אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ט' נ' שירות בתי הסוהר

ט' נ' שירות בתי הסוהר

תאריך פרסום : 03/07/2018 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
11640-02-15
21/06/2018
בפני סגן הנשיא:
רמי חיימוביץ

- נגד -
התובע:
ר.ט.
עו"ד אלה ברדלבסקיה
נתבעת:
מדינת ישראל - שירות בתי הסוהר
עו"ד אינה שטיין ועו"ד אייר מנדלבאום
פסק דין
 

 

התובע לקה בליבו בעת שהיה אסיר ונגרם לו נזק. לטענתו הנתבעת שהייתה אחראית עליו התרשלה ולא דאגה לטיפול רפואי סביר ומהיר חרף סימנים מקדימים שאם היו מטופלים במועד היו מונעים את הנזק.

לאחר בחינת הראיות וטענות הצדדים התביעה מתקבלת בחלקה.

התובע והאירועים נושא התביעה

  1. התובע, יליד 20/10/61 (כבן 57). בעבר עבד כמנהל עבודה בחברת בטונית העוסקת בייצור מבנים טרומיים ומוצרי בטון בשכר של כ-6,500 ₪ בחודש (משוערך). כיום עובד בארכיב אוניברסיטת תל-אביב ומרוויח כ-3,700 ₪ בחודש.

  2. ב-2011 הסתבך בפלילים ובמהלך קטטה דקר אדם אחר. בית-המשפט הרשיעו בתקיפה וגזר עליו (אחרי ערעור) 33 חודשי מאסר בפועל אותם החל לרצות ב-11/8/11, בכלא חרמון.

  3. טרם מאסרו סבל מסוכרת, מלחץ דם ועישן – כולם גורמי סיכון למחלת לב.. פעמיים בעבר, ב-25/10/09 ו-31/11/10 התלונן על כאבים בחזה וב-2010 אף אושפז, אך בדיקת אקו-לב נמצאה תקינה. ב-2010, עקב חובות כלכליים והסתבכותו הפלילית, התלונן על מצוקה נפשית וטופל בציפרלקס עד שחרורו מהכלא. אוסיף כי עם מאסרו פנה למרפאת הכלא וביקש מיוזמתו הפסקת טיפול באינסולין.

  4. ב-31/1/12 פנה לרופא הכלא, ד"ר סלימאן פארס, והתלונן כי "מזה מספר ימים, בזמן עליית מדרגות חש לחץ בחזה ללא הזעות או קשיי נשימה. חולף לאחר מנוחה של 10 דקות". ד"ר פארס בדק את התובע ומצא לחץ דם של 144/90 ודופק 92 אך ללא סימנים קליניים או הפרעה בפעולת הלב. מאחר ולא נמצא ממצא חריף סבר הרופא שאין צורך בטיפול דחוף או מוחש והפנה את התובע לייעוץ קרדיולוגי בהתאם לסדר התורים הרגיל בכלא (עדותו בעמ' 77, 13).

     

  5. ב-22/3/12 נבדק בכלא ע"י ד"ר אירינה נורדקין, קרדיולוגית מבית-חולים "זיו" בצפת. הרופאה תיעדה את הבדיקה בכתב ידה (עמ' 38 לראיות הנתבעת). ברשומה הרפואית תוארו תלונות התובע, גורמי הסיכון ונכתב כי "א.ק.ג סינוס סדיר". הרופאה הפנתה את התובע למבחן מאמץ ולהמשך מעקב קרדיולוגי. הביקור תועד גם ברשומה הרפואית הממוחשבת של מרפאת הכלא (עמ' 30 לראיות התובע) וגם בה נכתבה הנחיית הקרדיולוגית לבצע מבחן מאמץ וביקורת אחריו. במהלך החקירות הנגדיות התעוררה מחלוקת לגבי מועד רישומו של המסמך בכתב-יד שכן התאריך אינו ברור (ספרת החודשים יכולה להיות 3, 5 או 8) אך מתוכן המסמך, מלוח הזמנים המתואר בו (מזה כשלושה חודשים) ומן הרשומות שאחריו, עולה בבירור כי מדובר בבדיקה הראשונה של הקרדיולוגית שבוצעה, על דעת שני הצדדים, ב-22/3/18.

  6. ב-9/5/12 נקבע לתובע מבחן מאמץ בבית-חולים זיו. הבדיקה תואמה לשעה 12:00 והתובע הובא לבית-החולים בליווי שב"ס, אך בשל תקלה במרפאת הכלא הגיע לבית-החולים רק בשעה 14:00 והבדיקה לא בוצעה. הנתבעת אינה מכחישה את עצם האיחור לבדיקה וברשומה הרפואית בבית-החולים נכתב כי התובע "לא הגיע" לבדיקה.

  7. ב-23/5/12 נבדק התובע, פעם נוספת, ע"י הקרדיולוגית, ד"ר נורדקין. ברשומה הרפואית הממוחשבת נכתב "בן 51. סובל מכאבים בחזה במאמץ. בביקור קודם הומלץ על מבחן מאמץ, אך לא נעשה". הרופאה הורתה על התחלת טיפול בתרופת קרדיולוג וחזרה על הנחייתה לבצע מבחן מאמץ ולשוב לביקורת קרדיולוגית עם תוצאותיו.

  8. ב-11/7/12 בעת ששהה בחופשה מהכלא ביצע התובע בדיקת מאמץ בבית החולים זיו בצפת. התובע טוען כי מרפאת הכלא תיאמה בדיקה ליום בו שהה בחופשה כדי לחסוך את הליווי הכרוך בהבאתו מן הכלא לבית-החולים, ואילו הנתבעת מכחישה וטוענת כי מדובר בעניין אקראי וכי מועד הבדיקה נקבע על ידי בית-החולים ובהתאם ליומנו. כך או כך, מבחן המאמץ היה חיובי עם שינויים בא.ק.ג, צניחות ST וכאבים אסכמים שבגינם הופסקה הבדיקה. השינויים האיסכמיים חלפו אחרי שלוש דקות מנוחה. הבודק מסכם כי מדובר ב"מבחן מאמץ חיובי" וממליץ על מעקב במרפאה הקרדיולוגית (עמ' 39 לראיות הנתבעת).

  9. ב-13/7/12 (יום ו') חזר התובע מחופשתו.

  10. ב-15/7/12 (יום א') נבדק במרפאת הכלא על-ידי רופא מחליף, ד"ר גריגורי פיינר, והציג לו את תוצאות מבחן המאמץ. הרופא בדק דופק (74) ולחץ דם (120/76) אך לא תועדו בדיקות פיסיות כלשהן. בתום הבדיקה נכתב "חזר ממבחן מאמץ אשר יצא חיובי. ליצור קשר עם מח' קרדיולוגית צפת בהקדם ע"מ לקבוע תור להמשך בירור" (עמ' 40 לראיות הנתבעת).

     

  11. למרות שד"ר פיינר ביקש ליצור קשר עם המחלקה הקרדיולוגית בהקדם, מרפאת הכלא לא יצרה כל קשר עם בית-החולים שכן לטענת ד"ר פארס "ד"ר פיינר לא התרשם שמדובר במקרה דחוף" (סעיף 13 לתצהירו).

  12. ב-20/7/12 החל התובע לחוש כאבים בחזה. הוא פונה באמבולנס לבית-חולים זיו שם אובחן אוטם קדמי והתובע הוכנס לצינתור דחוף. בצינתור זוהתה חסימה מלאה של אחד העורקים וחסימות משמעותיות (40% ו-70%) בעורקים אחרים והוכנס תומכן. בהמשך עבר צינתור נוסף והושתל תומכן נוסף. התובע שהה באשפוז שבעה ימים, עד 27/7/12, והועבר חזרה לכלא חרמון.

  13. בהמשך תקופת מאסרו היה התובע במעקב רפואי ועבר בדיקות וטיפולים בבית-חולים זיו, כולל בדיקת אקו-לב ב-5/8/12, צנתור ב-17/10/13 ובדיקת MUGA (מיפוי לב עם חומר רדיואקטיבי) ב-22/11/12, שהעידה על פגיעה משמעותית בתפקוד הלב. באותה תקופה גם טופל תרופתית אך לטענתו מרפאת הכלא לא טיפלה בו כראוי, לא סיפקה לו את התרופות הנדרשות, לא דאגה לתנאים נוחים וסבירים לקבלת הטיפול, ובאופן כללי נתנה לו תחושת "מטרידן".

  14. ב-19/3/13 שוחרר ממאסר.

    מוסכמות ומחלוקות

  15. אין חולק, והדבר מעוגן היטב בחוק ובפסיקה, כי שירות בתי הסוהר אחראי על בריאותם של האסירים הנמצאים בחזקתו ובכלל זה עליו לספק להם סל השירותים רפואיים בסיסי באיכות סבירה ובזמן סביר, ברמה שאינה נופלת מסל השירותים הבסיסי הניתן על ידי קופות החולים למבוטחיהן (סעיף 11 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] תשל"ב-1971; פקודת בתי הסוהר מס' 04.44.00 עוסקת ב"טיפול הרפואי באסיר"; בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי נ' שר האוצר, פ"ד סג(2) 545 (2009)).

    הנתבעת אינה חולקת אפוא על אחריותה המושגית לספק לתובע שירותי בריאות סבירים, והמחלוקת סבה את האחריות הקונקרטית בלבד.

  16. לטענת התובע, הטיפול בו היה איטי באופן שאינו סביר לתסמינים ולסיכון הרב. התובע מפנה לרשומה הרפואית ומוסיף וטוען כי גורמי הכלא התעלמו מפניות חוזרות ונשנות שלו, שרובן לא תועדו במרפאת הכלא. התובע טוען כי אילו טופל במערכת הציבורית הרגילה היה עובר צנתור במועד מוקדם בהרבה, לפני שארע האוטם, וכך היה נמנע הנזק שנגרם לתפקוד שריר הלב. הנתבעת מצדה טוענת כי התובע הופנה לטיפול במרפאה הקרדיולוגית בבית-חולים זיו ובית החולים הוא שקבע את מועדי התורים ואת מאפייני הטיפול. לגישתה התובע קיבל טיפול שווה לטיפול שהיה מקבל אזרח במערכת הציבורית, כשרופאי הכלא – המקבילים לרופאי משפחה – פעלו בהתאם להנחיות הרופאים המקצועיים מבית-החולים, שבשום שלב לא התריעו על הצורך בטיפול דחוף בתובע. הנתבעת מכחישה את טענות התובע על התעלמות מפניותיו וצרכיו וטוענת כי ניתן לתובע טיפול סביר ואף למעלה מכך.

  17. הנתבעת טוענת אפוא כי הסתמכה על הנחיות רופאי בית-חולים זיו שטיפלו בתובע ולא התריעו על הסכנה שבמצבו, אך לא נשלחה הודעת צד שלישי והרופאים אף לא זומנו לעדות. דומה כי הסיבה לכך היא שבית-חולים זיו הוא בית-חולים של הנתבעת וככל שתוטל אחריות על הרופאים היא תוטל על הנתבעת עצמה, ברם הדברים לא לובנו בהליך.

    ראיות התובע

  18. התובע הגיש תצהיר, מסמכים מן התיק הרפואי, תלושי שכר, וכן תרשומת בכתב יד שנכתבה, לטענתו, בזמן אמת, בעצת אסיר אחר, מר אהוד גנות, שהמליץ לו להעלות את הדברים על הכתב כדי שלא ישכחו (נספח יד וסעיף 95 לתצהירו). התובע צירף שני תצהירים נוספים – של מר אהוד גנות ששהה עמו, כאמור, בכלא; ושל מר אלי עמית, בעלים ומנהל של חברת ביטונית, בה עבד התובע לפני מאסרו. מר עמית העיד על כישוריו התעסוקתיים של התובע לפני המאסר וטען כי ביקש לקלוט את התובע לעבודה בשכר גבוה אחרי שחרורו אך הדבר נמנע בשל מצבו הבריאותי.

  19. התובע צירף חוות דעת רפואית (עיקרית ומשלימה) של פרופ' דוד חסדאי, קרדיולוג ומנהל יחידת טיפול נמרץ לב בקמפוס בלינסון. פרופ' חסדאי סבר כי הנתבעת התרשלה בטיפול בתובע. לדבריו פרק זמן של ששה חודשים מתחילת התלונות על תעוקת חזה ועד בדיקת מאמץ אינו סביר וכך גם העובדה שלא תואמה לתובע בדיקה דחופה אחרי בדיקת המאמץ הפתולוגית. אם היה מופנה לקרדיולוג עם בדיקת המאמץ היה ניתן לבצע צנתור בתובע ולהימנע מהאוטם שחווה. פרופ' חסדאי העריך כי לתובע נותרה נכות בשיעור 75% בשל תפקוד לקוי של הלב לאחר אוטם שריר הלב, וכן העריך כי לתובע נכות נפשית בשיעור 20% בגין מצב חרדתי ממושך ונכות בשיעור 20% בשל הסוכרת.

    ראיות הנתבעת

  20. הנתבעת הגישה תצהיר של ד"ר פארס, רופא כללי בבית-הסוהר חרמון, וכן הוגשו מסמכים רפואיים, כולל מעברו של התובע. בנוסף הוגשה חוות דעתו של ד"ר טובי רסין, מומחה ברפואה פנימית וקרדיולוגיה. ד"ר רסין מציין כי התובע סובל מגורמי סיכון לתחלואת לב, כולל עישון, יתר לח"ד, סוכרת המטופלת ע"י אינסולין, היפרליפדימיה וסיפור משפחתי של מחלת לב כלילית של אביו. המומחה מפנה לבדיקות השונות שעבר התובע וסבור אין ראיה לתעוקת חזה לא יציבה וכי בבדיקת המאמץ מ-11/7/12 לא מוגדרת כפתולוגית בסיכון גבוה המחייב בירור מהיר. לכן, להערכתו, הטיפול שקיבל התובע היה סביר. ד"ר רסין העריך כי לתובע נותרה נכות בשיעור 40% בשל אי-ספיקת לב בדרגה 2 מתוך 4, אך להערכתו אין קשר בין הנכות לבין הטיפול שקיבל התובע. ד"ר רסין הוסיף והסביר כי למיטב הבנתו נכות נפשית נקבעת על ידי פסיכיאטר. רופא שאינו פסיכיאטר יכול אמנם להעריך כי הנבדק שלפניו סובל מנכות נפשית כלשהי, אך אין לו את הכלים לקבוע את שיעורה המדויק של הנכות, את הסיבות לה ולקשור אותה בקשר סיבתי לאירוע מסוים. לכן הוא סבור שאין משקל לקביעתו של פרופ' חסדאי בעניין זה ולא ניתן להסתמך עליה. בהתאם לכך בחרה המדינה שלא להגיש חוות דעת נפשית מטעמה.

    מומחה בית-המשפט

  21. נוכח חילוקי הדעות מונה פרופ' דן צבעוני, מנהל (בדימוס) המחלקה הקרדיולוגית בבית-חולים שערי צדק, כמומחה מטעם בית-המשפט. המומחה חיווה דעתו בחוות דעת מפורטת וכן בתשובות לשאלות הבהרה שנשלחו מטעם שני הצדדים. בכל הנוגע לשאלת האחריות עמדתו של פרופ' צבעוני הייתה נחרצת למדי, והוא סבר כי התנהלות הנתבעת הייתה רשלנית שכן רופאי הכלא התעלמו מסימני האזהרה, התסמינים וגורמי הסיכון. פרופ' צבעוני סוקר את ההנחיות לטיפול במקרים של תעוקת חזה עם גורמי סיכון ומגיע למסקנה כי התמשכות הטיפול בתובע הייתה מנוגדת לכל התוויה רפואית מוכרת וחריגה ביחס לטיפול המתקבל בקופות החולים:

    חולה הכלוא חייב לקבל טיפול רפואי דומה לזה שהיה מקבל לו היה במסגרת קופת החולים. אלפי חולים במדינת ישראל עוברים צינתור עקב כאבי חזה. נדיר ביותר שחולה עם תעוקה ברורה ביותר לא עובר ברור תוך מספר שבועות, לעיתים ימים, של טיב הכאבים. כמנהל מחלקה קרדיולוגית גדולה במשך למעלה מ 20 שנה וכבקר ארצי של קופת חולים מכבי לענייני צינתורים (אחראי לאישור צינתורים אלקטיבים( לא זכור לי מקרה בו חולה התלונן מספר רב של פעמים על כאבים אופניים ביותר לתעוקה בלי שעבר ברור כולל ע"י קרדיולוג ומבחן מאמץ. אין לי כל ספק, שבמסגרת קופת חולים בכל מקום בארץ היה מר ט' עובר ברור כולל מבחן מאמץ והיה נשלח לצינתור תוך פחות מחודש מתחילת התלונות (אין היום תורים לצינתור). בצינתור היו מזהים את המחלה הכלילית הקשה שלו , מרחיבים את העורקים המוצרים או שהיו שולחים אותו לניתוח מעקפים ובכך בהסתברות של למעלה מ-90% היו מונעים את התקף הלב.

    .......

    למר ט' היו לפחות 3 גורמי סיכון למחלת לב סכרת, עישון ויתר לחץ דם. הוא סבל מכאבים ולחץ בחזה הקשורים למאמץ וחולפים במנוחה. ההסתברות לקיום טרשת עורקים משמעותית, עם היצרויות בעורקים הכליליים הינה מעל 90%. כל חולה עם תסמונת זו חייב לעבור בירור מיידי שכולל בדיקה ע"י קרדיולוג ומבחן מאמץ. לו היו שולחים את מר ט' לברור ומקבלים את ההמלצות של הקרדיולוג היה מתבצע מבחן מאמץ שהיה מצביע על קיום מחלה טרשתית חמורה כפי שהראה מבחן המאמץ שבוצע כ 7 חודשים לאחר תחילת התלונות. במקרה זה, היה מר ט' מופנה לצינתור, שבו היו מזהים את ההיצרויות, מרחיבים אותן או מפנים אותו לניתוח מעקפים ובכך בהסתברות של למעלהמ-90% האוטם היה נמנע. אין לי ספק שאם היה פונה מר ט' לכל מרפאת קופת חולים מחוץ לכלא, זה היה המהלך של מחלתו".

  22. פרופ' צבעוני מצא כי התובע סובל היום מאי-ספיקת לב בדרגה 2-3 מתוך ארבע ומתעוקה דרגה 1 מתוך ארבע. להערכתו דרגת הנכות עקב אי-הספיקה היא 40% לפי סעיף 9(1) ג III לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 ואילו דרגת הנכות עקב התעוקה היא 25% לפי סעיף 9(2) א לתקנות. המומחה העריך שעקב גורמי הסיכון שאינם קשורים לנתבע (סוכרת, השמנה, עישון) התקצרה תוחלת חייו ב- 7-9 שנים וכי הפגיעה בשריר הלב קיצרה חמש שנים נוספת.

  23. במענה לשאלות ההבהרה עמד פרופ' צבעוני על עמדתו בשאלת האחריות והסביר כי "רופאי ומטפלי השב"ס התרשלו מאוד בתפקידם ... כל חולה עם תעוקה, מיד כאשר התעוקה מופיעה חייב להיבדק על ידי קרדיולוג. הבדיקה הראשונה היית באיחור, ב 22/3/12כחודשיים לאחר שהתלונן על כאבי חזה ולאחר שנבדק על ידי קרדיולוג שהמליץ על מבחן מאמץ המבחן לא בוצע. ב 22/5/12 כותבת דר' נורדקין הקרדיולוגית שמר טייב סובל כבר 7 חודשים מתעוקה. בשלב זה עדיין לא בוצע מבחן מאמץ. זו רשלנות חמורה ביותר. אין ספק שביצוע מבחן מאמץ תוך מספר שבועות מהופעת התעוקה היה מגלה את מחלת הלב. תוך ימים או שבועות לאחר מכן היה מצונתר העורק היה מורחב והאוטם היה נמנע" (תשובה 21 לשאלות הנתבעת). עם-זאת, בכל הנוגע לנכות הבהיר כי "סביר להניח כי הנכות בגין התעוקה, לאחר האוטם אינה נובעת מתנאי הכליאה אלא היא קשורה יותר לגורמי הסיכון" (תשובה 8 לשאלות הנתבעת), היינו – כי רק הנכות בשיעור 40% קשורה לרשלנות.

    מהלך הדיון והעדים

  24. בבית-המשפט העידו התובע, מר אלי עמית ומר אהוד גנות. מטעם הנתבעת העיד ד"ר פארס. הצדדים הסכימו שלא לחקור איש מהמומחים בתחום הקרדיולוגי, אולם פרופ' חסדאי נחקר על החלק הנפשי בחוות דעתו.

    ממצאים ומסקנות בשאלת האחריות

  25. הנתבעת מקדישה חלק ניכר מסיכומיה לאמינות התובע; אמינות ראיותיו – בעיקר אותו יומן בכתב ידו של התובע בו התיימר לתאר את האירועים בזמן אמת; ואמינות העד מטעמו מר גנות, שהיה עו"ד בעברו אך הורשע, רישיונו נשלל והוא ריצה עונש מאסר. אני נוטה לקבל חלק ניכר מטענות הנתבעת בעניין זה. כך, למשל, קשה לייחס משקל כלשהו לאותו יומן שצירף התובע לתמיכה בעדותו. התובע העיד כי כתב את הדברים בזמן אמת ומיד עם קרות האירועים, ובלשונו "כל פעם שהייתי אצל רופא, ברגע שהייתי יוצא והייתי מגיע לחדר הייתי רושם" (עמ' 59, 9). אלא הרושם מקריאת היומן הוא שמדובר במסמך שנכתב בדיעבד ולא של רישומים בזמן אמת. כל האירועים מתוארים בלשון עבר ולא בלשון הווה; חלק מהפסקאות מתארות אירועים שקרו על פני מספר חודשים; התובע מתאר פרטים שאינם רלבנטיים לטיפול הרפואי כמו מאפייני עבודתו בכלא; וקיימת חזרה וכפילות של רישומים שאינה סבירה אם הדברים נרשמו בזמן אמת. התובע לא סיפק בחקירתו תשובות לשאלות שנשאל, וקשה להאמין לגרסתו כי מדובר במסמך אותנטי שנכתב בזמן אמת. כל הסימנים מצביעים על כך שהמסמך חובר בדיעבד, ואולי אפילו בכמה גרסאות, כדי לחזק את התביעה.

  26. טענות אחרות של התובע על פניותיו למרפאה ועל היחס הפוגעני שקיבל לפני ואחרי האירוע הלבבי ועל כך שלא סופקו לו תרופות נדרשות לא גובו במסמכים ולא תועדו ברשומה הרפואית. מדובר בעדות יחידה של בעל דין במשפט אזרחי, שאין לה סיוע מלבד אותו יומן לא אמין; ועדותו של מר גנות שאינה יכולה להוות חיזוק של ממש לעדות התובע, הן משום שחלק ניכר מעדותו מתבסס על דברים ששמע מהתובע והן משום שבמהלך הדיון התגלה כי הוא עובד במשרד ב"כ התובע (ובעבר אף היה מאמנה) ומכאן שישלו אינטרס כלכלי, לפחות עקיף, בתוצאות התביעה.

    אלא שהליקויים בגרסת התובע ואמינותו נוגעים לשולי התביעה, ודווקא העובדות שאינן שנויות במחלוקת ושתועדו ברשומה הרפואית מובילות למסקנה שהנתבעת ועובדיה התרשלו בטיפול בתובע באופן המצדיק קבלת חוות דעת מומחה בית-המשפט במלואה.

  27. הנתבעת העלתה שתי טענות עיקריות – האחת שפעלה בהתאם לתורים שסופקו לה על ידי בית-החולים, שהם מקבילים לתורים שהיה התובע מקבל במערכת הציבורית; והשנייה, שרופאי הכלא הסתמכו על הנחיות הרופאים המומחים בבית-החולים זיו שלא הצביעו על הצורך בטיפול דחוף. מסקנתה של הנתבעת היא אפוא שהתובע קיבל טיפול זהה לטיפול שהיה מקבל במערכת הציבורית, ולכן אין להטיל עליה אחריות. טענות אלו לא הוכחו ואף נסתרו בראיות.

  28. טענת הנתבעת שמועדי התורים נקבעו על ידי בית-חולים זיו בהתאם לסדר התורים הרגיל במערכת הציבורית לא הוכחה. התובע, ככל אסיר אחר, ובשונה מאדם חופשי, אינו יכול לקבוע תור לבדיקת רופא מומחה והוא תלוי במרפאת הכלא המתווכת בינו לבין מערכת הבריאות הציבורית וקובעת עבורו את התור (עדות ד"ר פארס בעמ' 77). ד"ר פארס העיד אמנם שהגורמים במרפאה "לוחצים" לקבלת תורים מוקדמים אך בית-החולים פועל לפי שיקול דעתו ולפי סדר התורים הרגיל במערכת הציבורית (עמ'79-78), אך הנתבעת לא הביאה ראיות לפעולות שביצעה המרפאה כדי לקבוע את התור לתובע, לא זימנה לעדות גורם מן המרפאה שיעיד מהם הסברים שנמסרו לבית-החולים ואם נמסרו גורמי הסיכון ונעשה מאמץ כלשהו להקדים את התור, ולא הציגה ראיות מבית-חולים זיו (שבבעלותה) על מועדי התורים הנקבעים בו לחולה במצבו של התובע. בעת הגשת הראיות כבר עמדה בפני הנתבעת חוות דעתו של מומחה בית-המשפט כי חולה במצבו של התובע היה מטופל במערכת הציבורית טיפול מהיר בהרבה, ובכל זאת בחרה שלא להציג ראיות בנושא. הראיות שכן הוצגו מלמדות דווקא על פאסיביות וטעויות רבות בפעולת המרפאה בכל הנוגע לקביעת התורים. כך, למשל, המרפאה לא דאגה שהתובע יגיע למבחן המאמץ שנקבע במאי, המרפאה לא תיאמה תור חלופי מהיר למבחן אלא המתינה לחופשתו של התובע ביולי (הטענה שמדובר באקראיות תמוהה ולא הוכחה), והמרפאה לא תיאמה תור למרפאה הקרדיולוגית אחרי בדיקת המאמץ החיובית, אף שהרופא המחליף, ד"ר פיינר, הורה על תיאום תור בהקדם.

  29. יתרה מכך. גם הטיפול הרפואי שקיבל התובע בכלא לא עמד בסטנדרטים סבירים ומקובלים. תלונתו של התובע הופיעה לראשונה בחודש ינואר. ד"ר פארס שבדק את התובע והיה מודע לגורמי הסיכון והפנה את התובע לבדיקה קרדיולוגית אך לא סבר שיש דחיפות כלשהי בטיפול. עמדתו של פרופ' צבעוני, כי מדובר בהתנהלות רשלנית – לא נסתרה. עמדה זו הגיונית לגופה, שכן סביר כי נוכח גורמי הסיכון והנזק הפוטנציאלי מאירוע לב רופא משפחה סביר היה מפנה את התובע למיון ולכל הפחות לבדיקה מידית על-ידי קרדיולוג ולא ממתין חודשיים לבדיקה ראשונה. רופאי השב"ס לא המשיכו במעקב אחרי התובע בכל תקופת כליאתו, אף שהמסמכים מלמדים כי התלונות על תעוקת חזה נמשכו, לא הסבירו לתובע את הסיכונים, ולא פעלו למימוש הנחית הקרדיולוגית על ביצוע מבחן מאמץ בזמן סביר. בפועל בוצע מבחן המאמץ רק בחודש יולי – ארבעה חודשים אחרי בדיקתה הראשונה וששה חודשים אחרי תחילת התלונות על תעוקת חזה. אמנם הרופאה לא כתבה ברשומה הרפואית כי יש לבצע את מבחן המאמץ בדחיפות, ברם פרק הזמן הממושך עד ביצוע הבדיקה לא היה סביר. למעשה, אין חולק כי ניתן היה לבצע את הבדיקה מוקדם יותר שכן היא תואמה לחודש מאי, אולם היא לא בוצעה בשל טעות של השב"ס. בנסיבות אלו היה על רופאי השב"ס לפעול לקביעת תור מהיר ולא להמתין חודשיים נוספים. אעיר, כי ד"ר נורדקין שיכלה לתמוך בגרסת הנתבעת בנוגע לדחיפות הטיפול ולהנחיות שקיבלו רופאי השב"ס לא זומנה להעיד (וכאמור לעיל, אם נפלה רשלנות בהתנהלותה ממילא מדובר ברשלנות של הנתבעת).

  30. הרשלנות נמשכה בטיפול שקיבל התובע לאחר מבחן המאמץ. הרופאים במרפאה ידעו כי מדובר בחולה עם גורמי סיכון, תלונה נמשכת של כאבים בחזה ובדיקת מאמץ חיובית, וד"ר פיינר אף הורה ליצור קשר עם המרפאה הקרדיולוגית בהקדם על-מנת לקבוע תור להמשך בירור. אולם מרפאת הכלא לא פעלה לפי הנחייתו ולא יצרה כל קשר עם בית-החולים (ב"יומנו" של התובע נכתב כי ב-19/7/12 שוחח ד"ר פארס בנוכחותו עם המרפאה שהורתה על קביעת תור דחוף לצנתור, אך אין לכך תיעוד ברשומה הרפואית וד"ר פארס הכחיש זאת). ד"ר פארס טען כי לא נקבע תור משום שד"ר פיינר לא התרשם שמדובר במקרה דחוף, אך ד"ר פיינר עצמו לא זומן לעדות ואין דרך ליישב את דבריו של ד"ר פארס עם הרשומה הרפואית וההוראה ליצור קשר עם המרפאה בהקדם. יתרה מכך, רופא סביר שפוגש חולה עם תעוקת חזה ומבחן מאמץ חיובי חייב, לכל הפחות, לבצע בדיקה משלו על מנת לבחון את מצבו הנוכחי של החולה, וכן לבצע מעקב אחרי החולה שבאחריותו. אולם מהרשומה הרפואית עולה שד"ר פיינר בדק דופק ולחץ דם, אך אין תיעוד של בדיקה גופנית ואין גם מעקב אחרי מצבו של התובע בימים הבאים. ד"ר פארס מבקש להסיר ממרפאת הכלא אחריות בטענה שהרופא שביצע את מבחן המאמץ לא כתב שנדרש טיפול דחוף. אינני מקבל טענה זו. העובדה שבדיקת המאמץ לא חייבה אשפוז דחוף באותו הרגע אינה מפחיתה מחובת הרופאים המטפלים לבצע מעקב עצמאי ולשקול את דרכי הטיפול הנדרשות לחולה שלפניהם ולמצער לדאוג למעקב מהיר במרפאה הקרדיולוגית. רופא הכלא אינו יכול להסיר מעצמו אחריות לאסירים שבאחריותו, ועליו לשקול באופן עצמאי את הסיכונים, את הטיפול הנדרש ואת דחיפותו, ולכל הפחות לנהוג, כפי שהורה ד"ר פיינר, וליצור קשר דחוף עם המרפאה בבית-החולים.

  31. הראיות בתיק מובילות אפוא למסקנה זהה למסקנת מומחה בית-המשפט שסבר כי רופאי ומטפלי השב"ס התרשלו בתפקידם וכי טיפול סביר – ברמה של רפואה ציבורית רגילה – היה מוביל למעקב אינטנסיבי בהרבה ולצינתור תוך מספר שבועות מהופעת התעוקה בינואר. התנהלות שכזו הייתה מונעת את האוטם. הנתבעת מנסה לייחס אחריות לרופאים המטפלים בבית-חולים זיו ברם אחריות זו אינה מאיינת את אחריות הרופאים המטפלים בשב"ס וממילא הנושא לא התברר משום שהנתבעת לא שלחה הודעת צד שלישי לבית-החולים ואפילו לא זימנה את הרופאים לעדות.

    הנתבעת התרשלה בטיפול בתובע. על הנתבעת לספק לתובע טיפול מקביל לטיפול שהיה מקבל במערכת הציבורית. מן הראיות עולה כי לא ניתן טיפול שכזה וכי מרפאת הכלא לא פעלה כנדרש חרף גורמי הסיכון והתלונות הקבועות על תעוקה בחזה. עמדת מומחה בית-המשפט כי חולה דוגמת התובע היה מקבל טיפול מהיר ויעיל בהרבה במערכת הציבורית לא נסתרה.

  32. לשלמות התמונה אוסיף כי טענות התובע על רשלנות בטיפול אחרי האירוע הלבבי לא הוכחו. הטענה המרכזית היא שמרפאת הכלא לא סיפקה לתובע כדורי "אפיינט" בהתאם להתוויה הרפואית אך טענה זו הוכחשה על ידי ד"ר פארס שהעיד כי דאג באופן אישי לקבלת מלאי של התרופה מראש, לטובת התובע, וכי התובע קיבל את התרופה באופן שוטף (סעיף 15 לתצהירו; עמ' 84 – 86 לחקירתו). באין ראיה של ממש שתתמוך בטענת התובע למחסור בכדור לא ניתן לקבל את טענותיו וממילא אין כל ראיה כי המחסור הזמני בכדור האפייאט גרם לנזק. טענת התובע לנזק בשיניו כתוצאה מהאוטם לא הוכחה ולא נתמכה בראיה ובחוות דעת רפואית. וכך גם יתר טענותיו בנוגע להתעמרות גורמי הכלא ולעיכובים בבדיקות שביצע (כמו בדיקת ה-MUGA). בדומה לסוגיית האפייאט, ממילא גם לא הוכח כי התנהלות זו גרמה לו נזק והיא רלבנטית, לכל היותר, לראש הנזק של כאב וסבל.

    אשם תורם

  33. הנתבעת טוענת כי יש לייחס לתובע אשם תורם משום ש"זלזל [] בבריאותו, עישן, לא ביקר אצל רופאים, לא נשמע להוראותיהם, [ו]לא ניסה לאזן את מחלת הסוכרת" (סעיף 3 לסיכומים). אינני מקבל טענה זו. אין ספק כי התובע נשא עמו גורמי סיכון רבים, ברם אלו באים לידי ביטוי בשיעור הנכות שאינה קשורה לתאונה ולא באחריות. לא בכדי לא הציגה הנתבעת אף אסמכתה שבה יוחס לחולה אשם תורם רק בשל מחלתו.

    נזקי התובע

    נכות לבבית

  34. מומחה התובע העריך כי נותרה לו נכות בשיעור 75% בשל אי ספיקת לב חמורה וייחס את כולה לאוטם הלבבי; מומחה הנתבעת העריך כי נותרה נכות בשיעור 40% בשל אי ספיקת לב בינונית (דרגה שתיים מתוך ארבע) וסבר כי אין קשר בינה לבין האוטם. מומחה בית-המשפט הסכים עם מומחה הנתבעת כי דרגת הנכות בשל אי-הספיקה עומדת על 40% אך ייחס את כולה לאוטם הלבבי. המומחה סבר כי לתובע נכות לבבית נוספת בשיעור 25% בשל תעוקת החזה ממנה הוא סובל. בחוות דעתו לא ציין המומחה אם הנכות הנוספת קשורה לטיפול הרשלני, אך במענה לשאלות הבהרה שנשלחו לו הבהיר ש"סביר להניח כי הנכות בגין התעוקה, לאחר האוטם אינה נובעת מתנאי הכליאה אלא היא קשורה יותר לגורמי הסיכון" (תשובה 8 לשאלות הנתבעת). מכאן, שאין קשר סיבתי בין נכות זו לבין הרשלנות והתובע היה סובל מתעוקת חזה בשל מצבו הרפואי הבסיסי (טרשת העורקים) כפי שסבל ממנה עוד לפני האוטם ואפילו לפני מאסרו (ב-2009 ו-2010). מומחה בית-המשפט לא נחקר, חוות דעתו בסוגיית הנכות לא נסתרה, ואני מקבל את חוות דעתו כי הנכות הלבבית הקשורה לטיפול הלבבי היא בשיעור 40%. התובע סובל מנכות לבבית נוספת בשיעור 25% שעשויה להשפיע על כושר עיסוקו לאחר השחרור (בו נעסוק בהמשך).

    הנכות הלבבית היא בשיעור משוקלל של 55% - 33% קשורים לאוטם הלבבי ו-21% אינם קשורים לאוטם.

    נכות נפשית

  35. פרופ' חסדאי, המומחה הרפואי מטעם התובע, שהוא קרדיולוג במקצועו, העריך כי לתובע נגרמה נכות נפשית בשיעור 20% בשל מצב חרדתי מתמשך, וסבר כי מקור המצב החרדתי הוא באירוע הלבבי ולכן הנתבעת אחראית לו. המומחה ציין כי "המצב החרדתי אליו נכנס בעקבות האוטם שעבר גרם לירידה ביכולת לחוות הנאה, בייחוד בתחום הבינאישי והמיני" (סעיף 16 לחוות דעתו). בחוות דעתו המשלימה ובחקירתו הסביר כי לגישתו "אין צורך בתואר מומחה בפסיכיאטריה לאבחן חרדה" (סעיף 7 לחוות דעתו המשלימה; עמד ), ובתמיכה למסקנתו כי התובע סובל מנכות נפשית הפנה למסמך של גב' מיכל ריכטר, עובדת סוציאלית בקופת חולים מאוחדת שטיפלה בתובע מ-3/12/13 עד 3/3/15. ד"ר רסין, מומחה הנתבעת, התייחס לדברים אלו בחוות דעתו ובחוות דעתו המשלימה. הוא הסכים עם פרופ' חסדאי שאין צורך בתואר מומחה בפסיכיאטריה כדי לקבוע כי אדם מסוים סובל מתסמונת חרדתית אך לגישתו מכאן ועד קביעת שיעור הנכות והקשר הסיבתי לאירוע מסוים ארוכה הדרך, ולשם כך נדרשת התמחות בפסיכיאטריה.

  36. פרופ' חסדאי נחקר בסוגיה הנפשית בלבד. בחקירתו חזר על עמדתו העקרונית – שלא הייתה שנויה במחלוקת – כי ניסיונו הרב מקנה את הכישורים לזהות תסמונת חרדתית. עם-זאת, התברר כי נפלו פגמים משמעותיים בחוות הדעת. המומחה לא שקל את מצבו הנפשי של התובע לפני האירוע הלבבי ולא עיין במסמכים רפואיים מעברו. בחקירתו עלה כי כלל לא ידע שהתובע התלונן ב-2011 על מצוקה נפשית ובעיות בתחום המיני אליו התייחס בחוות הדעת (רשומה רפואית מ-17/5/11, 3/7/11, וחקירת המומחה עמ' 17-19) או כי טופל בציפרלקס למשך כל תקופת מעצרו (עמ' 54). לדברי המומחה התובע "לא דיווח" על התרופה (עמ' 18, 29). המומחה אישר כי ערך לתובע בדיקה אחת, ששימשה, מן הסתם, גם לבדיקת מצבו הלבבי.

     

  37. במענה לשאלה כיצד העריך את שיעור הנכות והסיבות לה הסביר המומחה כי "הרושם היה קליני, [התובע] לא עבר שום מבחן" (עמ' 21, 22; עמ' 10, 3); "אני לא בדקתי מבנה אישיותי" (עמ' 23, 24); "הסתכלתי על ההגדרה של 20%, היה כתוב שם, פגיעה משמעותית, אני חושב שזה היה הביטוי שכתוב 'משמעותית' כאשר מבחינתי, בן אדם שמתקשה בעבודה, מתקשה בניהול הבית ומתקשה ביחסים הבין אישיים, בעיני, אלה מרכיבים בחיים, יש בהם בכל אחד ממרכיבי החיים, הוא מתאר קושי בביצוע שמעבר לקושי הגופני" (עמ' 21, 27). המומחה אישר כי לא עשה שימוש במדדים מוכרים כמו ה-DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטרי האמריקאי) או ה-ICD 10 של ארגון הבריאות העולמי (עמ' 20, 10). בהמשך הודה כי יתכן שחלק מן החרדה קשור בעברו של התובע (עמ' 22, 1) ובמבנה האישיות שלו (עמ' 23, 21) אך סבר כי עדיין יש תרומה מכרעת לאוטם משום ש"הוא אמר שכל פעם שהוא נכנס לקוצר נשימה, אז הוא נכנס לחרדה שעוד פעם יכנס לבצקת ראות וכל פעם שהוא מרגיש איזה מיחוש בחזה, הוא חושש שמא, זה יתבטא עוד פעם בהתקף". מדובר בתלונות מפורטות ביותר אך המומחה התקשה להצביע על פירוט התלונות בחוות-דעתו ולבסוף הצביע על המשפט "תחושת מחנק בעת שנמצא באי ספיקת לב, מלחיצה אותו" שלטעמו משקף את התלונות (עמ' 22) .

  38. התובע נחקר על מצבו הנפשי והסיבות לו, והסביר כי נקלע למצוקה נפשית בשל חובות כספיים שגרמו לו להסתבך עם השוק האפור ובהמשך לתקרית הפלילית שבה דקר אדם שהיה, לטענתו, גובה של השוק האפור. התובע הודה כי היה "במתח נפשי עצום" כתוצאה ממעצרו בשנת 2010 ומאסרו בהמשך ולכן החל לקבל ציפרלקס (עמ' 54 משורה 12) אותו נטל למשך כל תקופת מאסרו (עמ' 54, 29 ועמ' 55). התובע נשאל על המסמכים הרפואיים המעידים כי התלונן בפני פסיכיאטר על בעיות בתחום האישיות (אותן, כאמור, הזכיר גם פרופ' חסדאי) ובתחילה הכחיש בעיות שכאלו. כשהוצגו לו המסמכים הרפואיים הסביר כי באותה תקופה היו לו בעיות עם רעייתו ויחסי האישות נפגעו על רקע לחציו שגרמו למשבר זוגי. כיום המצב שונה משום שמתקשה לקיים יחסי מין מסיבות פיזיות וכל מאמץ קטן גורם לו לקוצר נשימה וחרדות (עמ' 56-57).

    בחנתי את חקירת המומחה, את חקירת התובע ואת המסמכים הרפואיים ואני מקבל את עמדת הנתבעת כי לא עלה בידי התובע להוכיח את שיעור הנכות הנפשית הקשורה לאוטם הלב.

  39. אני מקבל אמנם את גישתו העקרונית של פרופ' חסדאי כי סביר שאדם אחרי אירוע לבבי משמעותי יסבול מחששות וקשיים. עם-זאת, אני מסכים גם עם ד"ר רסין שקיים פער בין אותו חשש טבעי של אדם שעבר אוטם לבין קביעת נכות נפשית ושיעורה. לא בכדי נקבעת הנכות הנפשית בידי פסיכיאטרים המתמחים בזיהוייה, על יסוד קריטריונים בינלאומיים מקובלים, ולרוב לאחר בדיקה ממושכת (ולעתים יותר מאחת) ובחינת מסמכים רפואיים רלבנטיים. במקרה הנוכחי נמצא כי התובע עבר טלטלות נפשיות משמעותיות עוד לפני האירוע הלבבי. הוא נקלע למצוקה כלכלית. הסתבך בפלילים ואף ישב בכלא. התובע עצמו הסביר כי "להיות בבית סוהר ולהיות במעצר זה לא משהו כל-כך פשוט. זה משהו מאוד מלחיץ" (עמ' 54, 31) וכתוצאה מטלטלות חייו נקלע למצוקה נפשית (מובנת), נפגש עם פסיכיאטר ונטל טיפול תרופתי עוד לפני אירוע הלב. המומחה התעלם לחלוטין מעובדות אלו וכלל לא בירר פרטים על עברו של התובע ולא ניסה לבחון אם קיימות סיבות נוספות למצבו הנפשי. המומחה בדק את התובע בדיקה אחת, אגב בדיקתו הלבבית. תיעוד הבדיקה לוקה בחסר, אין התייחסות למסמכים חיצוניים, ולא נעשה שימוש במבחנים מקובלים כדי להעריך את מצבו של התובע והסיבות לו. המומחה הסתפק אפוא בהערכה כללית, שהסתמכה על דברים על-פה שאמר התובע במהלך הבדיקה (שהוכח כי היו חלקיים) וללא תיעוד רפואי שיתמוך בתלונות אלה. המומחה מזכיר אמנם בחוות דעתו המשלימה מסמך מן העובדת הסוציאלית שטיפלה בתובע, אך אן פירוט של תוכן המסמך והוא לא צורף לתיק בית-המשפט.

  40. נמצא אפוא כי חוות הדעת מסתמכת על רושם כללי קצר ועל תלונות התובע, תוך התעלמות מעברו של התובע ומאירועי חייו, ללא בדיקת מבנה האישיות שלו, ללא שימוש במדדים מקובלים לקביעת שיעור נכות, וללא דיון של ממש בהתאמת שיעור הנכות ביחס לתקנות. בנסיבות אלו מתעורר קושי של ממש להסתמך על חוות הדעת, ועל כן אני מקבל את טענת הנתבעת כי לא עלה בידי התובע להוכיח קשר סיבתי בין הרשלנות הרפואית לבין שיעור פגיעה נפשית מסוימת. אחזור ואבהיר כי סביר מאוד שאירוע לבבי משמעותי מותיר חרדות וחששות, אך התובע לא עמד בנטל להראות כי חשש טבעי זה גולם לכדי נכות נפשית של ממש ובשיעור שניתן לחשבו.

    נכות בשל הסוכרת

  41. פרופ' חסדאי ציין בחוות דעתו כי לתובע נכות בשיעור 20% בשל סוכרת מטופלת באינסולין שאינה קשורה לאוטם הלבבי (סעיפים 57 ו-65 לסיכומי התובע).

    שכרו של התובע

  42. לפני מעצרו עבד התובע בחברת ביטונית כמנהל עבודה. החברה עסקה בייצור מבנים טרומיים מבטון ומוצרי בטון נוספים (תצהירו של מר אלי עמית, הבעלים ועדות התובע בעמ' 54, 2). לדברי מר עמית, התובע והוא החלו לעבוד כמנהלי עבודה בחברה בשנת 2006 לערך. ב-2008 נקלעה בחברה לקשיים כלכליים והתפרקה. מר עמית רכש את פעילות החברה והקים חברה חדשה בשם דומה. תחת הנהלתו עברה החברה לעבודה במיקור חוץ, כשרוב הייצור נעשה על ידי קבלנים חיצוניים. בחברה עצמה נשארו כששה או שבעה עובדים – מר עמית, התובע ששימש מנהל עבודה, פקידה, סוכן מכירות ושלושה-ארבעה עובדים (עמ' 26-25).

  43. התובע הצהיר כי שכרו בביטונית היה 6,500-7000 ₪ בחודש. דוח רציפות הביטוח וממוצע תלושי השכר במחצית השנה הראשונה ב-2010 מראים שכר של 6,092 ₪ ובשיערוך להיום – 6,500 ₪ בחודש. התובע טוען כי במקביל לעבודתו בביטונית ביצע עבודות פרטיות והרוויח סכום נוסף של כ-1,000 – 1,300 ₪ עליו לא הצהיר לרשויות המס. על נפגע המבקש פיצוי בגין הכנסה לא מדווחת מוטל נטל גבוה במיוחד להוכיח את טענותיו (ע"א 4351/13 כלל נ' וינטר (11/11/13) ; ע"א 2648/11 אסייג נ' הפול (25/9/11); ע"א 9813/07 נעים נ' אבנר (16/8/09)) אך התובע לא הציג כל ראיה שתתמוך בטענותיו להכנסה נוספת, ולכן הטענה נדחית.

  44. התובע טוען כי שכרו הפוטנציאלי לאחר שחרורו הוא כ-8,000 ₪ ויותר. לתמיכה בטענתו זומן מר אלי עמית, מנהל חברת בטונית, שהעיד כי העריך מאוד את התובע ואת כישוריו וביקש לשוב ולהעסיקו במשרה מלאה. לדבריו "אני די שמרתי את התפקיד בשבילו" (עמ' 28, 10). מנהל עבודה "אמור לעשות הכול. גם אם זה לשבת ולקרוא תכניות עבודה, תכניות בניה, לבדוק שהקבלנים מבצעים לפי תכניות עבודה. ואם צריך להחליף שמן במלגזה אז גם להחליף שמן במלגזה. זה אחת הסיבות שאני לא מצליח למצוא מישהו כמו ר', שהיה עושה הכול והיה יודע לעשות הכול. אני מוצא רק את האנשים ש... רוצים להיות מנהלים, לא מוכנים גם לעבוד" (עמ' 28, 19). לכן לא מצא מחליף שיכנס בנעלי התובע והיום התפקיד אינו מאויש (עמ' 27, 33). להערכתו, אילו היה שב התובע לעבודה במשרה מלאה היה מרוויח סכום של כ-8,000 ₪ - 8,500 ₪ בחודש. מר עמית הסביר כי נוכח הצלחת החברה עלה שכר העובדים בשנים האחרונות. לראיה הציג את תלוש השכר האישי על סך 10,000 ₪ בחודש, אך בחקירתו הודה כי "ברור" שכבעלים הוא אינו מרוויח כמו העובדים (עמ' 31, 33).

  45. התובע מבקש אפוא כי נאמץ סכום זה כבסיס לחישוב כל הפסדיו מאז שחרורו מהכלא ועד פרישתו העתידית מעבודה בגיל 67. אינני מקבל טענה זו. אמנם מר עמית היה עד אמין ואני נותן אמון בדבריו כי היה שמח לקלוט את התובע לעבודה במשרה מלאה ובשכר הולם. עם-זאת, טענתו כי התובע היה מרוויח 8,000 ₪ ויותר היא ספקולציה שכן לפני המאסר היה שכר התובע נמוך משמעותית, וגם אחרי השחרור היה שכרו השעתי נמוך משכרו הקודם אף שעבד פחות שעות (עמ' 29-30). יתרה מכך, לא ניתן לבסס פוטנציאל השתכרות עתידי על מקום עבודה אחד ויחיד. אמנם לעת הזו, כפי שטען מר עמית, העסק משגשג, אך בעבר העסק נקלע לקשיים (וכך רכש אותו מר עמית). אין לדעת אם התובע היה ממשיך לעבוד בבטונית למשך כל ימי חייו ויתכן כי הביקוש לשירותיו היה משתנה בעתיד. בהקשר זה יש לזכור כי בפועל התפקיד אינו מאויש כיום, ומכאן שחיוניותו מוגבלת. בבחינת פוטנציאל ההשתכרות יש להניח כי התובע היה עשוי לחפש עבודה אחרת בעתיד, ואז היו באים לידי ביטוי נתונים רלבנטיים נוספים, כמו, למשל, עברו הפלילי ונכויות נוספות מהן הוא סובל (21% מתעוקת הלב, 20% סוכרת ואולי גם מצוקה נפשית מסוימת). מכלול נתונים אלו מוביל למסקנה כי שכרו הפוטנציאלי הסביר של התובע אחרי שחרורו הוא כ--6,500 ₪ כשכרו לפני המאסר. סכום זה קרוב לחישוב השכר הנוכחי בניכוי הנכות שנגרמה מהאוטם; הוא משקף ממוצע בין פוטנציאל ההשתכרות בבטונית לבין שכר מינימום; ומניח כי נוכח כישוריו של התובע שכרו היה עולה, אך מחשב גם הפחתה מסוימת נוכח הנכות מתעוקת הלב ועברו הפליל.

    אובדן השתכרות - עבר

  46. התובע טוען כי במהלך מאסרו עבד בכלא במפעל טבע נאות והרוויח סכום של 1,600 עד 1,800 ₪ בחודש. כתוצאה מהאירוע הלבבי ב-20/7/12 חדל מעבודתו במפעל, שהייתה פיסית, ולאחר ארבעה חודשים השתלב בעבודה כספרן בשכר של 100 ₪ לחודש. הנתבעת לא הכחישה את טענות התובע ולא הביאה ראיה שתסתור אותן. אני מקבל את טענת התובע, שהייתה סבירה, כי בשל האירוע הלבבי המשמעותי נאלץ להפסיק את עבודתו למשך מספר חודשים ובהמשך חזר לעבודה חלקית ביותר, ולכן נפסק בגין תקופה זו פיצוי של 11,650 ₪ ובתוספת ריבית מחצי התקופה 12,318 ₪.

  47. לאחר שחרורו שב התובע לעבוד בחברת בטונית, אך במשרה חלקית ובשכר של כ-3,000 ₪ לחודש. מנהל החברה, מר עמית, העיד, כאמור, כי ביקש לקלוט את התובע במשרה מלאה, אך התובע לא יכול היה מסוגל מבחינה בריאותית. מר עמית הסביר כי עבודתו של מנהל עבודה כוללת עבודה ניהולית אך יש בה גם פן פיזי שהתובע התקשה לעמוד בו. "לא דרשתי ממנו מאמץ פיסי בגדול אבל עדיין, מסתבר שזה היה לו קשה. מסתבר שהעמידה על הרגליים והלוך חזור ולעלות בסולם ולהסתכל לפני שיוצקים את הבטון שעשו את הברזל בצורה הנכונה ולפי התוכנית, מסתבר שזה שהיה בשבילו קשה" (עמ' 30, 24). לבסוף בא אליו התובע ואמר לו כי בהנחיית רופאי עליו לעזוב את התפקיד. "הוא חזר מהבדיקה, ישבנו אצלי במשרד ודיברנו, הוא אמר לי 'קשה לי, אני לא יכול'. זה גם מפעל גדול, זה סדר גודל של עשרה דונם, זה כל הזמן, ללכת למטה ולחזור ולעלות למשרד שזה קומה. מסתבר שזה היה לו קשה" (עמ' 31, 13). התובע עזב את עבודתו במאי 2014. הפסד ההשתכרות לתקופה זו יחושב לפי שכרו לפני המאסר – בהנחה סבירה כי לא היה מקבל העלאה מיד עם תחילת עבודתו - ועומד אפוא על סכום של 45,500 ₪ (6,500-3000 ₪ * 13 חודשים) ובתוספת ריבית 47,673 ₪.

  48. אחרי שעזב את בטונית החל התובע לעבוד בארכיב אוניברסיטת תל אביב. שכרו בהתאם לתלושי השכר שהוצגו עמד ב-2016 על סכום של 3,700 ₪ (לפי תלוש דצמבר 2016). התובע עובד בתפקיד זה מיוני 2014 ועד היום, ומכאן שהפסדיו הם בסך של 134,400 ₪ (6,500-3,700 ₪ * 48 חודשים) ובתוספת ריבית 137,167 ₪.

    אבדן השתכרות – עתיד

  49. אף ששיעור הנכות המשוקלל הרלבנטי נמוך מ-40% מצאתי כי שיעור נכות זה משקף גם את ההשפעה התפקודית האמתית. אמנם לתובע נכויות נוספות אך הוא עבד והשתכר במומו חרף גורמי הסיכון שהיו קיימים לפני המאסר. הנכות הנוספת החדשה היא הנכות הלבבית בשל תעוקת החזה. אין ספק כי זו משפיעה על התובע, אולם היא משנית לנכות הנובעת מאי-ספיקת הלב והיא שוקלל גם במסגרת הערכת ההשתכרות. לכן יערך החישוב לפי נכות תפקודית של 40%. בהתאם לסיס השכר ולאחוז הנכות עומדים הפסדי ההשתכרות לעתיד, עד גיל 67, על סכום של 291,434 ₪. החישוב נעשה לפי ריבית מוסכמת של 2% בדומה לחישוב הניכויים בחוות הדעת האקטוארית שהגישה הנתבעת.

  50. לסכום זה יש להוסיף הפסדי פנסיה בשיעור 12.5% בסך של 59,534 ₪.

    עזרת זולת

  51. התובע מפריד ראש נזק זה לשני ראשי נזק – "תשלומים לבעלי מקצוע (גנן, ניקיון, שיפוצים, מנקה)" בגינו הוא מבקש סכום של 500 ₪ בחודש לעבר ולעתיד; השני הוצאות עבור צורך עתידי במטפלת בסכום של 3,000 ₪ חודש. התובע לא הציג ראיות להוצאות שנגרמו לו בפועל, ואין ראיה לכך שיזדקק בעתיד למטפלת צמודה. עם זאת, נוכח הפגיעה התפקודית המשמעותית הנובעת מהנכות הלבבית אני מקבל את טענותיו לקושי בתפקוד יום יומי לרבות בסחיבה, הליכה, עזרה בבית וכו'. כל אלה מחייבים עזרה מוגברת ושימוש בבעלי מקצוע אולם חלק מן הצורך בעזרה נובע מן הנכויות האחרות כולל התעוקה. בהתחשב בנתונים אלה מצאתי כי עזרה של שעתיים בשבוע (כ-350 ₪ בחודש) הקשורה לתאונה היא סבירה, וכן יש לתת ביטוי לאפשרות שבעתיד היקף העזרה יגדל משמעותית. בחישוב הפיצוי בגין עזרה העתידית יש לזכור כי אם מצבו יחמיר והוא יהפוך סיעודי, כפי שנטען בתצהירו (ללא חוות דעת) הוא יהיה זכאי לסיוע מהמוסד לביטוח לאומי. עזרה עתידית זו לא באה לידי ביטוי בניכויים היום. בהתחשב בנתונים אלו, וכן בקיצור בתוחלת חייו של התובע, כפי שקבע מומחה בית-המשפט, נפסק סכום גלובלי של 100,000 ₪ לעבר ולעתיד.

    הוצאות רפואיות

  52. התובע טוען כי עד-כה נגרמו לו הוצאות בסך 80,000 ₪ בשל תרופות, טיפולי שיניים ומכון כושר שיקומי בעלות של 380 ₪ לחודש) והוא מוסיף ומבקש פיצוי בסך 550 ₪ לחודש לעתיד. התובע צירף ראיות להוצאה של 22,806 ₪ בגין חדר כושר שיקומי, ואני מקבל טענתו כי הוצאה זו קשורה לאוטם. אין מקום לפסוק פיצוי בגין תקופות לגביהן לא הוצגו ראיות אף שהתבקש להציגן (עמ' 65, 17). סביר כי הוא נזקק לתרופות בשל האוטם שעבר, אולם הן ממומנות בעיקרן במסגרת סל הבריאות וקיימת תקרת תשלום רבעונית בקופות החולים. יתרה מכך, חלק ניכר מן התרופות שנוטל התובע קשורות לסוכרת, ללחץ דם ולמחלות נוספות והתובע נטל אותן כבר בעבר (עמ' 63, 8). בהתחשב בנתונים אלה ובתוחלת חייו של התובע נפסק סכום גלובאלי נוסף של 15,000 ₪. טענת התובע לגבי פגיעה בשיניו לא הוכחה ולא נתמכה בראיה כלשהי או בחוות דעת ואין לקבלה. סך הפיצוי בראש נזק זה – 37,806 ₪.

    נסיעות

  53. אני מקבל את טענת התובע כי מצבו מקשה עליו בהליכה ממושכת ומחייב הוצאות נסיעה מוגברות. יתרה מכך, הוכח כי במסגרת עבודתו בבטונית קיבל התובע רכב עבודה בו עשה גם שימוש אישי. הואיל והדבר לא דווח לרשויות המס אין מקום להתייחס לכך במסגרת שכר התובע (כפי שדרש), אך יש לתת לכך ביטוי בהגדלת הוצאות הנסיעה שלו. בהתחשב בנתונים אלו סברתי כי הוצאה מוגברת בסכום של 200 ₪ לחודש היא סבירה ולכן נפסק סכום של 44,000 ₪ לעבר ולעתיד.

    כאב וסבל

  54. אני מאמין לתובע כי הנזק שנגרם מן האוטם פוגע בכל תחומי חייו, כולל בתחום האישי, וגורם לו סבל ומצוקה (גם אם אלה לא באו לידי ביטוי באחוזי נכות פורמאליים). עם-זאת, יש לזכור כי לתובע נכויות משמעותיות אחרות המשפיעות על בריאותו, כולל הנכות הנובעת מתעוקת החזה שאינה קשורה לטיפול הרשלני. לפיצוי בגין הסבל המתמשך יש להוסיף פיצוי בגין קיצור תוחלת חייו בחמש שנים (כאמור בחוות דעת המומחה). בהתחשב באחוזי הנכות המשוקללים, בהשפעה הניכרת על חייו ובקיצור תוחלת החיים, נפסק פיצוי של 275,000 ₪.

    סך נזקי התובע  1,004,932

    ניכויים

  55. בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שצורפה לסיכומי הנתבעת ניכוי תגמולי המל"ל הוא בסך 255,891 ₪.

    סך נזקי התובע אחרי ניכויים  749,041

    סוף דבר

  56. התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 749,041₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 175,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 45 ימים מיום המצאת פסק הדין ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

     

    ניתן היום, ח' תמוז תשע"ח, 21 יוני 2018, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ