פסק דין
רקע וטענות הצדדים
בפניי מונחת תביעתה של גב' תמי ישראלי ילידת 1941 (להלן: "התובעת") לפיצויים עקב טיפול רפואי רשלני שקבלה ביום 6.10.02 (להלן :"התאונה") ממרכז רפואי ע"ש אדית וולפסון (להלן: " הנתבע ו\או בית חולים וולפסון").
לאחר שהצדדים הגישו תחשיבי נזק מטעמם, הצעתי ביום 5.12.11 לצדדים כי ינסו להגיע להסדר פשרה על בסיס הצעת בית המשפט. משהודיעו הצדדים כי לא מקבלים את הצעת בית המשפט לא היה מנוס מלהכריע בתיק זה לפי העיקרון של "ייקוב הדין על ההר" (מסכת סנדהרין דף ו' עמוד ב').
קבעתי את התיק לדיון הוכחות וביום 13.2.13 העידה מטעם התביעה התובעת עצמה, ומטעם ההגנה העיד ד"ר קולדנוב אלברט. ביום 26.5.13 העיד ד"ר פלדברין מטעם ההגנה, ובאותו דיון סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה.
ב"כ התובעת המלומד טוען שהתובעת הגיעה לחדר מיון של הנתבע ביום 6.10.02 בבוקר לאחר שהחלק העליון של כף רגלה השמאלית נחתך מצנצנת דבש שנפלה מהארון במטבח על כף רגלה, והיה לה חתך באורך של 4 ס"מ. רופאי הנתבע תפרו את החתך והתובעת שוחררה לביתה באותו יום (נספח א' לתצהיר התובעת), כאשר כף רגלה הפגועה של התובעת הייתה עם תפרים במשך 10 ימים. לאחר שרופאי הנתבע הוציאו מכף רגלה השמאלית את התפרים לאחר 10 ימים, היו לתובעת כאבים ודקירות בכף הרגל הפגועה ומקום החתך.
ביום 6.6.04 נתגלה לתדהמת התובעת כי נשארה בכף הרגל זכוכית בעומק של 0.12 ס"מ באורך של 0.4 ס"מ שלא הוצאה ע"י רופאי הנתבע מאז יום התאונה, דבר שגרם לדלקת סביבה (נספח ג' לתצהיר התובעת).
ביום 4.8.04 התובעת אושפזה אצל הנתבע במשך שלושה ימים שבמהלכם היא נותחה בהרדמה כללית והוצאה מכף רגלה את זכוכית באורך של 5X5 מ"מ שהיתה בכף רגלה במשך 22 חודשים. (נספח ד' לתצהיר התובעת).
התובעת נותחה שוב אצל הנתבע ביום 11.7.07 במסגרת אשפוז של 3 ימים והוצא עצב מכף רגלה הפגועה (נספח ה לתצהיר התובעת)
התובעת טוענת כי לאחר הניתוח היה לה נימול עם כאבים בכף רגל שמאל, כאבים לאורך הבוהן של כף רגל שמאל, אשר מפריעים לה לישון בלילה.
ב"כ התובעת המלומד טען כי שני הניתוחים שנעשו היו נמנעים במידה שהרופא בחדר המיון היה מוציא את הרסיס ביום התאונה.
ב"כ הנתבע המלומד טען כי דין התביעה להידחות, בשל התיישנות התביעה. לטענתו מרוץ ההתיישנות החל ביום 29.12.02, דהיינו מספר ימים לאחר הוצאת התפרים, כי אז החלה התובעת לסבול מכאבים ודקירות בכף רגלה הפגועה, ומקום החתך התנפח. התביעה הוגשה ביום 7.4.11, דהיינו לאחר יותר משמונה שנים וחצי מהמועד בו התברר לתובעת כי נגרם נזק לכף רגלה.
ב"כ הנתבע טען גם כי דין התביעה להידחות לגופו של עניין, שכן לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת רפואית, ומשכך, התובעת לא יכולה לטעון טענה שברפואה, ולכן אין בפני בית המשפט ראיה הקובעת כי הנתבע התרשל בטיפולו בתובעת.
הנתבע טען כי במסגרת חדר מיון אף פעם לא עושים צילום אולטרה-סאונד, והתובעת לא הביאה חוות דעת רפואית הסותרת את דברי הנתבע.
הנתבע הכחיש מכל וכל שהיתה איזה שהיא רשלנות מצידו, וטען כי התובעת היא זו שהתרשלה בכך שהיא הפילה את צנצנת הדבש על רגלה, ובכך שהיא הלכה יחפה, ובנוסף לכך, היא לא פעלה בהתאם להנחיות הנתבע בתעודת מחלקת המיון כאשר נכתב במפורש "לברר חיסון בקופת חולים ביקורת תפרים בעוד יומיים", כשבפועל התובעת פנתה לקופת החולים רק אחרי כשלושה חודשים. לא זו בלבד, אלא, שבקופת החולים הפנו את התובעת לבדיקת אורתופד, אבל התובעת הזניחה את עצמה ולא צייתה להוראות הרופא ובמחדלים אלה, ניתקה התובעת את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לכאורה, ובין הנזק.
גם לגבי הנזק, טען הנתבע כי לתובעת לא נגרמו נזקים כלשהם, וכי הכאבים שהיא חשה, הם רק תוצאה מנפילת הצנצנת על רגלה.
דיון והכרעה
ראשית לעניין ההתיישנות, הנני מקבל את טענת ב"כ התובעת לפיה מרוץ ההתיישנות החל ביום בו נתגלה לניזוק הנזק. במקרנו, התובעת גילתה את הרסיס רק ביום 6.6.04, הדבר עולה בקנה אחד עם הקבוע בסע' 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
לגופו של עניין, התרשלות מקצועית של רופא למטפל מתפתחת ממקרה למקרה, והשאלה מתי ובאילו נסיבות קיימת התרשלות מקצועית של רופא, הינה עניין לבתי המשפט ולא מדובר בשאלה מדעית הנתונה לחוות דעת של רופאים. (ע"א 5586/03 ד"ר לארי פרימונט נ' פלוני- טרם פורסם).