לכל היותר, לעלות כדי אשם תורם (ועל כך יורחב בהמשך), אך אין כאן התנהלות העולה כדי נטילת סיכון מתוך מודעות ברורה לתוצאות, שכן לא דובר במצב בו הוסבר לתובע כי המתנה למשך שלושה ימים היא הכרחית בכדי לוודא את כשרות ההמחאה או את פירעונה, כאשר מנגד התנהלות הבנק נוטעת בלבו את האמונה שההמחאה כשרה ושאין בעיה עם הכיסוי ביחס אליה (הכל כמפורט לעיל).

 

האחריות שיוחסה לנתבעים 5-7

 

  1. הנתבע 3 מכר את הרכב, כך על פי אישור של משרד הרישוי, ביום 29.11.16 (למחרת המועד בו הוצא הרכב מידיו של התובע) למגרש רכבים שבבעלות הנתבעת מס' 5 (להלן – "דאניה בע"מ").

לטענת התובע בתצהירו (סעיף 7), הרכב נמכר לדאניה בע"מ תמורת 50,000 ₪, כאשר ביום 4.12.16 מכרה האחרונה את הרכב לצד שלישי תמורת 82,000 ₪.

נטען כי היה על דאניה, ועל הנתבעים 6-7 (בעליה ומנהליה), לדעת ולחשוד, בתור סוחרי רכב, שמדובר בעסקה בלתי כשרה, ודי בנתונים הנ"ל לגבי מחיר רכישת הרכב ומכירתו בכדי להגיע למסקנה זו.

עוד נטען כי מחומרי חקירה משטרתית שהוצגו בתיק זה, עולה שהנתבעים 5-7 היו שותפים לעסקאות דומות בסמוך לאירועים מושא התביעה, דבר המצביע על "שיטה" לה היו שותפים נתבעים אלה.

 

  1. בכתב ההגנה מטעם הנתבעים 5-7 נטען כי דאניה בע"מ מנהלת עסק "חוקי" לסחר ברכבים, בו היא מתנהלת בתום לב, כפי שנעשה גם בעסקה בה נרכש הרכב הנדון.

נטען כי דאניה בע"מ רכשה את הרכב כדין ממי שהציג את עצמו כבעלים של הרכב, על פי אישור של  משרד הרישוי, וכי אין במחיר הרכישה של הרכב כדי להעיד על חשד בנוגע לכשרות העסקה, שכן דאניה, במהלך עסקיה הרגיל, נוהגת לרכוש רכבים במחיר הנמוך עד 60% מערך הרכב במחיר שוק, בשים לב להיותה סוחרת רכבים שכל מטרתה הוא הפקדת רווח מעסקאות שכאלה.

ביחס לשאר לנתבעים 6-7 נטען כי לא מתקיימים התנאים להרמת מסך ההתאגדות, כאשר ביחס לנתבע מס' 7 (להלן – שחתות) נטעון כי אין המדובר במנהל או בבעל מניות בדאניה.

 

  1. יש לציין כי ראיותיו של התובע כלפי נתבעים 5-6 מבוססות על דברים שהוא מסר בתצהירו, אשר בתורם מתבססים על מסמכים (לרבות אסמכתאות של משרד הרישוי), כמו גם על תיעוד שהושג מתיק החקירה שניהלה המשטרה ביחס לפרשה מושא התביעה, כאשר החקירה התייחסה גם לפרשות אחרות (בנדון הוגשה הודעה מטען התובע בצירוף מסמכים מתיק החקירה המשטרתית).

הנתבעים 5-7 הגישו תצהירי עדות ראשית, ואולם משלא התייצבו באופן אישי לישיבת ההוכחות בה היו אמורים להיחקר, הודיע בא כוחם בשמם שהם "מושכים" את התצהירים ואינם מבקשים להסתמך עליהם.

 

  1. מחומר הראיות שהוצג בפניי עולות העובדות הבאות הנוגעות לטענות כלפי הנתבעים 5-7:

 

  • הבעלות ברכב עברה על שמו של הנתבע מס' 3 בתאריך 28.11.16;
  • בתאריך 29.11.16 עברה הבעלות ברכב מהנתבע מס' 3 לדאניה בע"מ;

על פי זכרון דברים שצורף לתצהיר התובע (נספח ח'1, חתמו הנתבע מס' 3 ודאניה בע"מ על הסכם במסגרתו רכשה האחרונה את הרכב תמורת 50,000 ₪.

באותו תאריך הוציאה דאניה חשבונית מס/קבלה על סך 50,000 ₪, עבור הנתבע מס' 3 בגין רכישת הרכב ממנו.

  • בתאריך 4.12.16 עברה הבעלות ברכב מדאניה לאדם בשם עז אלדין חג'אזי.

ביחס לעניין זה העיד בפניי אביו של עז אלדין, תייסיר, אשר מסר שהוא רכש את הרכב מאדם בשם חוסיין סכס, תמורת 82,000 ₪ (לאחר שביצע עסקת חליפין שכללה רכב שהיה בבעלותו).

 

  1. את טיעוני התובע כלפי הנתבעים 5-7 נחלק לכמה היבטים:

 

  • טיעוניו כלפי דאניה, להבדיל מטיעוניו כלפי הנתבעים 6-7.
  • טיעוניו ביחס לחשד שהיה צריך לעלות נוכח נסיבות רכישת הרכב, ובמיוחד נוכח מחיר העסקה, לעומת טיעונים המצביעים על "שיטה" מצד הנתבעים 5-7.

להלן נפרט.

 

  1. חומר הראיות שהוצג בפניי מצביע על כך שהרכב נרכש ע"י דאניה בע"מ.

אין כל אינדיקציה ראייתית של ממש לכך שמי מהנתבעים 6-7 היה מעורב באופן אישי ברכישת הרכב.

התובע אינו יודע, מן הסתם, האם הנתבעים 6-7 היו מעורבים ברכישת הרכב, ולא הובאה עדות בדבר מעורבות אישית או ידיעה מצד הנתבעים 6-7 אודות נסיבות רכישת הרכב.

אכן, הנתבעים 6-7 לא העידו בפניי בסופו של דבר, ואולם אין לומר כי אי מסירת עדותם מצדם (ולמעשה משיכת תצהיריהם בהם הם הכחישו מעורבות אישית) מהווה הוכחה לידיעה או למעורבות אישית מצדם בנדון.

עוד יש להוסיף שבהודעות שמסרו השניים במשטרה, ואשר העתק מהם צורף לתצהיר התובע, טענו השניים כי הם לא היו מעורבים באופן אישי בעסקה הנדונה (הנתבע מס' 6 מסר כי  מי שביצע את העסקה היה עובד מטעמו).

 

  1. פועל יוצא הוא שעל מנת לחייב את מי מהנתבעים 6-7 במעשיה של דאניה בע"מ (ככל שמעשים אלה מקימים לתובע עילה בגין הנזק שנגרם לו), יש צורך בהרמת מסך ההתאגדות, על כל הכרוך בכך.

אינני סבור שהתובע ביסס כראוי (או אפילו היה קרוב לכך) תשתית ראייתית המאפשרת קביעת קיום תנאים הדרושים להרמת מסך ההתאגדות.

למעשה, בהעדר יכולת להוכיח כראוי שהנתבעים 6-7 היו מעורבים באופן אישי בעסקה הנוגעת לרכב, נסתם הגולל, הלכה למעשה בנסיבות תיק זה, על האפשרות של הרמת מסך ההתאגדות כאמור.

ושוב יודגש, כי אין די בכך שהנתבעים 6-7 החליטו למשוך את תצהיריהם, כדי לבסס קיום התנאים הדרושים להרמת מסך ההתאגדות.

האמור נכון הן ביחס לטענות התובע בנוגע לקיום סממנים מחשידים, לטענתו, ביחס לרכישת הרכב בידי דאניה, והן ביחס לטיעוניו בנוגע לקיומה של שיטת ביצוע מצד הנתבעים (נושא אליו אדרש בהמשך).

 

  1. משמעות הדברים היא שכבר כעת ניתן לקבוע, שהתובע לא הוכיח עילת תביעה אישית נגד הנתבעים 6 ו- 7, ודין התביעה נגדם להידחות.

 

  1. אשר לטענות נגד דאניה בע"מ, הרי שאלה נטענו, כאמור, בשני מישורים:

 

  • קיום סממנים שהיו צריכים לעורר אצל רוכשת רכב חשש לאי כשרות העסקה;
  • רכישת הרכב כחלק משיטת עבודה של דאניה, בה רכשו רכבים שהוצאו מידי בעליהם באמצעים בלתי כשרים.

 

  1. בכל הנוגע לקיום סממנים שהיו צריכים לעורר אצל דאניה בע"מ חשש לאי כשרות, אין בידי לקבל את טענות התובע.

עצם העובדה שהרכב נרכש ע"י דאניה בע"מ למחרת העסקה בו הוצא הרכב מרשות התובע שלא כדין, לא היתה צריכה לעורר אצל דאניה חשש שהעסקה בלתי כשרה.

הדעת נותנת שמצב בו אדם מוכר רכב יום למחרת רכישתו הוא מצב אפשרי, אם כי לא שכיח, וסוחר רכב שרוכש מאותו אדם רכב שכזה, אינו אמור לחשוד, רק על סמך נתון זה, שהמוכר קיבל לרשותו של הרכב באופן בלתי כשר.

נציין, כי לא הוכח שדאניה ידעה דבר אודות הנסיבות בהן "נרכש" הרכב, לפני שהיא עצמה רכשה אותו, לרבות אופן ביצוע העסקה או מחירה.

גם בעצם העובדה שהרכב נרכש ע"י דאניה במחיר של 50,000 ₪ אין כדי לעורר חשד שהרוכש (במקרה זה דאניה) ידע שהעסקה בלתי כשרה.

לשיטת התובע, מדובר במחיר רכישה המהווה כ- 65% מערך הרכב לפי "המחירון".

גם אם הדברים נכונים, אין זה מחזה נדיר, בלשון המעטה, שסוחר רכבים מקצועי (שהרווח שלו בנוי על פער מובנה בין המחיר בו הוא רוכש רכבים לבין המחיר בו הוא מצליח למכור אותם), רוכש רכב במחיר הנמוך מערכו בשוק, ואינני סבור שהפער במקרה דנן בין מחיר השוק לבין לבין מחיר הרכישה הוא כל קיצוני ובלתי סביר, עד שיש בו כדי לעורר חשד שמא הרוכש ידע שהעסקה בלתי כשרה.

 

  1. נותרנו עם הטענה לפיה דאניה רכשה את הרכב במסגרת "שיטה", בשים לב לכך שאין זו העסקה הראשונה בה היא רכשה רכבים שהוצאו מבעליהם באופן דומה לזה בו הוצאה הרכב מידי התובע.

טענה זו נסמכת על כך שבמסגרת החקירה המשטרתית עלו עוד שני מקרים לפחות, בהן רכשה דאניה רכבים שהוצאו מבעליהם באמצעות המחאות של בנק הדואר בהן נעשה שימוש בלתי כשר.

אציין כי בנדון סומך התובע את טיעוניו על מסמכים שהוא קיבל לידיו מתיק החקירה המשטרתית, ואשר הוגשו במסגרת הודעה של התובע טרם שמיעת הראיות.

המדובר במסמכים הנוגעים לשתי עסקאות בהן רכשה דאניה רכבים:

  • עסקה מיום 1.11.16 בה רכשה דאניה רכב מפלוני בסך 35,000 ₪
  • עסקה מיום 8.11.16 בה רכשה דאניה רכב מאותו פלוני בסך 39,000 ₪.

בדיעבד מתברר ששני רכבים אלה הוצאו שלא כדין מבעליהם, ע"י שימוש בהמחאות של בנק הדואר בהם נעשה שימוש בלתי כשר, בדומה למקרה שפנינו.

 

  1. התובע סבור כי עצם העובדה שדאניה רכשה, במהלך כחודש ימים, שלושה רכבים אשר התברר בדיעבד שהוצאו שלא כדין מידי בעליהם, מוכיחה שהיא היתה חברה לפעילות שיטתית במסגרתה נפל התובע קורבן.

אינני סבור כך.

עצם העובדה שחברה העוסקת בסחר רכבים קונה מאותו אדם רכבים, בפרק זמן קצר, אינה מעוררת חשד, שכן לסוחרי רכב יש שיטות עבודה שונות, לרבות רכישה מאת אותו אדם, שיכול בעצמו להיות סוחר רכב.

עצם העובדה שאותו חברה רכשה רכבים שהתבררו כרכבים שהוצאו שלא כדין מבעליהם, אינה מוכיחה שהחברה היתה שותפה ביודעין לפעילות בלתי חוקית במסגרתה הוצאו רכבים שלא כדין מבעליהם, גם אם הרכבים נרכשו בפרק זמן של חודש ימים.

ייתכן בהחלט שלחברת דאניה לא היה שמץ מושג בדבר מעלליו של אותם אנשים שהביאו לידיה את הרכבים, ועצם העובדה שהרכבים הוצאו מידי בעליהם בדרך לא כשרה, אינה הוכחה מספקת לכך שדאניה היתה שותפה בדרך כלשהי לאותה פעילות בלתי כשרה.

נזכור שטיעוניו של התובע כלפי דאניה בהקשר זה מייחסים לה פעילות בלתי חוקית, ואף שנטל ההוכחה בנדון נשאר נטל של מאזן ההסתברויות, נדרשות ראיות בעלות טיב המשכנע בקיום שותפות מצד דאניה במעשים פליליים שכאלה, כאשר אינני סבור שיש בחומר הראיות שהציג התובע בנדון משום ראיות מספקות.

יצויין כי בחקירותיהם במשטרה נשאלו הנתבעים 6-7 אודות מעורבות בשתי העסקאות הנוספות, ובדבר מעורבות בפעילות שיטתית בכלל, והכחישו את הדברים, כאשר ככל הידוע לא היה בידי במשטרה ראיות הקושרות אותם לכך.

לבסוף יצויין כי גם כאן אין די במשיכת התצהירים שהוגשו ע"י הנתבעים 5-7 (ואשר ממילא אין בהם הודאה במעורבות במעשים כאלה ואחרים) כדי להוות הוכחה במעורבות דאניה בפעילות פלילית, כפי שייחס לה התובע.

 

  1. פועל יוצא מהאמור הוא שדין התביעה נגד דאניה בע"מ להידחות, וזאת אף מבלי שנידרש לטענות הנתבעים 5-7 בנוגע להעדר קשר סיבתי בין ההתנהלות המיוחסת להם לבין הנזק הנתבע, בין היתר בשים לב לדוקטרינת ריחוק הנזק.

מבלי להיכנס לעובי הקורה אציין, כי יש ממש בטיעוני הנתבעים 5-7 בנדון, למצער בנוגע למישור שייחס להם רשלנות באי זיהוי חוסר הכשרות של העסקה, שכן גם אם היו הנתבעים 5-7 מבינים שמנסים למכור להם רכב שהוצא באופן בלתי כשר מרשות בעליו, ספק אם הדבר היה מונע את אובדן הרכב, בשים לב לכך שלא היתה בפני מבצעי מעשה הנוכלות מניעה מלגלגל את הרכב למגרש אחר או לסוחר רכבים אחר, אם דאניה היתה "טורקת בפניהם את הדלת" ביחס לרכישת הרכב.

עם זאת, הדברים נאמרים מעבר לנדרש, ואין טעם להכביר מעבר לכך.

 

אשם תורם

 

  1. עמדנו לעיל על סוגיית האחריות ביחס לכל אחד מהנתבעים.

משנמצא הבסיס להטלת אחריות ביחס לנתבעים (למעט הנתבעים 5-7), יש לדון בטענת לקיום אשם תורם מצד התובע.

 

  1. כפי שפורט בחלק הראשון של פסק הדין, אינני סבור שהנתבעים 3-4, שביצעו את מעשה הנוכלות כלפי התובע, באופן שהוציא ממנו שלא כדין את רכבו, זכאים ליהנות מטענת אשם תורם מצידו, ומשכך טענה מסוג זה אינני עומדת להם.

טענת האשם התורם תידון במערכת היחסים שבין התובע לבין בנק הדואר ובנק הפועלים.

 

  1. את הטענות בדבר אשם תורם מיקדו הנתבעים בסוגיות הבאות:

 

  • החלטת התובע שלא לבדוק את ההמחאה בבנק הדואר;
  • החלטת התובע שלא להישמע להמלצה, ולא להמתין שלושה ימי עסקים עד קבלת אישור סופי לפירעון ההמחאה.

 

  1. כפי שפורט לעיל, אינני סבור שהיה על התובע בנסיבות מקרה זה לפנות לבנק הדואר, בכדי שיבדק שם את תוקף ההמחאה.

התובע, שלא הכיר המחאות של בנק הדואר, אך רצה להיות בטוח בכשרות ההמחאה ובתקופה, פנה לייעוץ בבנק בו התנהל חשבונו.

התובע קיבל ייעוץ בבנק בו נוהל חשבונו, אשר גרם לו להאמין שההמחאה כשרה ותקפה, ושהיא בבחינת "כסף מזומן".

בנסיבות אלה, ומשלא הוסברו האופי והמהות הנכונים של המחאת דואר, אין לצפות מהתובע שחרף ייעוץ זה הוא יפנה לבנק הדואר, ויבקש לערוך בירור נוסף ביחס להמחאה.

מעבר לכך, לא הוכח שפניה כאמור מצד התובע לבנק הדואר היתה משנה את התוצאה הסופית כמפורט לעיל, ולא אחזור כאן על הדברים.

 

  1. אשר להחלטה שלא להמתין שלושה ימי עסקים, הרי שכדי לבחון את הדברים באספקלריה של אשם תורם, יש לחזור בקצרה על ההקשר בו נאמרו הדברים.

כפי שפורט לעיל, כלל לא הוכח שהאמירה בדבר המתנה של שלושה ימים נמסרה לתובע בתור "השורה התחתונה" של הייעוץ לשמו פנה לבנק.

במילים אחרות, לא הוכח שהגב' אורלי אמרה לתובע, כי לאחר עריכת הבירור עליו להמתין שלושה ימים, ולא הוכח שהיא הסבירה לו שבטרם חלוף אותם שלושה ימים אין כל תוקף או משמעות להמחאה.

אדרבא, לוז הדברים שעלה מהתנהלותה של אורלי היה שאין כל סכנה בדבר הכיסוי שמאחורי ההמחאה או בדבר כשרותה, וההתנהלות כולה נטעה בלב התובע אמונה שההמחאה היא ברת תוקף, ושאין חשש אמיתי פן לא תיפרע.

בהקשר זה, אמירה ברוח של "רצוי להמתין שלושה ימים" נבלעה בתוך התנהלות כללית שכל כולה נטעה בלב התובע אמונה בדבר תוקף ההמחאה ומשמעותה הכספית.

 

  1. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהאמירה נאמרה; אף ייתכן שלתובע נאמר כי רצוי להמתין אם הוא רוצה להיות בטוח במאת האחוזים; ולא ניתן להתעלם מכך שגם לשיטת התובע ואשתו הם חיפשו המלצה חד משמעית בנדון, אך קיבלה הסתייגות מסויימת בדמות אמירה בסגנון זה.

לא ניתן להתעלם מכך שלו היה התובע נוקט משנה זהירות, והיה ממתין שלושה ימי עסקים, רכבו לא היה מוצא ממנו בדרך הבלתי כשרה בה הוצא.

בנסיבות אלה יש לייחס לתובע אשם תורם בכך שלא נקט משנה זהירות שכזה.

עם זאת, אין להפריז בשיעור האשם התורם, שכן ההתנהלות כולה שידרה לתובע אמונה בכוחה של ההמחאה, כמפורט לעיל.

בנסיבות אלה מצאתי לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 10%.

 

 

שני נושאים לסיום

 

  • יחד ולחוד וחלוקת אחריות

 

  1. הנתבעים כולם עיוולו יחדיו כלפי התובע.

אכן, העוולה של הנתבעים 3-4 אינה עשויה מקשה אחת ביחס לעוולה של הנתבעים 1-2.

האחרונים עוולו כלפי התובע ברשלנות, והראשונים בפלילים.

יחד עם זאת, במערכת היחסים שבין התובע לבין הנתבעים 1-2, אלמלא התרשלותם הרכב לא היה נאבד, חרף המעשה הפלילי של הנתבעים 3-4.

משכך הם הדברים, הנתבעים 1 עד 4 חבים כולם כלפי התובע, ביחד ולחוד (בתור מעוולים במשותף), כאשר רק הנתבעים 1-2 זכאים ליהנות מהאשם התורם, כמפורט לעיל.

 

  1. אשר לחלוקת האחריות הפנימית בין הנתבעים 1 עד 4, חרף העובדה שלא הוגשו הודעות לצד שלישי, הדין הוא שבית המשפט רשאי לקבוע את חלקות האחריות בין מעוולים במשותף במצב שכזה.

אמנם, הנתבעים לא נדרשו בסיכומיהם לשיעור האחריות של כל אחד מהם, ואולם לאורך ההליך הם הפנו טענות האחד כלפי משנהו, כך שמצאתי הצדקה לקבוע את חלוקת האחריות בינים לבין עצמם, בשים לב לחומר הראיות שהונח בפניי.

 

  1. כידוע, המבחן לחלוקת האחריות בין מעוולים במשותף הוא מבחן "האשמה המוסרית".

במקרה דנן, לא יכול להיות ספק בכך שלפי מבחן זה, האשמה העיקרית לאובדן הרכב מוטלת על הנתבעים 3-4, ואין טעם להכביר על כך מילים.

ביחס לחלוקת האחריות הפנימית בין בנק הדואר לבנק הפועלים, מצאתי כי מידת האחריות בינם לבין עצמם היא שווה.

 

  1. פועל יוצא מהאמור הוא שאני קובע כדלקמן ביחס לחלוקת האחריות:

 

  • במערכת היחסים הפנימית שבין הנתבעים 1-4, שיעור חלקם של הנתבעים 3-4 (ביחד ולחוד בינם לבין עצמם), עומד על 80%; שיעור חלקו של בנק הדואר עומד על 10%, ואילו שיעור חלקו של בנק הפועלים עומד על 10%.
  • חרף חלוקת האחריות הפנימית כאמור, בנק הדואר ובנק הפועלים חווים כלפי התובע, מכוח העיקרון של "יחד ולחוד", בכל סכום הנזק, בניכוי אשמו התורם של התובע.

 

 

  • גובה הפיצוי

 

  1. התובע ביקש פיצוי בסך 78,000 ₪, הוא ערך הרכב כפי שהשתקף בעסקה במסגרתה הוצא הרכב מבעלותו.

נתבע מס' 3 העלה טענה בדבר אי הוכחת שווי הרכב, אותה אין לקבל, כמפורט לעיל.

הנתבעים 5-7 העלו אף הם טענה בנדון, ואולם בשים לב לכך שהתביעה נגדם נדחתה, אין משמעות לטענה זו.

הנתבעים 1-2 לא העלו בסיכומיהם טענות בנדון.

 

  1. חרף האמור מצאתי לציין כי חומר הראיות תומך בגרסה התובע בנוגע לערך הרכב, חרף אי הצגת חוות דעת מומחה או אף "מחירון".

ראשית, הדבר עולה מעדות התובע, ממנו התרשמתי כאדם שלא היה מוכר את רכבו במחיר שאינו עולה בקנה אחד עם ערך השוק של הרכב;

האדם שבסופו של דבר רכש את הרכב מדאניה, תייסיר חג'אזי (שרכש אותו עבור בנו), מסר שהוא עשה כן במסגרת עסקה בו הוערכה התמורה של הרכב בסך של 82,000 ₪, כאשר עדותו של הנ"ל היתה אמינה עליי.

 

  • הוצאות משפט

 

  1. התובע זכאי להוצאות משפט מהנתבעים נגדם התקבלה התביעה.

 

  1. הנתבעים 5-7 זכאים לקבל הוצאות משפט בעקבות דחיית התביעה נגדם, ואולם בנדון יש להביא בחשבון, בין היתר, את התנהלותם, אשר באה לידי ביטוי בכך שהם החליטו, ללא הודעה מוקדמת, להיעדר מישיבת ההוכחות בה היו אמורים להעיד, ומשכו את תצהיריהם.

 

 

סוף דבר

 

  1. אני מחייב את הנתבע 3 לפצות את התובע בסך 78,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התובענה ועד מועד פסק הדין.

 

  1. כנגד הנתבע מס' 4 ניתן כבר פסק דין (3.5.18).

 

  1. אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, לפצות את התובע בסך של 70,200 ₪ (90% מסכום התביעה), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התובענה ועד מועד פסק הדין.

מובהר כי הסכום בו חוייבו הנתבעים 1 ו- 2, הוא ביחד ולחוד עם הנתבע 3 (כמו גם עם הנתבע 4 כפי שחוייב בפסק הדין שניתן נגדו), עד לסך של 70,200 ₪.

עוד מובהר כי בחלוקה הפנימית  שבין הנתבעים 1 עד 4 (להבדיל ממערכת היחסים מול התובע), נושא כל אחד מהנתבעים 1-2 ב- 10% מהסך של 70,200 ₪.

 

  1. אני מחייב את הנתבעים 1 עד 4 לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך כולל של 12,000 ₪, וכן יחזירו לו את המחצית הראשונה והשניה של האגרה ששולמה בהליך זה, וכן את שכר העדים אותו חוייב התובע לשלם במסגרת ההליך.

כל הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד התשלום בפועל .

 

  1. התביעה נגד הנתבעים 5-7 נדחית בזאת.

התובע ישלם לנתבעים 5-7 הוצאות משפט בסך 5,000 ₪.

 

  1. כל הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים, אחרת ישאו הפרשי צמדה וריבית כחוק עד מועד התשלום בפועל.

 

 

ניתן היום,  א' תמוז תשע"ט, 04 יולי 2019, בהעדר הצדדים.

                                                                                                 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ