בפני טענה של הנאשם בסוף שמיעת ראיות המאשימה, כי אין להשיב לאשמה, על פי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"). עסקינן בנאשם אשר נטען כנגדו כי החנה את רכבו במקום חנייה אסור, בניגוד לסעיף 5(א) לחוק העזר לנהריה (העמדת רכב וחנייתו), התשל"ט-1979.
טענת הנאשם מתבססת על שתי טענות: האחת, כי הפקח שנתן את דוח החניה, כלל אינו פקח כדין, שכן לא הוכשר כנדרש בחוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה), התשע"א-2011 (להלן: "חוק הייעול"), והשניה כי לא הוכח ולו לכאורה שחנה שלא כדין. המאשימה, לעומת זאת, טוענת כי חוק הייעול אין מטרתו כלל קשורה במתן דוחות חניה, והוא אינו שולל את סמכותם של הפקחים ליתן דוחות חניה על פי כל דין, ולגופו של עניין הוכחה העבירה.
לאחר עיון בטענות הנאשם החלטתי לדחותן.
אשר לטענה הראשונה, דינה של הטענה להידחות, גם מבלי לבחון את מהות הכשרתו של הפקח. הטעם לכך הוא הדוקטרינה הידועה כ- de facto officer. על פי דוקטרינה זו שיסודה עוד במשפט האנגלי במאה ה-15, אין בודקים בתקיפת עקיפין את הליכי מינויו של פקיד הציבור, גם אם מסתבר כי הליכי מינויו היו שלא כדין, ככל שזה פעל מכח משרה הקיימת בדין, הפעיל סמכות הקיימת במסגרת אותה משרה, כאשר אותו פקיד ציבור נחזה בעיני הציבור כמי שמחזיק במשרה כדין, וכאשר אותו פקיד ציבור פעל בתום לב בהאמינו כי מינויו כדין (ראה: K.A. Clokey “Note: The De Facto Officer Doctrine: The Case for Continued Application” 85 Colum. L. Rev. 1121 (1985)).
דוקטרינה זו אומצה בישראל עוד בעניין בג"צ 19/56 ברנדוין נ' מנהל בית הסוהר המרכזי רמלה ואח', פ"ד י 617 (1956), וחזרה ואושררה בעניין ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 2.3.2006]. דוקטרינה זו הוחלה בארצות הברית גם במקרים דומים לענייננו בהם ניתנו דוחות תנועה ונטען כי מי שנתן את הדוח מונה שלא כדין (ראה למשל: Malone v. County of Suffolk, 968 F. 2d 1480 (2th Cir. 1992); State of Ohio v. Woolf, 2016 Ohio App. LEXIS 2134).
בענייננו, מדובר בפקח שעבר מכרז ונבחר בו, הוכשר לשמש בתפקידו, פועל לעיני הציבור, ומאמין בתום לב שמינויו כדין. די בכך, כדי לאשרר את פעולותיו, גם אם יסתבר כי הליכי מינויו אינם כדין. אכן, גם אם יסתבר כי הליכי המינוי אינם כדין, התרופה הינה בהליך מנהלי להפסקת כהונתם של אותם פקחים (הליך הידוע במשפט הזר כ- "quo warranto"), ולא בתקיפת פעולותיהם.
זאת ועוד, כפי שניתן לראות מסעיפים 3(ג) ו- 20 לחוק הייעול, חוק זה מרחיב את סמכויותיהם של הפקחים העירוניים, ואין הוא בא לשלול את סמכויותיהם על פי כל דין. ממילא, העובדה כי פקח אינו עומד בתנאים על פי חוק זה אין בה כדי לשלול את סמכויותיו על פי מינוי על פי דין אחר (השווה לפסיקה דומה לגבי סעיף 77ד לפקודת התעבורה [נוסח חדש]: עת"מ (ת"א) 57692-11-11 רוטנשטרייך נ' עירית תל אביב יפו [ניתן ביום 6.8.2012]; עפ"א (ת"א) 18027-03-12 ורקשטל נ' עירית תל אביב[ניתן ביום 6.6.2012]) וראה לגבי חוק הייעול: עמ"א (שלום אשדוד) 35890-01-12 עירית שדרות נ' ששון [ניתן ביום 26.3.2014].
פעולתו של הפקח בענייננו הינה מכוח סעיף 264(1) לפקודת העיריות [נוסח חדש], הקובע:
"פקיד העיריה שנתמנה לפי הסעיפים 170-167 רשאי, אם הוסמך לכך על ידי החלטה של המועצה, ועל אף האמור בכל דין אחר, לעשות דברים אלה:
(1) להשתמש בסמכויות הנתונות לשוטר בחוק סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, בנוגע לעבירה המפורשת בהחלטת המועצה שבסמכות בית משפט לעניינים מקומיים, כאמור בסעיף 55 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984";
עם זאת, אבקש להעיר את הדברים הבאים: בניגוד לטענת המאשימה אינני סבור כי חוק הייעול אינו נועד לחול על סמכויות פקחים באשר לדוחות חניה ו/או כי חוק זה חל רק במקומות בהם הופעל מערך שיטור עירוני. עובדה זו ניתן לראות מהוראות חוק הייעול: כך למשל, סעיף 1(ב) לחוק קובע:
"לשם השגת מטרת חוק זה יוסמכו פקחים עירוניים בסמכויות לצורך פיקוח על ביצוע חוקי עזר, וברשויות מקומיות מסוימות יפעל, לתקופת ניסיון, מערך אכיפה עירוני שיסייע למשטרת ישראל בפעולות למניעת אלימות".
הנה כי כן, הפעלת החוק הינה גם לצורך ביצוע חוקי עזר, וגם במקום בו טרם הופעל מערך שיטור עירוני. אכן, מחוזר המנכ"ל 5/2012 שנקבע מכוח אותו חוק, ניתן לראות שבין התכנים שעוברים הפקחים בקורס הנערך להכשרתם על פי חוק זה, ישנה הכשרה גם בנושא פיקוח בנושא העמדת רכב וחנייתו. חוזר מנכ"ל הינו בגדר הנחיות פנימיות שהמאשימה מחוייבת בהן (ראה למשל: דנג"צ 10350/02 שר הפנים נ' עדנאן מטר [ניתן ביום 26.2.2004]). ראוי אפוא כי הכשרתם של פקחי עירית נהריה תותאם לנדרש בחוק הייעול, ואין זה ראוי כי ההכשרה של הפקחים, לרבות אלה שבתחום החנייה, תעשה באופן אחר. בכל מקרה, כאמור, אין ההליך שבפני הליך מתאים לחיוב הרשות בעניין זה, וגם אינני בגדר בית המשפט המוסמך עניינית על פי חוק לחייבה.