יוסף גרוס נ' מדינת ישראל משטרת ישראל

פסק דין

לפניי תביעה לפיצויים בסכום של 75,000 ₪ בגין עיכובו ומעצרו שלא כדין, כך לפי הטענה, של התובע, שהיה קטין במועד הרלוונטי לתביעה, ובגין הפרת זכויותיו בעת מעצרו.

העובדות

ביום 25/03/11 נכנס התובע יחד עם שלושה מחבריו לאזור מצפה עמי, אשר הוכרז כשטח צבאי סגור. שוטרים שסיירו במקום הבחינו בתובע ובחבריו והורו להם לפנות את השטח הסגור. התובע וחבריו צייתו לשוטרים ופינו את השטח. למחרת היום שוב נכנסו התובע וחבריו לשטח הסגור, ושוב הבחינו בהם שוטרים והורו להם לפנות את השטח. התובע וחבריו שהיו בעיצומה של תפילה, ביקשו שהות של מספר דקות כדי לסיים את תפילתם, ברם גם לאחר שמבוקשם ניתן להם הם התמהמהו ולא פינו את השטח. וכך מתאר כתב האישום שהוגש בפרשה, ואשר בו הודה התובע (הנאשם 3 באותו כתב אישום), את אשר אירע:

"7.משחלפו כעשר דקות ניגשו השוטרים בשנית אל הנאשמים והאחר (האחר הוא אדם נוסף שנכח באירוע אך זהותו אינה ידועה – א.ר.), והודיעו להם שעל פי הצו הם מתבקשים להתפנות מן השטח הצבאי הסגור. בתגובה הנאשמים והאחר התעלמו מבקשת השוטרים.

8.בתגובה להתנהגותם זו של הנאשמים והאחר פנה השוטר אל הנאשם 4, אחז בידו ואמר לו: "אתם רוצים ללכת מפה או שאתם מעוכבים", אולם הנאשמים והאחר הוסיפו להתעלם מדברי השוטרים. בשלב זה אחז השוטר בזרועו של נאשם 4 ומשכו כלפי מעלה. בתגובה התנפלו הנאשמים 1, 2 ו-4 על השוטר, כאשר נאשם 2 תפס את השוטר מאחור וחיבק אותו ונאשם 4 היכה את השוטר שתי מכות אגרוף בפניו, ותוך שהם צועקים לעברו: "אתה לא יהודי, אתה נאצי, אתה היטלר"

בעקבות אירועים אלו עיכבו השוטרים את התובע ואת חבריו, והביאו אותם לתחנת משטרת אריאל. על השתלשלות העניינים בתחנת המשטרה אנו למדים מתיק המשטרה שהוגש כראייה. בדו"ח העיכוב נרשם כי העיכוב בוצע ביום 26/3/11 בשעה 19:10. בשעה 23:25 מילא הקצין אבי קליימן "דו"ח קצין ממונה/קצין משטרה" (להלן- "דו"ח קצין"), בו נכתב כי הוא החליט לעצור את התובע למשך 24 שעות בשל חשד לביצוע עבירות של כניסה לשטח צבאי סגור ותקיפת שוטר. הקצין קליימן אף ציין בדו"ח כי מתקיימות נגד התובע עילות מעצר שעניינן חשש לשיבוש הליכי חקירה, מסוכנות וקיומן של פעולות חקירה שאינן ניתנות לביצוע כאשר התובע משוחרר. עוד לפני כן, בשעה 23:00 לערך, שוחח חוקר בשם מטאנס עם קצין החקירות אשר הורה לו להודיע להורי החשודים על דבר מעצרם, ואישר לו לחקור אותם ללא נוכחות ההורים. מטאנס ערך מזכר לגבי שיחה זו, בו הוא ציין כי:

"אני התקשרתי להורים של החשודים וכן לעו"ד עדי קידר... ועדכנתי אותו אודות מעצרם של ארבעת הקטינים".

בשעה 4:14 של בוקר יום 27/03/11, נחקר התובע באזהרה על ידי מטאנס. גביית ההודעה הסתיימה בשעה 4:24, ולאחר מכן מילא הקצין מנשה אייל את חלקו השני של דו"ח הקצין, שכותרתו הינה: "אסמכתא לכליאת קטין". בחלק זה של הטופס רשם הקצין מנשה אייל כי: "לפי בקשת העצור נמסרה הודעה על מעצרו ועל מקום המצאו לעו"ד עדי קידר....". אחר הדברים האלה נכלא התובע בתא המעצר. בשעה 7:30 בבוקר הגיע לתחנה קצין החקירות אייל דשא, ולאחר שעיין בתיק החקירה החליט להורות על שחרורו של התובע בתנאים מגבילים. בהמשך לכך, יצרה המשטרה, בשלב מסוים, קשר עם אביו של התובע וביקשה ממנו להתייצב בתחנת המשטרה על מנת לחתום על כתב ערובה לבנו. האב סירב לחתום ולנוכח הסירוב נשקלו תנאי השחרור בשנית, ולבסוף הוחלט לשחרר את התובע ללא כל תנאי. בפועל שוחרר התובע בשעה 17:00, דהיינו כעשרים ושתיים שעות מעת עיכובו.

טענות התובע

התובע טוען כי נפלו בפעולות השוטרים שתוארו לעיל מספר פגמים, העולים כדי רשלנות וכדי הפרת חובה חקוקה; ראשית, התובע עוכב ליותר משלוש שעות מבלי שתקופת העיכוב הוארכה כנדרש בחוק. שנית, התובע נעצר שלא כדין, כיוון שלא היה מקום לייחס לו עבירה של תקיפת שוטר לנוכח העובדה שהשוטר שהיה בשטח ציין כבר בדו"ח העיכוב כי הוא איננו יכול לזהות את התובע כמי שהשתתף בתקיפה. כמו כן, התובע טוען שלא התקיימה בעניינו כל עילת מעצר. שלישית, דו"ח הקצין מולא על ידי שני קצינים, במקום שאחד מהם ימלא את כל חלקי הדו"ח. ורביעית, לא נמסרה להורי התובע הודעה בדבר מעצרו אלא למחרת יום המעצר בשעה 16:00 לערך. התובע טוען כי בשל מחדלים אלו נגרם לו נזק בלתי ממוני העומד על סך של 75,000 ₪.

5.טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת כי יש לדחות את התביעה על הסף על יסוד הכלל הקובע כי "מעילה בת עוולה לא תצמח תביעה", וזאת משום שכל האירועים היו נמנעים אילו התובע לא היה מבצע עבירה של כניסה לשטח צבאי סגור, עבירה שבה הוא הודה בבית המשפט בהליך הפלילי. כן טוענת הנתבעת, כי לא נפל פגם במעשי השוטרים, וכי גם אם ימצא בית המשפט כי השוטרים לא פעלו כשורה בעניין כזה או אחר, הרי שמחדלם איננו עולה כדי עוולה בנזיקין.

דיון והכרעה

6.חוקיות העיכוב

אין מחלוקת על כך שההחלטה הראשונית בדבר עיכובו של התובע נעשתה כדין, אולם סעיף 73 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן – "חוק המעצרים"), קובע כי עיכוב לא ימשך למעלה משלוש שעות, אלא אם קצין האריך את משך העיכוב בשלוש שעות נוספות. במקרה שלפניי עוכב התובע בשעה 19:10 (ראו – נספח א' לתצהיר הקצין אייל מנשה), והוא נעצר בשעה 23:25, קרי – כשעה ורבע לאחר שפג תוקפו של העיכוב. יוצא, אם כן, כי המשטרה נהגה שלא כהלכה בכך שלא האריכה את העיכוב. ואולם, אין במחדלה זה של המשטרה כדי לזכות את התובע בפיצוי, מן הטעם שלא נגרם לו כל נזק כתוצאה ממחדלה של המשטרה. הכיצד? משום שגם אם המשטרה הייתה נוהגת כהלכה היא הייתה מאריכה את עיכובו של התובע או מחליטה על מעצרו, שכן שחרורו של התובע באותו זמן לא עמד כלל על הפרק לנוכח העובדה שהוא ויתר חבריו טרם נחקרו. אשר על כן, בכל הנוגע לחוקיות העיכוב התביעה נדחית.

7.חוקיות המעצר

על פי סעיף 27 לחוק המעצרים, לאחר שחשוד, אשר עוכב או נעצר ללא צו, מובא לתחנת המשטרה על הקצין הממונה ולהחליט האם מוצדק להורות על מעצרו של החשוד ל-24 שעות על יסוד אחת מעילות המעצר המנויות בסעיף 13 לחוק. לשם יישום סמכות זו נוצר דו"ח הקצין שהוזכר לעיל. במקרה שלפניי ההחלטה בדבר מעצרו של התובע התקבלה עוד לפני שנחקרו המעורבים בפרשה. באותו השלב היה בידי הקצין קליימן דו"ח העיכוב שערך השוטר בר גוילי, בו כתב גוילי כי הוא לא בטוח שהתובע תקף אותו מפני שהוא לא זיהה את פניו, וכן דו"ח פעולה בו נרשם כי הנערים שהיו מעורבים באירוע תקפו שוטר. ב"כ התובע מלין על כך שנרשם בהחלטתו של הקצין כי התובע נחשד בתקיפת שוטרים, למרות שהשוטר שהיה באירוע לא זיהה אותו. טענה זו לא משכנעת. השוטר גוילי לא כתב כי הוא משוכנע שהתובע לא תקף אותו, אלא הוא רשם שהוא אינו בטוח שהתובע תקף אותו. במצב דברים זה, ונכון לאותו רגע, החשד הסביר נגד התובע לא הופרך כליל, ובהחלט היה מקום לחקור אותו ואת חבריו כדי לברר עד תום מה היה חלקו באירוע. לכך יש להוסיף, כי אין מחלוקת על כך שהיה חשד סביר לכך שהתובע ביצע עבירה של כניסה לשטח צבאי סגור, חשד אשר לכשעצמו, ובהתקיים עילת מעצר, יכול להצדיק מעצר. אשר על כן אני קובע כי התקיים בנוגע לתובע חשד סביר כנדרש בחוק, לגבי שתי העבירות.

8.אשר לעילת המעצר; תקיפת שוטר, לא כל שכן בחבורה, מלמדת על מסוכנות המקימה עילת מעצר. זאת ועוד, גם אילו הייתי מקבל את הטענה שהתקיים חשד סביר רק לגבי העבירה של כניסה לשטח סגור, הרי שהתקיימה בעניינו של התובע עילת מעצר, כיוון שהיה חשש שאם הוא ישוחרר הוא ישוב וייכנס לשטח הצבאי הסגור. חשש זה התבסס על העובדה, שאינה מוכחשת, לפיה יום לפני המעצר הצטווה התובע לעזוב את השטח, והוא אמנם עזב אותו, אך הוא השאיר מאחוריו את חפציו במטרה לשוב לשטח לאחר שהשוטרים ילכו. כמו כן, בהינתן העובדה שהיה צורך לחקור את התובע ואת חבריו הרי שיש יסוד לטענה שהליכי החקירה היו עלולים להשתבש אם התובע היה משוחרר. ב"כ התובע טוען כי חשש השיבוש לא היה אמתי כיוון שניתן היה לשחרר את התובע בעוד חבריו עצורים. טענה זו איננה משכנעת, כיוון שיש לזכור כי באירוע נכח אדם נוסף אשר לא נתפס, ועובדה זו מקימה חשש לשיבוש הליכי החקירה. אשר על כן, אני קובע כי התובע נעצר כדין.

9.מילוי טופס דו"ח הקצין על ידי שני קצינים