אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> חיוב גט בשל אלימות נפשית

חיוב גט בשל אלימות נפשית

תאריך פרסום : 31/07/2017 | גרסת הדפסה
תיק רבני
בית דין רבני אזורי נתניה
966775-4
18/03/2016
בפני הדיינים:
1. הרב שלמה שפירא - אב"ד
2. הרב אברהם מייזלס
3. הרב אריה אוריאל


- נגד -
התובעת:
פלוני
עו"ד שרוני עזורי
הנתבע:
פלונית
עו"ד מיכאל רייכלזון
פסק דין

 הנדון: גירושין

א.   הצדדים נישאו בשנת 1999, ולהם בן אחד משותף.

בפני ביה"ד מונחת תביעת האישה לגירושין ובה נכרכו ענייני החזקת הילד ומזונות.

זאת תביעתה השנייה של האישה לגירושין.

הצדדים הופיעו בביה"ד בעת תביעתה הקודמת של האשה לגירושין ושטחו באריכות את טענותיהם בדיון שנערך בא' ניסן תשע"ד 1/4/14 להלן תמצית מדבריהם בדיון זה.

האשה אמרה:

"הוא לא עובד ולא חי בבית. יש לי בעל שמסתובב כל יום. בא להתקלח והולך וחוזר ב-12–1 בלילה. לי נמאס כבר, הוא ישן בסלון ואני בחדר. הוא עזב את חדר השינה ככה, מאז שהילד נולד.

זה כבר נמשך 9 שנים. מאז שהילד נולד אני לבד ומתמודדת. הוא התחיל לעזור לי בחשמל בתקופה האחרונה. הוא עושה קניות לבית. הוא לא משתף אותי בכלום, יש לו גם בעיות רפואיות. אני לא יודעת, הוא לא אומר. אבל הוא צריך לעבור ניתוח.

לי אין חיים, אני לא רוצה. אני מביאה כסף והוא לא נותן לי לנשום ולא בבית, הלכתי להורים שלי עשרות פעמים וחזרתי ואז היה יום יומיים בסדר יחסי אישות ושוב משאיר אותי לבד. אני לא רוצה את הגבר הזה (בוכה). אני עושה הכול, משלמת שכירות, כל עוד הוא חי אתי הבאתי את כל הכסף, שידאג לי, הוא צריך לדאוג לי. אני אביא עדים לכל הבלגן הזה. יש חברים שלקחו אותי מהבית בגלל מריבות ובלגנים.

הוא לא נותן לי לצאת מהבית (בוכה) הוא נועל אותי כדי שאישן ב-7 בערב, יש לי כבר דיכאון מהכול. הוא עושה לי בושות אצל כולם. כבר ניסיתי 10 שנים. להצעותיו לשלו"ב זה טוב ליום-יומיים או שבוע גג. אני כבר לא רוצה אותו."

לעומתה אמר הבעל:

"רוצה שלו"ב לכל החיים. הבאנו ילד אחרי 5 שנים, ורציתי עוד ילדים, והיא לא נתנה לי לגמור בפנים. היא חשבה שילד בא עטוף כמו סוכריה, ילד בוכה וצריך טיפול. אני אומר שכל החיים עבדתי וחזרו לי 27 צ'קים, מאז שאבא שלה נפטר. אני חי על קצבה של ביטוח לאומי ויש לי נכות לצמיתות בשיעור של 49%. כל ההוצאות של הבית אני משלם, ונותן לילד הכול.

למקווה היא לא הולכת. אני רוצה שתחזור בלי תנאים, שתנמיך עניינים והכול יהיה בסדר. היא מתעצבנת סתם ומתעוררת בלילה ורואה אותי רואה כבלים ומתעצבנת. חצי שנה אחרונה לא ישנים ביחד. שכבנו עשרות פעמים ב-8 חודשים האחרונים, אבל ב-4 חודשים האחרונים, לא."

ב.  ביה"ד קבע מועד להוכחות האשה, אך האשה לא הביאה עדים במועד הדיון שנקבע להוכחות לי"ד בסיון התשע"ד הופיעו הצדדים וחזרו על טענותיהם.

האשה אמרה:

"שום שינוי, כל העדים חברים שלו והם מפחדים לבוא ומתביישים ממנו. אנחנו לא ביחד, הוא אפילו שנייה לא בבית. האישה פורצת בבכי, שבועיים לפני פסח הוא חזר הביתה ואפילו שנייה לא נשאר איתי. אני לא כלב, שייתן לי גט. אני רוצה לחיות עם מישהו שיהיה איתי שיעזור בכל הוצאות הבית ולא קניות קטנות. הכול על הגב שלי. אני באמת לא יודעת לאן הוא הולך אולי יש לו מישהי. הוא בא הביתה מחליף בגדים לוקח ציוד ונעלם. אני רוצה להתגרש בשקט, אני גם לא מערבת את המשפחה שלו. אם אתה חולה אל תצא כל לילה. כשרציתי לצאת לניחום אבלים הוא לא נתן לי עד שעשיתי מהומות. כל יום הוא יוצא. אני דוברת אמת. אני רוצה גבר בבית, לא רוצה קניות. אני מתענה להיות לבד. זה העינוי הכי גדול, אני הולכת לישון בשעה שמונה בערב ואני ממורמרת. כל החברים שלו אומרים לו שילך הביתה."

הבעל אמר:

"תנו לי לומר את כל מה שאני רוצה לומר ושלא יפריעו לי. אני אמרתי לה שלי יש עקרונות ואם אני יוצא לניחום אבלים או לנסיעה מחוץ לבית אני לא רוצה לקבל התקפות לטלפון, שלא תגיד לי לבוא מהר הביתה, ואז אני מגיע אח"כ ומוציא את כל המרמור על הבן ושופך עליו את כל הכעס. אני צועק עליו בטלפון שיעלה למיטה שלו. כן, אבל מגיל אפס הוא ישן איתה במיטה ולי אין מקום. אני מבקש שהיא תוריד את הקללות כלפיי ושהילד ישן במיטה שלו, אני עכשיו בכלל על כדורים, יכול להיות שאני בכלל הולך למות. התגלה לי משהו בבטן ואני עובר עכשיו סדרה של בדיקות. היא יודעת מכל זה, אני השארתי את הכדורים על השולחן. אני לא רוצה להתגרש. שתוריד את הקללות שהילד ישן במיטה ושתלך למקווה.

אני רוצה אותה. שתשמור על הפה שלה, אם אני בבית שלא תקלל. היא אומרת שאם אני יוצא אני עם בחורות."

בסופו של הדיון הוציא ביה"ד החלטתו כדלהלן:

"הדיון נקבע להוכחות האישה בתביעתה לגירושין.

האישה הייתה אמורה להביא עדים שיעידו על מערכת היחסים שבין הצדדים.

האישה לא הביאה עדים.

לטענת הבעל האישה מחרפת ומגדפת אותו ולפיכך אין הוא יכול לשהות בבית. הבעל רצה להעמיד תנאים לחזרתו הביתה.

האישה טענה שאין היא מעוניינת בבעל. לדברי האישה אין בכוחה להביא לעדות את חברי הבעל.

בדיון שהתקיים היום העלה כל צד את טענותיו כשכל אחד לא מתייחס לדברי הצד השני.

ביה"ד קובע, שמכיוון שמערכת היחסים שבין הצדדים היא דבר שנעשה בביתם וביה"ד לא יכול לקבוע טענתו של מי אמת (ואולי טענות שניהם אמת), על האישה להביא עדים (לדבריה ישנם עדים רבים המודעים למערכת היחסים שבין הצדדים). אם העדים הנ"ל לא מעוניינים להופיע, ביה"ד יוכל להזמינם באמצעות משטרת ישראל בצו הבאה.

לפיכך על האישה למסור לביה"ד שמות העדים והמכרים שמודעים למערכת היחסים, וביה"ד יזמנם לעדות. ביה"ד מבהיר שללא שיתוף פעולה מצד האישה יקשה על ביה"ד לתת החלטתו בתביעת האישה לגירושין. ביה"ד הוא רשות שיפוטית וחובה עליו לקבל עדים ו/או ראיות לפני שיוציא את פסק דינו."

בסופו של דבר האשה זנחה תביעתה והתיק נסגר.

ג.    עתה הגישה האשה תביעתה שנית. בנם של הצדדים הוא בן 11. על פי דברי שני הצדדים, אין בין הצדדים חיי אישות זה שנים רבות.

הבעל אינו זן ואינו מפרנס. האישה עובדת לפרנסתה במשק בית ויוצאת מוקדם בבוקר לעבודתה.

הבעל אינו עובד וגם יוצא מהבית לבילויים כמעט מדי יום ביומו וחוזר בשעה מאוחרת לאחר שהאישה הלכה לישון. גם בשבתות וחגים הבעל אינו נמצא עם האישה והיא למעשה מנהלת את חייה לבד. הבעל למעשה אינו מקיים שום חיוב מחיובי האישות שבעל חייב לאשתו.

לדברי האישה הבעל צורח ומקלל ומטיל אימה גם על השכנים. לפיכך השכנים אינם מוכנים לבוא ולהעיד. מלבד כל האמור לעיל, הבעל אינו מפגין שום רגש של חיבה כלפי האישה.

וזה לשון האישה בפרוטוקול:

"כלום. הוא בא ב-11 בלילה או בחצות. אני כבר לא מחכה לו. הוא צריך להיות בבית כבר מחמש או שבע בערב. הוא לא נמצא בבית. הוא מסתובב כל היום. אני רוצה בעל שיבוא מהעבודה בערב ולא לשבת לבד. כל יום זה אותו דבר. אני כמו כלבה לבד. אני דורשת מבעל שיהיה איתי. רציתי לצאת לחתונה והוא לא רוצה לשמור על הילד."

"זה לא קשור, אם רוצה לחבק שיחבק בסלון."

"11 שנה אני לבד. חיה כמו כלבה."

בפני ביה"ד הופיעה גם אחות האישה ותיארה הקורה בין הצדדים:

"כל פעם עוד צ'אנסים. אנו מאותה מושבה, אבל הוא לא משתנה. הוא לא נמצא איתה. הוא אוכל, מתקלח ויוצא. כל השכנים שומעים קללות, במדרגות הוא צועק עליה בצורה איומה. שיהיה בן אדם. חשבנו שיתבגר. ההורים ביקשו לתת צ'אנס ונתנו, אבל השנים עושות את שלהם, והוא לא משתנה."

"היא עושה שבתות וחגים בבית לבד. אף אחד לא עוזר לה, היא מטפלת בקשישים מ-05:30 בבוקר. הוא לא עוזר לה אפילו בשקל. היא הולכת לנקות בתים כדי לשלם שכירות. היא עובדת למחייתה כדי לכלכל את הבית ואת הילד."

"לך תמציא המצאות. אין בעל בבית. אין כלום".

לעומתה אומר הבעל:

"אני אוהב אותך ולא אעזוב אותך."

ד.    ביה"ד התרשם שאילו הבעל היה מפגין שמץ של יחס לאשתו והיה מקיים במקצת את חיובי האישות לאשתו, האישה לא הייתה מגישה תביעתה לגירושין. דא עקא, הבעל רואה את אשתו כצעצוע ורכוש השייך לו, מתעלם מחובותיו ומתעלם מרגשותיה ולמרות האזהרות הרבות, התחינות של האישה והאזהרות של ביה"ד, אינו עושה דבר.

לאור האמור לעיל ביה"ד קובע שמכיוון שהבעל מונע מהאישה חיי אישות, אינו זן ואינו מפרנס, הבעל חייב לתת גט לאשתו, ואם לא יעשה כן, ביה"ד אף ישקול לכפותו לתת גט, וכפי שנפסק בשו"ע (סימן קנ"ד סעיף ג):

"האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו לזון, ואם אין ביה"ד יכולים לכופוהו לזון כגון שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון, אם תרצה היא כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה וכן מי שאינו רוצה לשמש."

ה.   מלבד זאת אין ספק שיחסו של הבעל לאשה, או נכון יותר חוסר התייחסותו של הבעל לאשה ולצרכיה והתעלמותו מבקשות ותחנוני האשה, התעלמויות שעלו מדברי האשה בתביעות הגירושין שנדונו בפנינו, הן התעללות נפשית קשה באשה ולדעתנו התעללות כזאת היא אלימות קשה – לא פחותה מהתעללות גופנית.

ומה שכתבנו שצער נפשי הוי מילתא ולא גרע מנזק גופני יש להביא מספר ראיות, דהנה בעלמא אמרינן בסוטה י"ב:

"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים."

וע"ש בתוס' שהוא אחד מהיורדים לגיהינום ואינם עולים, ומסקנת התוס' התם דהוי כאחד מג' עבירות חמורות שאין עומדים בפני פיקוח נפש והדין בהם שיהרג ואל יעבור, ע"ש, ומשמע שאף שבהלבנת פנים יש רק פגיעה נפשית אפילו הכי חמיר, ואין לזה היתר משום שלא נעשית פגיעה בלתי הפיכה, והנה דין זה נאמר ביחס של אדם לחבירו אמנם מצאנו במפורש, שפגיעה נפשית מהוה סיבה לחייב את האדם לגרש את אשתו ונביא מספר ראיות להאי מילתא.

דהנה בכתובות (ע, א) שנינו המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס יתר מכן יוציא, ובגמ' שם בעמוד ב' שנינו:

"ומאי שנא עד ל' יום, עד ל' יום לא שמעי בה אינשי ולא זילא בה מילתא טפי שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא."

ומשמע שאף שלאשה אין הפסד בפועל דהרי מעמיד פרנס אפילו הכי יוציא ויתן כתובה וטעמא דמילתא שכיוון שמתפרסם הדבר ברבים, נוצר זלזול לאשה בפני השומעים, ואשה אינה מחויבת לשאת זלזול זה ושמע מינה שאף שלא הייתה פגיעה בפועל כיוון שנפגעה נפשית ע"י מה שזולזלה חל חיוב על הבעל לגרשה. וכן שנינו שם (עא ב) שבאשה שנדרה ושתק לה בעלה וקיים הנדר יוציא מיד, דסברא מדאישתיק מיסנא הוא דסני לי, והקשו התוס' בד"ה אבל אמאי לא תמתין כמו בהדירה הוא, שמא ישאל על הקמתו ותירצו התוס':

"אבל הכא סברא מיסנא סני ואינה סבורה שיתפייס עוד לא תקנו שתמתין הואיל וקשה לה."

הרי שכיוון שחושבת שהוא שונאה אין מחייבים אותה להמתין שכיוון שנפגעה פגיעה נפשית משנאתו אין מאריכין לו הזמן וחייב להוציא מיד.

וכן שנינו התם במשנה:

"המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה וכו' יוציא ויתן כתובה המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנועל בפניה וכו'."

הרי כשמונעה מלילך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה שמונעה מקשרים חברתיים הכרחיים ומינימליים הדין שיוציא ויתן כתובה וטעם הדבר משום שיש בזה פגיעה נפשית שמנתק הקשר בינה לבין משפחתה או שמונעה מלעשות פעולות אלמנטריות בקשרים בין בני אדם שבזה יש פגיעה נפשית.

ועיין ברמב"ם (ה' אישות פי"ג הי"ג) שביאר: "שזה כמו שאסרה בבית הסוהר ונעל בפניה."

ועיין בגמ' שם (עב, א): "בשלמא לבית המשתה איכא נועל בפניה."

וברש"י שם: "דלת של שמחה ופיקוח של צער." וע"ש עוד בגמ'.

הרי שחזינן שפגיעה נפשית הוי פגיעה והוי סיבה לחייבו לגרשה, ובמקרה שלפנינו האשה התלוננה שהבעל מונעה מללכת לשמחות ולניחום אבלים, דבר שלא הוכחש ע"י הבעל.

וע"ש עוד בגמ' שביארו הא דאיתא במשנה שתהא ממלאה ומערה לאשפה:

"במתניתא תנא שתמלא עשרה כדי מים ותערה לאשפה וכו' מפני שנראית כשוטה."

וכן איתא התם:

"המדיר אשתו שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה וריחים ותנור יוציא ויתן כתובה שמשיאה שם רע בשכנותיה."

הרי שכל שמכריחה לעשות דברים שנראית כשוטה או גורם לנתק הקשר החברתי שלה עם קרובים או שכנים, שבכל אלו יש פגיעה נפשית הדין שיוציא וייתן כתובה ועיין בתוספתא כתובות פ"ז ה"ג – ה"ה וברמב"ם ה' אישות (פי"ג ה"ט – הט"ו).

חזינן מכל הנך דיני שגם התעללות נפשית ופגיעה נפשית מהוה סיבה לחייב את האדם לגרש את אשתו.

ו.    ועוד שנינו בכתובות (סא, א): "ר"א אמר מהכא כי היא הייתה אם כל חי לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה."

הרי שהגדירה הגמ' שמהות חיי הנישואין היא שניתנו לחיים ולא לצער. ומעתה היכא שנפגעת מהות ותכלית חיי הנישואין ששני הצדדים יחיו ונוצר מצב שעצם חיי הנישואין גורמים לצער יש לומר שזה עצמו מהוה סיבה לחיוב בגט.

והנה אף שכל הראיות שהבאנו הינם ראיות לחייב הבעל לתת גט לאשתו ולא מצאתי ראיה מפורשת שכופין הבעל לגרש את אשתו כשישנה מצדו התעללות נפשית חמורה, יש ללמוד דין זה מסברא וכמוש"כ לעיל, דחזינן מהאמור במשניות בכתובות (עז, א) שחילקו בין מומין קטנים למומין גדולים וכן חילקו בין מומין לבעל פוליפוס מקמץ ומצרף נחושת, ויסוד החילוק הוא גודל הצער ואי אפשרות האשה להשלים עם מצב זה. ואף אנו נאמר שכל היכא שיש התעללות נפשית חמורה שבי"ד משער שאין שום אפשרות לאשה לחיות בצער כזה, ואנו רואים מעשים בכל יום בבית הדין שהעינויים הנפשיים שעוברים על האשה גורמים לה לקוץ בחיים ויש לומר שבכה"ג נכפה את הבעל לגרש, והלא בכתובות (עז, א) שם שנינו גבי מחלוקת רב ושמואל באומר איני זן ואיני מפרנס אם כופין אותו להוציא או כופין אותו לפרנס, ואומרת הגמ' דטעמא דמאן דסבר שכופין אותו להוציא מפני שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, ואף אנו נאמר שבמקרה של התעללות נפשית חמורה לא גרע מהתעללות גופנית והוי ק"ו מחיי נפש ונימא שיוציא ואם אינו רוצה להוציא חובה עלינו לכפותו להוציאה.

ז.    ויש להביא ראיה לספק שהסתפקנו מתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן ק"ב (עליה רמז הב"י בס' קנ"ד, והביאה ה"דרכי משה" שם) ותשובה זו הובאה גם בשו"ת הרשב"א (ח"ז ס' תע"ז), ואמנם יש שינוי בין סוף התשובה בח"ז לסוף התשובה בתשובות המיוחסות לרמב"ן אך ברור שחדא תשובה היא.

דהנה הרשב"א נשאל:

"בעל המכה את אשתו בכל יום עד שהצריכה לצאת מביתו וכו' הודיעני מה דינו, תשובה, אין לבעל להכות את אשתו דלחיים נתנה לא לצער וכו' ואם הוא מכה אותה ומצערה שלא בדין והיא בורחת הדין עמה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, זכר לדבר הגר, וכו' ומודיעין אותו שאם יכה שלא כדין שהוא חייב להוציא וליתן כתובה שאפילו על שאר הדברים שאין לה צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל ולבית המשתה או אפילו שלא תשאיל נפה וכברה לחברותיה או שלא תשאל מהם הוא מוציא ויתן כתובה כל שכן במכה ופוצע ומצער בגופה וכו'."

ומבואר מדבריו דאת עצם הדין שמחייבים את הבעל לגרש את אשתו במכה אותה פיזית למד הרשב"א מק"ו מבעל המתעלל התעללות נפשית באשתו, וכתב על זה הרשב"א שאפילו באותם הדברים שאין לה כל כך צער, והיינו שכל ההתעללויות הנפשיות שנקטה הגמ' והביא הרשב"א, אין הצער גדול כל כך ואפ"ה מחייבים להוציא ובודאי בצער גדול היינו צער גופני ולפי"ז הוא הדין בהתעללות נפשית חמורה ילפינן בק"ו מדינים אלו ומחייבים להוציא.

וע"ש עוד בתשובה בח"ז שהביא בשם ר' יוסף אביתורי שאין כופין הבעל ליתן גט ולהגבותה כתובתה רק אחרי שיתרו בו ויאמרו לו:

"הוי יודע שמקויים עליך בשטר כתובה שתכבדנה ותזוננה כדכתיב בכתובה ואני אפלח ואוקיר וכו' וכשמקבל עליו התראה ומשכין אותם על ידי נאמן אם יעיד אותו נאמן ששנה באולתו מגבין לה כתובה."

הרי שביאר שצריך להתרות ולהשרות על ידי נאמן שיבאר הדברים היטב היכא שאין ידוע לנו מי הגורם, וטעם חיובו לגרש מפני שהתחייב בכתובתה לכבדה וכשעובר על התחייבותו חייב וכופין אותו לגרש וליתן כתובה, ולפי"ז נראה שגם בהתעללות נפשית חמורה שעובר על התחייבותו והדבר ברור לבי"ד יכפוהו לגרש.

ח.   ובשו"ת "בנימין זאב" (סימן פ"ח) האריך בהאי דינא דבעל המכה את אשתו והביא תשובות הראשונים בדין זה, וננסה לפשוט ספקנו מתוך דבריו, ובתחילה הביא תשובת רבינו שמחה וכתב וז"ל:

"כתב לפנינו ר' ירמיה על חתנו שמכה בתו בתמידות ומבזה אותה בפריעת האשה שלא כדת היהודים והאשה לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה וכו' דבכל הכאה עובר משום פן יוסיף ועונשו גדול ממכה חבירו כי היא יושבת לבטח עמו ודמעתה מצויה וכו' אפילו לשמואל דאמר וכו' יכפוהו לזון ה"מ במזונות וכו' אבל להכותה ולבזותה שעניה זו מסורה לידו ואין בידינו לעשות תקנה אפילו שמואל מודה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה וכו' הא קמן דגדול עוונו מנשוא המכה את אשתו וכו' ע"י שהוא עובר בלא דלאו יוסיף וכו' עד שבסוף כתב אם אין שם תקנה אחרת כופין אותו לגרש."

וחזינן מתוך דבריו דנשאל בתרתי על בעל המכה את אשתו ומבזה אותה, והנה אף שעיקר תשובתו היא לענין ההכאה דמשמע דזה היה הקוץ המכאיב ביותר וכתב שבהכאה עובר על לאו דלא יוסיף וזה לא שייך בהתעללות נפשית, מכל מקום שאר דבריו שכתב שהיא יושבת לבטח עמו ודמעתה מצויה וכן מש"כ לחיים ניתנה ולא לצער ועוד שחמור מאומר איני זן כיוון שגרה עמו ומסורה בידיו להכותה ולבזותה וטעם זה שייך בין באלימות גופנית ובין באלימות מילולית ונפשית, ונראה לומר שכמו שלענין הכאה כופין אותו לגרשה לדעת רבינו שמחה הוא הדין לענין ההתעללות הנפשית דאם לא כן, כיוון שנשאל בתרתי היה לו לומר דדין זה אינו נוהג אלא בהכאה גרידא אבל במבזה אשתו הדין שונה ומדלא כתב כן ש"מ שתרווייהו חד דינא להו.

ובהמשך דבריו שם בתשובת בנימין זאב כתב לחלק בין המקרים האמורים בתלמוד שהבעל לא פשע כנגד האשה שבהם לא יכפוהו להוציא אלא שחייב להוציא, לבין מקרים שפשע נגדה כגון במכה אותה שבזה אף כופין להוציא, והביא שם עוד שכל העובר על תקנת חכמים מעשין וכופין לגרש כאשר מעשין לפסולות ועוד שיש לנהוג בו בהרחקה דר"ת וכתב שם וז"ל:

"ופשיטא הוא לפי מה שנראה לענ"ד דאין לך עובר על תקנת חז"ל גדול זה שמכה אותה תמיד ומבזה דתקנת חז"ל הוא שלא יכה את אשתו ויהיה זהיר בכבודה כדאמרינן בב"מ פ' הזהב א"ר חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו וכו' ועוד שם אמר רב לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה וכו'."

וכתב הרמב"ם (הלכות אישות פט"ו) וז"ל:

"וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו וכו', (וע"ש שמביא כמה ראיות מתנאים ואמוראים שכיבדו נשותיהן) ולאו דוקא לאשתו אלא אפילו למי שנצרך ממנו פעם אחד יכבדהו כדאיתא בפ' החובל וכו' בירא דשתית מיניה מיא לא תשדי ביה קלא וכו' ואם על מי שנצרך פעם אחת לא יבזהו כ"ש באשתו שהיא כגופו דנצרך אליה בכל עת שלא לבזותה ולא להכותה אלא אדרבה ראוי לכבדה כדאיתא ביבמות פ' הב"עי ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו וכו'."

וע"ש שהאריך שמחרימין למי שנוהג עם אשתו שלא כדין, והנה כל הנך טעמים שחייב בכבוד אשתו ואסור לו לבזותה שייכים בין בנוהג באלימות פיזית ובין בנוהג באלימות נפשית ומתעלל בה וש"מ שגם בכהאי גוונא נוהג הך דינא דמחרימין אותו.

ועיין שם שהוסיף:

"הא קמן דאפילו דלא נחרים אותו האיש המכה את אשתו וכו' הרי הוא מוחרם מגזירה דלעיל (גזירת רבינו פרץ), ואם על דמאיס עלי כתבו האלפסי והרמב"ם פי"ד מה' אישות דאם אמרה מאיס עלי ואינה יכולה להבעל לו מדעתה כופין אותו לשעתו לגרשה שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה כלומר בתוך סל אחד שכשלא ישמר ישכנו כ"ש היכא דמתמיד להכותה ברשע ובזדון דפשיטא דכופין אותו לגרשה."

והך ק"ו דנקט הבנימין זאב שייך גם כן היכא שהבעל מתעלל התעללות נפשית כנגד האשה.

ולפי זה בנידון דידן שיחסו של הבעל אל האישה כפי שתואר לעיל, וראינו שדמעתה מצויה על לחיה וניכרים דברי אמת, אין ספק שהתנהגות זו של הבעל הנמשכת שנים רבות מהווה התעללות נפשית קשה וחמורה ולפיכך הוא חייב בגט ואף יש מקום לכפותו לגרשה.

ולכאורה יש להביא כדמות ראיה למש"כ שהתעללות נפשית מהוה סיבה לכפות את הבעל לתת גט לאשתו, ממה ששנינו בס' קנ"ד ס"א מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו י"א שכופין אותו להוציא, ובאחרונים הוזכרו ב' טעמים להאי דינא:

(א)  משום רועה זונות יאבד הון וסופו שלא יהיה לו במה לפרנסה.

(ב)  משום שנמאס על האשה ואינה יכולה לחיות עמו ולמחול לו, ופוק חזי מאי עמא דבר מעשים בכל יום בבית הדין.

והסברא השנייה כל יסודה הוא משום הפגיעה הנפשית שנפגעת האשה, ואפ"ה כופין אותו להוציא, ולהך סברא לא בעינן נמי התראה, וש"מ שהפוגע באשתו פגיעה נפשית י"א שכופין אותו להוציא ואף בנידון דידן נימא הכי.

ט.   ומצאנו עוד בשו"ת התשב"ץ ח"ב סימן ח':

עוד שאלת אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכול יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וכו' תשובה, קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקיי"ל לחיים ניתנה ולא לצער דנפקא לן מקרא דכתיב היא הייתה אם כל חי בפ' אעפ"י, ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן יוציא ויתן כתובה כדאיתא בהמדיר וכו' דוק ותשכח כ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה וכו'. אבל הכא מעוות לא יוכל לתקון הוא ומקרא מלא דבר הכתוב טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב ועוד כתוב טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו, הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום, ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מק"ו דבעל פוליפוס דהשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער תדיר שהוא מר ממות לא כ"ש וכו', "ואעפ"י שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה כלל אנן לאו קטלי קני באגמא אנן ומילתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואפשר שלא אמרו כן על כיוצא בזה הצער הגדול וכו'."

והנה דברי התשב"ץ הם באשה שבעלה מצערה ולא הזכיר כלל שהוא מכה אותה, וש"מ שמצערה בדברים אחרים ולא בהכאות וש"מ שמיירי בהתעללות נפשית הנובעת מיחסו של הבעל לאשתו ומסקנתו היא שיש לומר שכופין את הבעל לגרשה.

ועיין עוד בתשובה לנכדו של התשב"ץ בשו"ת "יכין ובועז" (ח"ב ס' מ"ד) בדבר אשה שעזבה בית בעלה ורצו לפייסה שתחזור לביתו ויפרנסנה והיא שלחה לגדולי הקהל:

"שיסירו מעליה נזק בעלה ונתנה להם אמתלא שהשנאה ששנאתו היא מחמת הצער הגדול שציערה בעודה בריאה וגם תוך חליה זה הרבה צער ציערה והייתה מקבלת הכול אבל עכשיו שהיא נוטה למות ושלחה מביתו אינה יכולה עוד לסבול וכו'."

וע"ש שהפצירו בה שתחזור לבעלה ומיאנה לחזור ע"ש האריכות בלשון השאלה וע"ש בתשובה שכתב:

"מאחר שהאיש הוא רע מעללים כאשר נודע טבעו וקושי רוחו והיה מקניט אותה ומצערה קרוב היה הדבר שיוציא ויתן כתובה דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער נתנה וכו' ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת וכו'."

ע"ש שהביא ככל לשון זקנו התשב"ץ וסיים:

"ואעפ"י שיש בתשובות האחרונים שאין כופין בזה אפשר שלא אמרו על כיוצא בזה הצער הגדול, ואילו הות דידהו לא הוו אמרו הכי ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות וכי כך עונין את המעוקות וכו'."

והנה גם בעובדא זו שהובאה בשו"ת "יכין ובועז" לא הוזכר כלל שהבעל היה מכה את אשתו, אלא שהיה מצערה, וש"מ שאף היכא שמצער את אשתו וגורם לה התעללות נפשית חייב לגרשה והיכא שהצער מרובה יש לומר שאף יכפו את הבעל לגרשה כמבואר בדברי התשב"ץ ובדברי נכדו בשו"ת "יכין ובועז".

סוף דבר בהא סליקנא ובהא נחיתנא שאין כל ספק שבנידון דידן הבעל חייב לגרש את אשתו, ויש לחייב הבעל במתן ג"פ מחמת ג' סיבות:

א)   הבעל מונע מהאשה כל ענייני האישות.

ב)   ההתעללות הנפשית שנקט הבעל כנגד האשה.

ג)   מכיוון שכבר שנים רבות הצדדים חיים באותו בית בנפרד ואין שום סיכויים לשלום בית.

דא עקא, האישה גרה בדירה שכורה שאמנם חוזה השכירות נרשם ע"ש שני הצדדים אך בפועל האישה היא זו שמשלמת את דמי השכירות, והבעל אינו נושא בהם כלל כמו שאינו נושא בשאר חובותיו לאישה ולילדו. על פי דין הבעל חייב במדור אשתו והאישה אינה חייבת במדור בעלה.

לפיכך זכותה של האישה למנוע מהבעל להתגורר בבית.

אם תעשה כן ותודיע לביה"ד שהבעל מנוע מלהיכנס לבית יקבע ביה"ד מועד לסידור גט בהקדם.

הרב שלמה שפירא – אב"ד

מצטרפים למסקנות.

הרב אברהם מייזלס                    הרב אריה אוריאל

נפסק כי הבעל חייב לגרש את האישה.

מותר לפרסם בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום ט' באדר א התשע"ו (18/02/2016).

הרב שלמה שפירא – אב"ד           הרב אברהם מייזלס                     הרב אריה אוריאל


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ