הצדדים התחתנו בתאריך 2.4.74 ולהם 3 ילדים, שנים בגירים ואחד בגיל 17. הם התגרשו כדמו"י בתאריך 10.12.98, לאחר משברים קשים שעברו בחיי נישואיהם, ולאחר מריבות קשות במשך תקופה ארוכה, המשתרעת מעל 20 שנה, והמאופיינת במורדות ביחסים שביניהם ובפירודים ממושכים, בבחינת הפרוץ מרובה על העומד.
במהלך התקופה דלעיל נעשו נסיונות לשלום בית אשר לא החזיקו מעמד. כתוצאה מכך עזב הבעל את הבית מספר פעמים. למרות הפירודים הממושכים והמשברים הקשים שפקדו שני בני הזוג, ואשר ניצניהם החלו כמעט מראשית הנישואין, הצדדים שיתפו פעולה לשמירת המסגרת המעורערת, כל זמן שילדיהם היו קטינים, למעט יחסי אישות. הצדדים היו מעונינים שמסגרת הנישואין תישמר, ולא יגרם לילדיהם משבר נוסף בגין היחסים המעורערים בין שני ההורים.
מתוך נתון עובדתי זה ניתן להבין מספר גדול של נסיונות לשלום בית כדלהלן.
בשנת 81 חזרו הצדדים לשלום, ונולדה להם בת בשנת 83. בשנות 81-82 נרשמו לעמותה לבניית וילה בהר אדר. למרות שהשלום-בית הנ"ל עלה על שרטון בתאריך 1985, ואשר כתוצאה עבר הבעל להתגורר בבית האם ב-1986, המשיכו ההליכים המשותפים הדרושים להקמת בית בהר אדר.
בשנת 1988 חזר הבעל להתגורר בבית בו התגוררה האשה. לדבריו נאלץ לעזוב כעבור מס' שנים בודדות ועבר להתגורר בהר אדר.
בשנת 1995 חזר לבית האשה בעקבות נתוח ועזב להר אדר כעבור מספר ימים.
בשנת 1996 חזר לבית בו התגוררה האשה, ועזבו לחלוטין כעבור זמן מה.
לפנינו תביעת הבעל לגרושין. לטענתו האשה היא מורדת היות וסירבה לקיים יחסי אישות, והוחמר המצב הנ"ל אחרי ההריונות, תוך כדי בריחות מחדר המיטות, כך שלא היה ניתן לחיות אתה בכפיפה אחת. האשה טוענת שהבעל סבל מבעיות חוסר כח גברא ומשפיכה מוקדמת. בעוד שלדברי הבעל הטכניקה שקיבלו מהמטפל הזוגי נועדה לאפשר שפיכה הרי שלדברי האשה, הטכניקה נועדה לאפשר זיקפה. לדברי הבעל, הוא לא סובל מבעיה כלשהי בתפקודו כגבר ביחסי אישות, ורק אצל האשה קיימת בעיה במנגנון הנשי. כסימוכין לדבריו מביא הבעל ראיות דלהלן.
1. האשה לא דיברה עם היועצת בתיה אלוני בתחום הזה.
2. האשה לא דחיית הצעתו לשלום בית, אלא אמרה שהיא צריכה הכנה, דבר שלא היה מתקבל על הדעת לו היתה לו בעיה ביחסי אישות.
לעומתו טוענת האשה, תוך הכחשת האמור לעיל, שלא הועלתה שאלת השפיכה המוקדמת כשהיו ביחד, אבל יתכן שדברה כשהיתה ביחידות אתה, וכן שלא נמנעה מחיי אישות גם אחרי ההריונות. למיטב זכרונה היא ספגה עלבונות והשפלות עד שהזמן עשה את שלו, וכיום היא עומדת על זכויותיה.
והנה בשאלת המרידה, לא נראה לביה"ד לקבוע שהאשה היא מורדת, היות ולפי הנתונים הנמצאים בתיק, הבעל הוא שיצא מהבית פעמים רבות לבית אימו, או לרמות, או להר אדר, או לאילת. ביה"ד סבור שגירסת האשה היא יותר משכנעת בנושא התפקוד ביחסי אישות, אם כי הבעיה היתה יכולה להיפתר באמצעות טיפול, אם התקשורת ביניהם היתה טובה ולא היתה לוקה בחסר. גם צורת החיים שניהל הבעל, של הלוך ושוב אחרי ניתוקים ממושכים, כאשר חזרותיו של הבעל לא היו מלוות בטיפול יועץ, ובמתן אפשרות להכנה נפשית של האשה והילדים, היוותה גורם הרסני לאפשרות שיקום המשפחה ולשלום בית בין שני בני הזוג. מטבע הדברים, לאחר התרחקות ארוכה, היה הבעל צריך למצוא מסילות ללבה של אשתו בהדרגה. הוא היה צריך לאפשר לאשתו להרהר בנושא ולשוקלו היטב, תוך מתן אפשרות להכנה נפשית. במקום זאת הוא מבקש מאשתו תשובה חותכת בנושא שלום בית, ומוכיח בעליל מכך שאכן אשתו היא מורדת, בעוד שהמדובר ביחסים מדורדרים, שיש צורך בעמל רב כדי להכינם לשלום בית.
מהעדויות שהתקבלו לא הוכחה מרידת האשה. העדה ב' א' לא נקטה שום עמדה פסקנית לשאלת ביה"ד מי אשם בהפרת שלום בית. כך גם ביחס ליתר העדויות, אין בתוכן דבריהם דבר המצביע על מרידה כלשהי, היות והדבר ברור שאחר נתק ממושך יש צורת בטיפול ממושך ובהכנה נפשית גם למוכנות לשלום בית. לכן לאור הנ"ל לא ניתן לקבוע שהאשה מורדת.
גם אם נניח שהיא ספק מורדת, לא ניתן להפסידה מתנות שהיא מוחזקת בהם, ולהלן נברר בפרוטרוט פרט זה בנוגע לדין "המוציא הוצאות של נכסי אשתו, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל", אם הכלל הזה מתייחס גם במקרה שהאשה הינה ספק מורדת.
באשר לענין הרכוש, הבעל טוען בהתייחס לדירה ברמות שעלותה היתה 69,500 לירות ואחרי קיזוז 65,000 לירות שהשתתף בשני תשלומים לפני הנישואין בסך 13,875 לירות, ואחרי הנשואין בסך 35,000 בהתאם למסמכים המצורפים בתיק, ותשלומיו נועדו למטרת שותפות. לעומתו טוענת האשה כי התשלומים דלעיל היו מתנה.
והנה בנוגע לתשלומים הנ"ל, יש לדון על כל אחד בנפרד. על תשלום א' שניתן לפני הנישואין בוודאי שיש להחשיבו מתנה גמורה, היות ולא נמסרה שום מודעה כלפיו המבטלת המתנה, וכן אין עדים המכירים באונס כלשהו במתנה זו.
ועיין רמב"ם בהלכות זכיה ומתנה "מעשה באחד שרצה לישא אשה אמרה לו איני נשאת לך עד שתכתוב לי כל נכסיך, שמע בנו הגדול וצווח על שמניחו ריקן, אמר לעדים לכו והחביאו וכתבו לו כל נכסי במתנה, ואח"כ כתב לה כל נכסיו ונשאה. ובא מעשה לפני חכמים ואמרו הבן לא קנה והאשה לא קנתה שהרי לא ברצונו כתב לה, וכאנוס בדבר, שהרי גילה דעתו במתנה הראשונה אע"פ שהיא בטלה שהיא מסותרת"
ועיין במגיד משנה שכתב "דמתנת הבן הויא מודעה, משום דעובדא גופה מוכחא דאיכא אונס, ומיהו אי לאו מתנת הבן היינו אומרים שאונס זה לאו אונס, אבל כשכתב לבן מתנה מסותרת בטלה מתנתה. וכן פירש"י ז"ל ועיקר, דודאי בלא מתנת הבן אין זה אונס כלל אלא מדין מודעא, וזהו שהקדים המחבר בסעיף הקודם שהמוסר מודעה ואע"פ שאין שם אונס.... עכ"ל"
ולכן בנידו"ד שלא התנתה האשה את הנישואין בהשתתפות הבעל בתשלום הדירה, ולא היה שום אונס, שמתנת הבעל נחשבת מתנה מק"ו מנדון המוזכר ברמב"ם לעיל, ובפרט לאור מה שאמר הבעל בפרוטוקול ביה"ד, שיש לו רחבות לב למתן מתנות לאשה, שדברים הנ"ל מראים בעליל שהמדובר במתנה, וזאת גם לו היתה האשה מתנה קבלת כספים בנשואין לא הוי
אונס. וכן יש להסיק מדברי הבעל דלעיל שלא היתה כוונת שותפות, ואפי' אם היה ספק בדבר, מה שלא נכון בנידוננו כאמור, האשה היא מוחזקת "והמוציא מחבירו עליו הראיה". יצויין גם שהבעל לא טען שאמר לאשה בזמן מסירת הכסף שנתן לה למטרת שותפות, וסתמא דמלתא כשמעביר סתם לאשה כסף על זכות בלעדית לאשה שהמכוון הוא למתנה.