חיימוב נ' אלבר מחלקת תביעות כלי רכב ואח'

פסק דין

התובע נסע ברכבו בנתיבי איילון דרום, בשעה 21:30, בואכה מחלף ההלכה, בנתיב השני משמאל. במהלך הנסיעה, כבה רכבו של התובע, ולא ניתן היה להניעו.

התובע העיד בבית המשפט כי היות שהשעה היתה שעת לילה, והתנועה היתה ערה, לא יכול היה לצאת מרכבו על מנת לדחוף אותו לעבר השוליים, וכן לא יכול היה להציב משולש אזהרה. התובע התקשר למשטרה על מנת להודיע על המפגע, וכן, לדבריו, הפעיל את אורות המצוקה וצפר צפירות קצובות על מנת להזהיר את עוברי הדרך.

לאחר חמש עד שבע דקות, הבחין התובע מאחוריו ברכב בו נהג הנתבע 2, כשהוא סוטה שמאלה, ופוגע בחלק השמאלי אחורי של רכב התובע (להלן: "התאונה").

לאחר התאונה, עצר הנתבע 2 את רכבו בשוליים, סייע לתובע לעצור את התנועה והזיז את רכב התובע לעבר השוליים.

הנתבע 2, העיד בבית המשפט כי במהלך נסיעתו בנתיבי איילון, הבחין ממרחק של 250-300 מטרים, ברכב התובע. הנתבע 2 התקדם לעברו עד אשר הבחין כי הרכב סטטי, או אז ועל מנת למנוע את הפגיעה, הסתכל במראות הרכב, ולאחר שווידא שהנתיב השמאלי היה פנוי, סטה שמאלה אולם פגע בחלק השמאלי אחורי של רכב התובע, וכך נגרמה התאונה.

הנתבע 2 מתאר אף הוא כי סייע לתובע להזיז את רכבו לשוליים. הנתבע 2 הדגיש כי לא הבחין באורות מצוקה ברכב התובע, עובר לתאונה.

לאחר ששמעתי את העדויות, צפיתי בהדגמות עם דגמי המכוניות, ועיינתי במסמכים, אני קובעת כי התובע עמד בנטל השכנוע המונח על כתפיו באשר לאופן קרות התאונה.

אין חולק כי רכב התובע דמם לפתע, שהרי הנתבע 2 סייע לתובע לאחר התאונה לדוחפו לעבר השול. המדובר ברכב משנת ייצור 94, ולבית המשפט לא הובאה כל אינדיקציה באשר לכשל שנגרם. לפיכך, כל שהוכח הוא כי הרכב דמם מפאת כשל לא ברור.

התובע הבהיר כי בשל התנועה הערה ושעת הלילה, לא יכול היה לצאת מהרכב, להציב משולש אזהרה או לדחוף את הרכב לעבר השוליים. התובע התקשר למשטרה, וכן, לדבריו, הפעיל את אורות המצוקה ואף צפר באופן קצוב.

לעדותו של הנתבע, על אף שמדובר היה בשעת לילה, הרי שנתיבי איילון היו מוארים וניתן היה להבחין בכלי רכב בדרך. הנתבע 2 ציין בהגינותו כי "זה לא כביש חשוך" והסביר כי התאונה ארעה לפני מחלף ההלכה.

לאור האמור, צריך היה הנתבע, מבעוד מועד, להבחין ברכב התובע כשהוא עומד בכביש, ולהימנע מפגיעה בו, זאת במיוחד לאור העובדה כי רכב התובע עמד סטטי במשך מספר דקות עובר לתאונה, ואין המדובר בעצירה פתאומית אשר הפתיעה את הנוסעים אחריו, וביניהם הנתבע 2.

מעבר לאמור לעיל, הרי גם מתיאורו של הנתבע 2 את אופן קרות התאונה, עולה כי האחריות רובצת על כתפיו. הנתבע 2 מסר כי הבחין ברכב התובע ממרחק של 250 , 300 מטרים. מעדותו עולה, כי בתחילה לא היה לו ברור אם רכב התובע האט או שהיה סטטי, רק כאשר התקרב, הבחין שמדובר ברכב סטטי, וכלשונו : "פשוט ראיתי שהתקדמתי אליו במהירות כזו והוא עמד סטטי". ובהמשך, "מהר הבנתי שהוא לא נוסע כי התקדמתי אליו במהירות, פתאום ראיתי שהוא גדל". אין זאת אלא כי הנתבע הבחין ברכב התובע מתקדם לאט או אף עומד, וזאת כשהיה במרחק מאות מטרים ממנו, והיה עליו להגיב באותה עת ולא להמשיך ולהתקדם לעברו עד לרגע בו כבר לא יכול היה למנוע את התאונה.

לא התעלמתי מאמירת הנתבע 2 בהמשך עדותו, כי בלם את רכבו, אולם כעולה מאותה עדות ומההדגמות שביצע, הבלימה בוצעה בשלב מאוחר מדי, עם הסטייה שמאלה, ולא בשלב מוקדם יותר ברגע צפיית הסכנה.

בהקשר זה אציין כי איני רואה חשיבות מכרעת לשאלה בה נחלקים הצדדים- האם הפעיל התובע אורות מצוקה, אם לאו, שכן, לדברי הנתבע 2 בעצמו, כאמור, הוא הבחין ברכב התובע מאות מטרים עובר לפגיעה בו, ולא הופתע מנוכחותו על הכביש ברגע האחרון.

לאור האמור, הנתבע 2 לא נהג בזהירות המתחייבת, והאחריות לתאונה מוטלת עליו.

התובע העמיד סכום תביעתו על הרכיבים הבאים: נזק ישיר לרכב אשר הוכרז אבדן גמור- 9416 ₪, שכר טרחת השמאי על סך 1100 ₪, ואבדן שעות עבודה 330 ₪. בבית המשפט ויתר התובע על הסכום אותו עתר בשל עגמת נפש (2,000 ₪), וכן לא הוכיח נזקיו בגין אבדן שעות עבודה.

לאור כל האמור, אני מורה לנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע את נזקיו המוכחים בסך של 10,516 ₪, תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יתווספו לסכום הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת כתב התביעה ועד לתשלום בפועל.

הנתבע 2 שילם הוצאות התובע בדיון קודם בשל כך שלא התייצב למרות שזומן כדין, ולשם ביטול פסק דין שניתן נגדו. לאור הסבריו כי היה בשירות צבאי, לא ראיתי לעשות צו נוסף לתשלום הוצאות.

ניתן לבקש רשות ערעור לבית משפט המחוזי תוך 15 ימים.